לביאה סגולה

אני לא מעיזה להתרחק מהבית 

פוחדת

אין לזה הגיון

אני לא פוחדת מאזעקות

לזה כבר התרגלתי ואם זה יתפוס אותי בחוץ - יודעת מה לעשות.

פוחדת להתרחק מהבית עצמו ,מהאנשים שם שבאחריותי.

מצד שני ,קצת מאבדת את השפיות להיות סגורה פה 24/7....

לא מוכנה שיגיעו אליי ,יודעת שפוחדים ולא רוצה שיסתכנו.

אבל אולי שבת בבוקר לשעתיים שלש...

משריינת את אחותי אבל בפנים אני מתלבטת.

מיו כבר מארגנת ארוחת צהרים ומזמינה חברים

ואני כל כך רוצה להיות שם

לחבק אותן ואותם

התגעגעתי כל כך.

 מלא אזעקות בשישי בערב ואני מאבדת את טיפת האומץ.

בבוקר... שוב מתלבטת ומתחבטת.

המחשבה להתניע את האוטו ולנסוע מעבר לרדיוס הקילומטר מסביב לבית ,מרעיד לי את הבטן.

לוקחת רסקיו ואז עוד שעה שוב .

בסוף מחליטה לנסוע. 

מגייסת את הקיפוד לליווי. ל'כפת לי מכלום.

מתניעה את האוטו ומצליחה לנשום רק כשמגיעה .

נוסעים אל מיו.

מתרגשת ממש לחבק אותה ואת לוש ואת כולם.

באמת עבר כל כך הרבה זמן ?

יושבים בחצר ,מלא אנשים ,אוירה טובה ואוכל.... וואו אחד המשובחים !! 

אי של שפיות בתוך כל הטרללת

שמחה ש

והזמן טס לו וכבר כמעט אחהצ ואנחנו צריכים לחזור.

שוב חיבוקים ואני שוב אוספת טיפות אומץ מהרסקיו. 

חוזרת הביתה מותשת לגמרי. לא קולטת כמה הנסיעה היתה בסטרס.

מנסה לנמנם על הספה ואז מתחיל סבב אזעקות

כדי שלא אשכח את המציאות הנוכחית.

ועדיין - הכל היה שווה את זה.

לשעה אחת לפגוש את החברות

♥

מיום רביעי בלילה שאני בקושי ישנה.

זה מוזר.

דוקא בימים הראשונים של המלחמה 

נרדמתי וישנתי כמו בול עץ

ומיום רביעי האחרון -חטפתי התקף חרדה מהסרטים . 

ביום חמישי בקושי תפקדתי

הגוף רעד.

טעם של ברזל בפה.

יובש מוזר  בלשון כאילו לא שתיתי שבועיים.

ואיך אפשר לישון בכלל.

מושכת כל יום עד הקצה של הקצה

לא מסוגלת להרדם.

בודקת שוב שהכל נעול

עוברת מחדר לחדר לוודא שכולם בסדר.

הקפצתי את האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו כרגע

שיבוא לאזן פה קצת את הבית.

כי אסור לי לעזוב ידיים,אסור לי לקרוס ככה

זה משפיע ישר על מי שמסביב

ואני צריכה משהו חיצוני כרגע שיהווה עוגן

כי אני כבר מזמן במים סוערים.

שוקעת בעבודה תובענית ,קשה לי להתרכז

מזום לטימס ,רואה את עצמי במצלמה ונבהלת

נראית נורא 

כבר שבועים שלא התאפרתי 

לא טיפחתי את הצפרנים.

לפחות אני מתקלחת ומסתרקת

אבל לובשת בגדי בית כאלו.

כל רעש של אופנוע מקפיץ

לאזעקות כבר התרגלתי

אבל הפחד הקיומי הזה כל הזמן דופק בדלת 

של החרדה.

לא הגיוני ,לא רציונלי

ואני שתמיד מטיפה להיות בכאן ועכשו

לבדוק ,להתפקס ,להתבסס

מוצאת את עצמי שוקעת במציאות העגומה הזו. 

קשה לי שכולם רחוקים ורחוקות ממני.

