יומן מסע

יד חזקה ואיתנה לופתת לי את הגרון.

זה לא לחץ מאיים. 

לא חניקה של אוויר.

לא לחץ שמפסיק את זרימת הדם.

ועל אף שאני רוצה, אני לא רואה מזה שחור, לא חשה לחץ מוכר באוזניים, אני לא מאבדת שליטה על הגוף.

זו יותר מעין לפיתה חזקה שכזו.

בדיקה.

יד על צוארי מדליקה אצלי טריגר מיידי.

משהו במח נדלק, נמס ונוזל לו דרך בין הרגליים.

אני לא אני.

אני אחרת, ההיא, כשאני עם יד על הגרון.

רכה.

שתוקה.

אין בי כבר מילים, כי הגוף מדבר חזק יותר.

אני אומרת המון המון המון, מבלי לדבר כלל.

והתחושה הזו,

החמה,

שמתפזרת לי בגוף,

רק,

כשיש יד איתנה שסוגרת לי סביב הגרון.