זה מתחדד בנסיעות שלי, כשאני לבד ברכב וגלגלץ מנגן לו את הפלייליסט ברדיו.
אני נוסעת הרבה.
סוגרת 70 אלף קמ"ש השנה.
כמעט כמו נהג משאית. אבל רק כמעט.
תכלס זה שיפור. כי שנה שעברה סגרתי 80.
ודווקא שם זה גדל לי במח. מתפתח כמו חיידקים בצלחת פיטרי ענקית, רוויות שדים למאכל, הקרויה המח שלי.
הלבד מנצח.
ואני נשברת.
הנה זה פה - אני מודה. אני נשברת.
וכרגיל, אני לא בוכה.
אני לא יכולה לבכות. לא מסוגלת לבכות בלעדיך.
וגם לחלוק אין לי עם מי.
אין לי חברות זמינות לעניין הבדסמ. לעניין מה שעובר עלי. לעניין אוזן קשבת אמיתית שאני מרגישה שיכולה לתת לי מענה ומרגוע נפשי. להקשיב לי.
כאלה שאני מרגישה שיכולה לספר להן/להם ולפרוק (אתן שקוראות את זה בבקשה אל תפגעו. זה אני. באמת שלא אתן. באמת).
לא יכולה לספר לך כי זה פוגע במהות תפקידי למענך. חובתי לשפר לך, להנעים, לא להשקיע בך את הצרות שלי. ואם אני עושה את זה, כשזה במקרה בורח לי, אני פוגעת במרקם היחסים שאני עצמי רוצה בו, ובכך בעצם פוגעת במישרין גם בי.
כפועל יוצא אינני משוחחת עם איש.
מתכנסת.
אז הלבד גדל.
בהעדרו של מגע מנחם, שאינו מורשה לי, שאני לא רוצה בגפי, הלבד גדל עוד יותר. למעין מפלצת כזו, שאינני מסוגלת להכיל.
שבולעת אותי.
ואני חוזרת אחורה.
הרבה אחורה.
אני קרה.
ואינני מרגישה דבר.
הכל קהה ותפל.
ורק הנסיעות האלה, שמאפשרות לי לדפדף בתמונות הסשנים שלנו ולחוש געגוע .
רק הגעגוע עוד חודר מבעד למעטה הבדידות וחומות ההגנה.
ושקט.
ופליליסט של גלגלץ.
שמזכיר לי ש-
"לא אני לא בוכה
זה רק חלון זכוכית עליו טיפות עומדות "
