לקחת נשימה עמוקה ולנשום ריח של חופש.
תסכול וכאב ותחושה של מחנק ובית כלא שחשתי שם, התחלפו בנשימה עמוקה של החופש - לחיות את החיים שאני רוצה לחיות.
כזה משפט בנאלי, וכאלה תעצומות נפש נדרשו ממני להתחיל להגשימו.
זה לא רק הסימנים שהוא לא ראה עלי.
הוא לא ראה אותי מהמהות שלי. מהיסוד. מהאדם שאני. את כמיהות נפשי.
הוא לא ראה את זעקתי השקטה, לא את חוסר האושר. לא את הכאב. לא את הקושי הנפשי העצום שחייתי בו ברמה היומיומית עד שקמלתי סופית, ובקמילתי זו החלטתי לחיות.
וזה בכלל אמור להיות פוסט חיובי.
פוסט שחוגג את העצמאות על אף חבלי הלידה שיש. ויש. לא מעטים.
פוסט של העצמה אישית.
התחלות חדשות.
פוסט שאומר תודה לזה שמאפשר לי לנשום עוד יותר בקלות,
שמאפשר לי לחייך,
שמקנה לי כאב נדרש באהבה,
שמבין אותי,
תומך אותי,
שמשחק איתי,
שזורם עם השטויות שלי,
שמקבל אותי,
ומעריך אותי.
ממתכנן איתי לבאות.
ושנמצא שם – הכי אמיתי שיש.
פוסט שנועד לתת קצת חזרה, על כל מה שאתה נתת לי בתקופה הקצרה הזו שאנחנו מכירים.
נעשה טוב.
נעשה ח-ח.
תודה.
