לפני 6 שנים. 1 במרץ 2018 בשעה 21:12
אני עוצמת עיניים בכל הזדמנות כדי לתת מקום למפלצת המתעוררת בי.
אני מריחה את ריח הפרומונים באוויר, מרגישה את הזעה בכפות רגלי וידיי, מפלי צורך זולגים לי מהכוס.
אני מחפשת אותך, אדוני.
מחפשת את המבט הזה, שיש לך בשיא האטרף. ההבעה משתנה למשהו, או מישהו, אחר.
הדום מתעורר. ובשיא ערותו, אני מרגישה נאהבת- דמותי שלי מקבלת צורה למה שמותר לי להיות, למה שאני זוכה לבטא- איתך.
המרחק והימים שעוברים מנגנים לי על הסיבולת, מותחים לי את רצועות הסבלנות, מגבירים בי את כמיהה.
הדגדגן מתנפח, והגוף זועק לסם שלו.
מתחנן לקבל את המנה הנכספת.
כמו בקריז, המחשבות לא נותנות לי מנוח, עצבים מתוחים.
דמותך כה חזקה מולי עכשיו.
ולא נותר בי אלא להכנע.
דמותך כה חזקה , אדוני.
אני מתגעגעת, חולמת ומבקשת.
