לפני 5 שנים. 19 בספטמבר 2019 בשעה 7:23
יש בי התרגשות לענוד אותו על הצוארי.
יש בי פרפרים וחיוך ועונג.
במיוחד כשאתה רחוק יחסית, הוא מקרב אותי אליך.
נוסעת לעבודה בבוקר, נסיעה ארוכה יחסית, והוא על צווארי.
מבטי הנהגים לידי, לא נסתרים מעיני.
ואני רק מחייכת.
זה שלי.
שלנו.
קולר מעולם לא היה פיסת עור עבורי.
מעולם לא היה נטול משמעות.
זה מרגיש נכון.
וזה מרגש אותי.
במועדון של הונילים,
סובבת אותי אליך,
חשפת את שדי.
והרמת את הקיין.
רעדתי מפחד.
אמרתי לך שאני מפחדת לעיניהם של כלל הצופים. הרמתי את ידי והראתי לך את הרעד.
נשמתי עמוק.
והבטתי בך.
ואתה הצלפת שלוש פעמים מדוייק.
כואב.
מסמן.
על שדי.
הסימון עבר כבר, אדוני.
אך אותו הפחד, מרטיב אותי עדין.