יש לי משיכה לאחרונה לצד הוניל. (אני?!)
משהו בי צריך חום. ועטיפה. ואבא. (אני?!)
אולי זה הקושי המנטאלי והנפשי איתו אני מתמודדת לאחרונה. סביר להניח אפילו.
ואולי סתם ירידה במדד הצריכה (אני?! וואלה אני).
אולי זה כי המצאותם של סשנים והנוכחות המתמדת של כאב כל כך ער בחיינו, עד שאני לא מרגישה מחסור לאירוע מכונן מוגדר בזמן ובשעה.
למרות שזה עדין כיף.
למרות שגם את זה אנחנו עושים (ונעשה!).
אולי כל הוניל הזה, בין כל הבדסמ שקיים, הוא גם הסיבה שהפסקת לכתוב.
אני אוהבת שאתה כותב.
אוהבת לשוחח איתך בסוג תקשורת שכזו שהיא גם קצת אחרת.
אני כותבת לך.
"אני לא הולך לשום מקום" אמרת לי אתמול בערב כשהתפרקתי מבכי בחיבוק שלך. אחרי שביקשתי כאב. אחרי שלא יכולתי להכילו.
התפרקתי ואז השפרצת אותי וערסלת לתוך שינה מתוקה.
"יפה שלי". אמרת לי היום בחמש בבוקר כשהערת אותי לזיון ומציצה של בוקר טוב.
ברגע נדיר של חולשה עצמית -האמנתי לך. והרגשתי טוב.
ורכבתי עליך בתשוקה.
ושאבתי אנרגיות ממך כשם שאני מקווה שגם נתתי לך, לתחילתו של בוקר טוב.
"יום xxxxxx אני בא מוקדם. תתכונני לסשן".
חייכתי.
והרעד בתחתונים לא איחר לבוא.
הדמיון.. אוח הדימיון.
כוחות של הדמיון שמועצם בהיכרותך עם יכולותיך והיצירתיות הקיימת בך.
ונילית בתחת שלי :).
מתרגשת לאור המחשבה.
ומצפה.
הילדה השובבה שבי, זו שאתה יודע שאני יכולה להיות- התעוררה היום בבוקר לאור אותו זיון ונילי לכאורה.