מלאה פחדים להתניע את הרכב ולנסוע.

הלב שלי מתגעגע .

והלילות הכי מלחיצים.

מוצאת את עצמי מקפלת כביסה בחצות 

מעבירה עוד פרק בדיסני כי אין מצב לראות חדשות

גם הטיקטוק כבר עמוס בפחדים.

ויחד עם זאת ,מי אני שאעז להתלונן.

-מה איתך ?

שורדת.

-צריכה חיבוק ?

-יאפ.

- אז למה את מחכה ?

-אני לא יכולה לנסוע לאף מקום

- מי דיבר על לנסוע? רדי למטה. 

-אתה רציני? 😳

-(סלפי מול הבנין שלי) 

לא שואלת יותר שאלות ,כמו שאני ,בחצי פיג'מה ,שיער סתור ובלי איפור ,יוצאת מהבית בסערה.

והנה הוא עומד שם בשביל הכניסה .

הוויצ'ר.

ואני קופצת אל החיבוק שלו ,אל הידיים שעוטפות ,אל הגוף המוכר והאהוב שנצמד אליי

אל הריח המדהים שלו.

ואני לוקחת נשימה עמוקה,מרגישה שכרגע קיבלתי החיאה .מחייכת בפעם הראשונה השבוע.

ככה חבוקים אנחנו מקשקשים ונצמדים שוב ואני מרגישה איך הגוף שלי נרפה ומתמלא באנרגיה 

וזה בדיוק מה שהייתי צריכה . 

הוא מבקש רשות לנשק אותי

ואיך אני יכולה לסרב ? 

השפתיים נצמדות והלשונות רוקדות להן

וזה כל כך מוכר ורצוי. 

וכל דקה מרגישה נצח בקטע הכי טוב שיש. 

גם כשאני מלווה אותו לרכב 

ואנחנו מתחבקים ומתנשקים שוב. 

ונפרדים.

בדרך הביתה אני שוב נושמת עמוק ומחייכת.

מרגישה את האנרגיה זורמת שוב בגוף

המצב בחוץ לא השתנה ,הכל אותו שיט

אבל לפחות עכשו אני מרגישה קצת יותר חזקה להתמודד עם זה .

תודה לך וויצ'ר, על זה .

זה כל כך לא מובן מאליו ואני ממש מעריכה את מה שעשית.

♥

יושבת בסלון ,השקט בחוץ מעצבן . כמו בסגר.

מכונת החמצן עושה כזה רעש מעצבן 

פוף-פאף,פוף-פאף,פוף-פאף

ועוד מבזק חדשות ,סיפורים קורעי לב

אני כבר לא מצנזרת . רואה ושומעת הכל 

פוף-פאף

היום כבר איבדתי סבלנות ורבתי איתה

כי היא אמורה להיות פה המבוגר האחראי. לא אני.

אבל היום במיוחד היו לה הברקות שגרמו למוח שלי להתכווץ

פוף-פאף

מודיעה לכולם בבוקר שהיום 'אין אותי' 

לא רוצה לדבר עם אף אחד

לא רוצה שישאלו מה שלומי ואם אני בסדר

כלום לא השתנה מלפני שעה 

הכל עדיין אותו שיט מורט עצבים

פוף פאף

מנסה להחזיק בטיפת השפיות שנותרה לי

מעסיקה את עצמי במטבח

הנקיון יחכה לטיפת השפיות הבאה.

מקלחת ארוכה וחמה 

שיזדיין החמאס הזה

אני מרגישה מסריחה כמו הומלסית בתחנה מרכזית

מסתכלת במראה - גם נראית ככה.

ממתי השיער שלי הלבין ככה? 

פוף-פאף

לובשת חולצה של הדאלק שקנו לי הילדות

דוקא אלה היו פותרים את הבעיה צ'יק צ'אק

 Exterminate !  ובום.

פוף פאף

אני לא מצליחה לישון

מתישה את עצמי עד שהכל נופל לי מהידיים

והגוף כואב 

מוד השרדותי טוטלי.

