תכתבי פוסט סשן יפה, אדוני אומר לי בסוף הערב.
תכתבי כמה טוב היה לך. הוא אומר ומחייך.
ואני מסתכלת עליו.
כל כך מעריצה אותו.
חזק.
בשליטה.
לא מתפשר.
ולמרות שעורי קצת שכח קיין מהוא, לא מקל עלי. לא מוותר לי.
דום.
מבינה, שהרעב שלו, שכנראה נבנה גם הוא בשבועיים האלה של מרחק כואב בינינו, מתחבר יפה כל כך עם הסאבית שבתוכי. משלים.
והסאבית הזו.
שלך.
אדוני.
מגוון של תחושות מעורבות. סלט של געגוע, מתח, רעב, תשוקה, צורך. שנפרקו היום.
ואני שם.
בין שמים וארץ.
שומעת אותך לוחש לי, זה אני פה. אני איתך. וזה מחזיק אותי. עוטף אותי. שומר עלי. מכיל אותי.
כי אני פוחדת.
רואה אותך. את האטרף הזה בעינך.
אין מקום לרגש אחר.
רגלי פעורות למולך. עקודות למוט ומורמות אל על.
ידיי קשורות.
אני חסרת אונים. והאטרף שבעיניך גדל.
הצלפות לכוס.
עוד
ועוד.
יבבות שלא עושות עליך רושם.
הצלפות ללא רחמים.
מידך.
משוט.
נדמה לי שגם ממקל.
כאב.
ופחד. בעיקר פחד.
הפחד עוד רגע מציף אותי. הכל בסדר. זה הוא. אני לוחשת לעצמי. תינשמי. תירגעי.
אבל.
יש פחד.
והפחד הזה גם מנזיל אותי.
ואני גומרת.
גומרת את האורגזמה של חיי.
צורחת. רועדת לך בידיים.
העונג עובר לי בכל נימי הגוף. גלים גלים עובר דרכי. עוטף. מכרבל. מחבר אותי לעונג ראשוני מאוד אי שם בנבכי נשמתי. עוד סמטא שאתה מאיר.
וזה שוב אתה.
מלטף אותי.
מחבק.
נותן לי שניה לתפוס נשימה לפני ששולח אותי הביתה כאובה, פעורה ומטפטפת זרע, ויחד עם זה שלמה, רגועה, ועוד יותר שלך משהייתי כשהגעתי.
זה היה סשן מרים אדוני. אותי.
וזה היה סשן ממקם אדוני. אותי.
תודה רבה לך.
כל כך תודה רבה לך.
ועכשיו,
נותר לי רק לשאול-
מה יש לעשות לסאבית שמצליחה לשבור מוט פישוק?
