יומן מסע

מכירים את זה שלא שקט בפנים?

לא יודעת מה מבעבע בי בדיוק.

איזה חלק בנפשי גורם לכוס שלי לטפטף לנוכח מחשבות עליך, אדוני.

אני רעבה.

לרוע שלך. לליטוף

לקולך ולמגע ידיך.

לכלי המשחיט ולנשיקות. 

להגיון הבריא ולחוש ההומור. 

ליצירתיות ולאומנות שבלקיחה הגסה.

הרך והאכזרי מתערבבים להם כך, שזה משפריץ את נישמתי החוצה. 

מחרב מצעים.

אני רעבה אליך.

געגועית, בורחת לריפוי בעיסוק המותר.

מלטפת את מדי הזונה שלי.

בוחרת צבע לק ונעלי עקב דקים.

תוהה מה המראה הזה עושה לך בבטן בפנים.

אני מבעבעת, אדוני.

עוד שניה וחצי אגלוש החוצה מהסיר.

כולי קצף לבן שוצף וגואש,

כולי חום ואדים,

ורק הברזל החם, העוטף, שלך, מונע ממני התפרצות לא רצונית בתזמון לא מתאים.

אני מתגעגעת אליך, אדוני.

ועד שניפגש?

אמלא שורות כתובות של געגוע,

אמלא את ליבי בעוד אהבה חמה,

אמלא את עורקי בכמיהה עמוקה,

אמלא את ראשי, במחשבות עליך.

ובבוא העת ,

אגיש לך,

ארוז יפה ומוקפד על הפרטים הקטנים-

אותי.

נשיקות אדוני.

וגעגוע.

♡