פוף-פאף 

אני כל כך זקוקה לחיבוק 

ואם אני אשמע עוד פעם מישהו אומר לי

'את חזקה ,את תתגברי ,את יכולה ' -

אני שולחת אותו על רקטה חזרה ללה-לה לנד

פוף פאף

אני לבד וזה כואב לי וזה קשה לי 

במיוחד בתקופה כזו

ורק פה אני מעיזה לבטא את זה 

כי מי אני בכלל מול כל מה שקורה

פוף פאף

היום היו שירים עצובים ברדיו

כן העזתי אחרי שבוע להדליק רשת ג 

בשקט בשקט 

רק כדי להרגע קצת

ובטח הבצק יצא מלוח מהדמעות שלי.

פוף פאף

פוף פאף 

פוף פאף

המכונה ממשיכה בקצב מונוטוני...

ולי נגמר החמצן בלב .

כלומר יש לי והרבה

אבל מוצאת את עצמי אילמת.

מצליחה רק להגיב

באיבון טוטלי

רק במוד השרדות.

מתעצבנת על העבודה ומצד שני זה האסקפיזם היחיד.

צמודה לחדשות לעדכונים לטיקטוק

מצנזרת תמונות וסרטונים.

לא מצליחה ממש לישון

כל הגוף בסטרס וטנס טוטלי.

מפחדת שזה יגבה מחיר בהמשך.

והכל מתגמד ומקבל פרורפורציות

מול החדשות והידיעות הקשות.

מבינה שביומיום אנחנו מתעסקים בקקה. 

הלב שלי נקרע מכאב 

איזו מציאות הזויה

זה לוקח לי זמן להבין את הרגש הזה

זה סוג של אי נוחות כזאת

קצת כיווץ בידיים

פעם זה היה מתפרץ כמו לאבה וגורם לי לרסס דרמה לכל עבר.

היום אני מבינה את המקור שלו ,אז זוכה להרגיש אותו כשהוא עוד גולמי.

כעס נובע מעלבון.

זה חוק טבע. 

ואני זוכה להרגיש את העלבון נהפך לכעס. 

כן עד כדי כך אני מודעת לרגשות שלי

כמו שאמרתי זה מתחיל באי נוחות

לא מודעת כזאת אבל מציקה.

עד שזה מתגבש ,למדתי להגיד 'אני כועסת'.

בין אם זה על משהו קטן או גדול

נותנת לזה מקום להיות. 

לא תמיד יש לי שליטה על זה 

לא תמיד אני יכולה להרגיע את זה .

לא יודעת מה לעשות עם זה כרגע.

אני כועסת.

ואולי בגלל זה נתפס לי הגב.

בדיוק איפה שאני צריכה תמיכה

ויד שתונח שם

בדיוק באמצע 

כדי להרגיש 

ואין

ויש- כאב

ועכשו גם כעס.

מצב קיפודים בפול מוד

עד יעבור הזעם.

-כואב לי הגב .

-טוב ,אני אבוא.

-לא !!!

-למה ? 

-כי אני מרותקת למיטה ,זה למה .

-אבל יש לי את התרופה המושלמת.

- 9 מ"מ ? 

-לא ! סושי.

- .....

-מה ?

- שוקלת.

-נו ?

-עדיין לא. רוצה לישון.

-בטוחה ?

- כן ,לך לקיפודית שלך.

- היא יצאה לרעות בשדות זרים.

- הלואי עליי....

מה נסגר גיל 47?

מרגיש כמו 87....

אין לי מושג איך הצלחתי לשרוד שעה של פקק

עם כאב הגב המטורף שתקף אותי באמצע היום.

קמתי עם כאב מציק בבוקר.

חשבתי שעשיתי תנועה לא נכונה.

אז התמתחתי קצת והתעלמתי

ואז שוב מציק ואני השתקתי.

באמצע היום בעבודה ,הגב שלי אמר לי - 

לא הקשבת לי כשדיברתי בשקט ,

אז תקשיבי לי עכשו !!

ראיתי כוכבים עד שהגעתי הביתה.... ולא מהסיבה הטובה.

שני אופטלגין ולישון.

מקלחת רותחת וחצי שפורפרת וולטרן

ולישון.

זהו . רושמת את עצמי לבית האבות הקרוב.

