יומן מסע

הוא נכנס לבית עם הגליל ואיכשהו אני מצליחה לפספס את זה.

אני קצת מכונסת, מאירוע בצהרים, שלא קשור אליו, וזקוקה לעוד קצת זמן, להעביר את העצבות.

הוא מאפשר לי לבהות קצת בטיוי.

ולאחר מכן אני נכנסת להתקלח. 

הוא מעמיד אותי ליד המיטה ומתחיל לעטוף.

הניילון קשיח יותר מהשקוף, והוא נדבק ונמתח טוב יותר. 

זו עטיפה קשיחה יותר. 

הוא עולה עד למעלה. ועוצר רגע לפני הראש.

הוא מביט בעיני.

אני שתוקה.

עיניו הכחולות מרגיעות אותי. מלטפות. 

הוא מתכונן להמשך.

אני לוקחת נשימה עמוקה.

ספק להרגיע את עצמי וספק להתכונן למחסור באוויר.

הפנים נעטפות.

ואז אני מגלה שדרך הניילון השחור גם אי אפשר לראות.

תחושת הציפה מוחלטת. 

אני בארץ איבוד. 

ואני לא רוצה לחזור.