פול קפסיטי.
סופש מרוכז. כזה שהכוס משופשף מכאב, שאפילו הכניסה עם אצבע, מרוחה במלוא רוק וחומר סיכוך- כואבת לי.
אני שרועה לידו במיטה. גם הוא מתנשף. מביט בי בעיניו הטובות, שמדברות אלי יותר מכל. מלטף אותי.
"אני לא יכולה יותר בדסמ. אני בפול קפסיטי. זהו"
"את? יש לך מצב כזה בכלל?"
רגע לפני עוד הייתי קשורה. עוד שניה גומרת , לא גומרת - מרותקת לחלוטין.
כבר בתחילת הקשירה שם התחלתי להתנתק. רואים ושומעים את זה עלי והוא מזהה די בקלות.
הוא השתמש ואני רק הייתי. רק הגוף שלי דיבר איתו. נזל לנוכח המגע.
רק הייללות סיפרו לו על רמות הקושי.
יצאתי לרגע מתוך גופי , ריחפתי, והבטתי בנו. זה היה מראה יפה, שהשרה עלי טוב, ומילא את ליבי חום ואהבה כלפיו.
המיינד מתנקה ברגעים שכאלה מכל העומס המחשבתי התוקף אותו מעת לעת.
אני מרשה לעצמי להרהר בסטירות של יום לפני.
מטר בכל צד.
מרגישים את זה באוזן. בחלל הפה.
סטירה אחרי סטירה.
מורידות לי דמעות נחוצות מן העיניים.
הידיים נשלחות באינסטינקט להגנה עצמית. הוא מזיז אותן.
וממשיך.
אני סופגת את הקשיחות שלו כולה, עטופה במילים רכות. קשה לי ומהמם לי. מרים אותי מהמקום הנמוך ששקעתי אליו.
פול קפסיטי.
שוכבת במיטה. מלאת זיעה, זרע, מיץ כוס ורוק של יומיים.
בוהה בעיניו הטובות.
עיניים שמחבקות אותי, מנחמות אותי, מרוממות את נפשי.
עיניים שקושרות את נפשי אליו.
"את בשעה של מנוחה. אבל תגידי, נשאר עוד מהפשטידת גבינה?".