אם המוח מתפרק רשמית ,הגוף כנראה בעקבותיו.

היו שלום,חייתי ביניכם.

🥸

לצאת או לא לצאת ?

למפגש הביצה החודשי?

טוב נו ,מה האופציה ? להשאר בבית?

נלך לפגוש חברימות,ננשבק קצת אנשימות.

מגיעה למקום והוא כבר מפוצץ. אנרגיות טובות ,שמחות ,מרגיש נורא קהילתי.

מנשבקת את כל מי שמכירה ומסתבר שזה דיי הרבה.

יושבת לקשקש פה ושם .אנשים הולכים ובאים,חלקם נשארים לשיחה ,חלקם עוברים לחיבוק וממשיכים.

אני מוצאת את עצמי מביטה בהם ,מחפשת את הפנים היפות שלו,של הוויצ'ר שלי.

הוא לא מאלו שיגיעו בכלל לארועים כאלו אבל לפנטז מותר

ואני רוצה לפנטז שהוא יבוא ויושיט יד וירים אותי לחיבוק ונשיקה סוחפת עד שהעולם מסביב יעלם.

אוש אומר לי לשחרר ולשכוח.

תתרכזי בכאן ועכשו -הוא אומר 

אבל איך אפשר לשכוח אהבה כזו גדולה ?

איך אפשר לעקור מהלב את הלהבה התאומה שלך? 

ריטה אומרת ש"הזמן הוא לא רופא 

הוא רק מביא הקלה...." 

אז אין עדיין הקלה והכל בוער וסוער עדיין.

"ואם ישמע אותך קולי

ברע ואם בטוב

 מה שהיית בשבילי

עוד לא חדל לכאוב ..." 

אני כל כך מתגעגעת 😔

פעם הייתי מחכה להם 

לסופשים

ידעתי שאחרי שבוע של עבודה ,סידורים ענינים

יש סופש לבילויים או למנוחה או לים או לסתם סיבוב בקניון

עכשו רק מתקרב הסופש ,אני נכנסת לסטרס לא יתואר . 

עוברת אותו באיבון טוטלי ולאחריו אני מותשת כאילו רצתי מרתון.

רצתי מרתון...בראש ,במחשבות .

לפעמים אני מקנאה באלו שדופקים איזה ג'וינט בערב ונרגעים.

לצערי גם את זה לא יכולה להרשות לעצמי כי ישר ידחפו את האף לענינים שלי.

וההיא חיה בסרט ,מנותקת מהמציאות. עוד נוזפת בי על מה שאני עושה או לא עושה.

ואני מותשת כבר מהסטרס.

בשישי בערב ,רואה איך כל היתר מקרקרים סביבה ,נהנים מהנוכחות שלה 

ואני ? בא לי לקפוץ מעבר למעקה.

מוצאת את עצמי מקבלת הדהודים מהדכאון אחרי לידה לפני 20 שנה.

גם שם זה פרץ מאותה סיבה. מהתלות של 24/7 .

רק שהפעם התינוקת בת 82 .

היום ראיתי סרטון בטיקטוק שמסביר ששמחה זה עניין של בחירה. בחירה להיות שמחה.

אז אני בוחרת שלא. בוחרת לרטון ולכעוס ולבכות .

כבר לא נשארה לי סבלנות ולא נשארו כוחות לזה

ואין לזה סוף...

ושוב תוהה מה יישאר ממני אחרי כל הקתישה הזו. 

מכלא אחד לכלא אחר.

מזל שנגמר הסופש הזה ומחר חוזרים לשגרת עבודה.

כן גם על זה חטפתי נזיפות ועיקומי פרצוף- למה אני עובדת בחול המועד ,למה לא לקחתי חופש ,למה אני לא עובדת חצי יום....

המטוטלת הרגשית שלי כל כך נמצאת בטורנדו ,שגם השמחות הקטנות פה ושם - לא מצליחות להחזיק את הרגש יותר מהרגע שהן קורות.

וביום שישי בערב כולם שמו לב שהייתי אחרת. קרה ,מרוחקת,שותקת,סובלת. 

לא אכפת לי. 

כבר לא אכפת לי מכלום.