יומן מסע

היא אומרת לי שאני אנטי סוציאלית במיוחד לאחרונה.

היא מכירה אותי טוב. קרוב ל 20 שנה.

אם היו נותנים לה להמר, היא הייתה שמה את כל הכסף שלה על כך שהיא מכירה אותי יותר מכל אחד אחר.

אבל האמת היא שגם היא ממודרת מכל מה שרק אפשר.

אני אוהבת את המידורים שלי. הם פועל יוצא מחוסר היכולת שלי לסמוך.

הם עושים לי ביטחון ומותירים אותי לגמרי בודדה.

כנראה שאני מוצאת את זה כעונש ראוי לכל מה שאני לא מצליחה בו. 

אני רוצה להגיד לה שאני לא מוצאת מקום בטוח. גם לא אצלה. לא מוצאת מנוחה.

הלב לי דופק כל הזמן בדאגה,

והנפש לא מוצאת מרגוע

אני לא במקום שליו.

לא בנעלים נוחות.

לא יכולה לתת ככה. אין בי מה.

אבל אני אומרת לה שבסהכ ככה אני. שהיא מכירה אותי- צריכה את הלבד שלי.

היא מחייכת אלי.

תמיד היית ככה היא מסננת.

אבל זה לא נכון. 

פעם פשוט לא ידעתי למה.

עכשיו שאני יודעת- יש רק ערפל כבד, שיתפזר עם התפוגגות הגעגוע. עם סנכרון הזמנים.

יש מגע כואב ומרפא

ואוזן קשבת ששמורה לי ובעיקר לא מוותרת לי

וחבר. 

אחד.

אמיתי.

עוד מעט נגמר החורף.

הגשם כבר סיים להכות בי.

הקור גמר להעניש את עורי.

באביב כבר אין ערפל.

באביב הכל ברור.

באביב החלומות מתגשמים.