זה מזיז לי מבפנים כשאתה פונה אלי וקורא לי "סאבית שלי".
זה מזיז לי מבפנים כשקורא לי "מותק".
זה מזיז לי מבפנים לראות הודעה שלך "מה עושה?".
זה מזיז לי מבפנים שיש בך רכושנות כלפי.
זה מזיז לי שאתה עוטף אותי.
זה מזיז לי שדואג לי.
זה מזיז לי אכפת לך.
וגם, לא פחות,
זה מזיז לי מבפנים, עמוק עמוק מבפנים, כשאתה רושם-
"חוסר סיפוק"
"חוסר נוחות"
"תסכול"
"סוער"
"מרוגז"
זה מזיז לי ומכאיב לי מהאמא של הבפנים.
אתה מזיז לי.
גם בלמעלה שלנו וגם בקשיים.
ככה זה יחסים, לא?
גם ביחסי שליטה, כשהגה אצלך, לפעמים הדרך קצת רעועה.
אז כשטוב לך ואני הכי שמחה בעולם שטוב לאדוני,
מאושרת,
מצחקקת כמו ילדה בת 16.
גאה.
וכשרע לך, קשה, מרוגז, חסר מנוח- אני הכי למטה בעולם. אני מרגישה רע וכואבת כפליים. פעם אחת בגללי. בגלל כשלוני. בגלל שאני טעיתי. ואכן- טעיתי. טעות פשוטה ומפגרת. של בת אנוש.
ופעם שניה כי רע לאדוני בגללי. כי כועס.
והאמת היא שלא צריך עונשים כבדים. גם ככה תחושת הכישלון הזו קשה. וגם ההתמודדות איתה. ואיתה גם ההבנה- כמה אני בעצם חלשה.
וכמה אתה יכול יותר טוב.
הרבה יותר טוב.
ממני.
אז זה מזיז לי מבפנים אדוני.
דע.
ועוד איך מזיז לי.
אבל מה שאני לא, אדוני.
מה שאני הכי הכי לא.
זה אדישה.
זה מזיז לי מבפנים אדוני.
הכל מזיז לי.
גם המשפט הזה.
