צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

לביאה סגולה

כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע
לפני 3 שנים. יום שני, 2 באוקטובר 2023 בשעה 19:12

מה נסגר גיל 47?

מרגיש כמו 87....

אין לי מושג איך הצלחתי לשרוד שעה של פקק

עם כאב הגב המטורף שתקף אותי באמצע היום.

קמתי עם כאב מציק בבוקר.

חשבתי שעשיתי תנועה לא נכונה.

אז התמתחתי קצת והתעלמתי

ואז שוב מציק ואני השתקתי.

באמצע היום בעבודה ,הגב שלי אמר לי - 

לא הקשבת לי כשדיברתי בשקט ,

אז תקשיבי לי עכשו !!

ראיתי כוכבים עד שהגעתי הביתה.... ולא מהסיבה הטובה.

שני אופטלגין ולישון.

מקלחת רותחת וחצי שפורפרת וולטרן

ולישון.

זהו . רושמת את עצמי לבית האבות הקרוב.

אם המוח מתפרק רשמית ,הגוף כנראה בעקבותיו.

 

היו שלום,חייתי ביניכם.

 

🥸

 

לפני 3 שנים. יום ראשון, 1 באוקטובר 2023 בשעה 20:59

לצאת או לא לצאת ?

למפגש הביצה החודשי?

טוב נו ,מה האופציה ? להשאר בבית?

נלך לפגוש חברימות,ננשבק קצת אנשימות.

מגיעה למקום והוא כבר מפוצץ. אנרגיות טובות ,שמחות ,מרגיש נורא קהילתי.

מנשבקת את כל מי שמכירה ומסתבר שזה דיי הרבה.

יושבת לקשקש פה ושם .אנשים הולכים ובאים,חלקם נשארים לשיחה ,חלקם עוברים לחיבוק וממשיכים.

אני מוצאת את עצמי מביטה בהם ,מחפשת את הפנים היפות שלו,של הוויצ'ר שלי.

הוא לא מאלו שיגיעו בכלל לארועים כאלו אבל לפנטז מותר

ואני רוצה לפנטז שהוא יבוא ויושיט יד וירים אותי לחיבוק ונשיקה סוחפת עד שהעולם מסביב יעלם.

 

אוש אומר לי לשחרר ולשכוח.

תתרכזי בכאן ועכשו -הוא אומר 

אבל איך אפשר לשכוח אהבה כזו גדולה ?

איך אפשר לעקור מהלב את הלהבה התאומה שלך? 

 

ריטה אומרת ש"הזמן הוא לא רופא 

הוא רק מביא הקלה...." 

אז אין עדיין הקלה והכל בוער וסוער עדיין.

 

 

"ואם ישמע אותך קולי

ברע ואם בטוב

 מה שהיית בשבילי

עוד לא חדל לכאוב ..." 

 

אני כל כך מתגעגעת 😔

לפני 3 שנים. יום שבת, 30 בספטמבר 2023 בשעה 20:21

פעם הייתי מחכה להם 

לסופשים

ידעתי שאחרי שבוע של עבודה ,סידורים ענינים

יש סופש לבילויים או למנוחה או לים או לסתם סיבוב בקניון

עכשו רק מתקרב הסופש ,אני נכנסת לסטרס לא יתואר . 

עוברת אותו באיבון טוטלי ולאחריו אני מותשת כאילו רצתי מרתון.

 

רצתי מרתון...בראש ,במחשבות .

לפעמים אני מקנאה באלו שדופקים איזה ג'וינט בערב ונרגעים.

לצערי גם את זה לא יכולה להרשות לעצמי כי ישר ידחפו את האף לענינים שלי.

וההיא חיה בסרט ,מנותקת מהמציאות. עוד נוזפת בי על מה שאני עושה או לא עושה.

ואני מותשת כבר מהסטרס.

בשישי בערב ,רואה איך כל היתר מקרקרים סביבה ,נהנים מהנוכחות שלה 

ואני ? בא לי לקפוץ מעבר למעקה.

מוצאת את עצמי מקבלת הדהודים מהדכאון אחרי לידה לפני 20 שנה.

גם שם זה פרץ מאותה סיבה. מהתלות של 24/7 .

רק שהפעם התינוקת בת 82 .

 

היום ראיתי סרטון בטיקטוק שמסביר ששמחה זה עניין של בחירה. בחירה להיות שמחה.

אז אני בוחרת שלא. בוחרת לרטון ולכעוס ולבכות .

כבר לא נשארה לי סבלנות ולא נשארו כוחות לזה

ואין לזה סוף...

ושוב תוהה מה יישאר ממני אחרי כל הקתישה הזו. 

מכלא אחד לכלא אחר.

 

מזל שנגמר הסופש הזה ומחר חוזרים לשגרת עבודה.

כן גם על זה חטפתי נזיפות ועיקומי פרצוף- למה אני עובדת בחול המועד ,למה לא לקחתי חופש ,למה אני לא עובדת חצי יום....

המטוטלת הרגשית שלי כל כך נמצאת בטורנדו ,שגם השמחות הקטנות פה ושם - לא מצליחות להחזיק את הרגש יותר מהרגע שהן קורות.

וביום שישי בערב כולם שמו לב שהייתי אחרת. קרה ,מרוחקת,שותקת,סובלת. 

לא אכפת לי. 

כבר לא אכפת לי מכלום.

לפני 3 שנים. יום שני, 25 בספטמבר 2023 בשעה 19:13

לפעמים אני לא מוצאת את המקום שלי

לא משנה איפה אני נמצאת ,יש תמיד אנשים איתי

וכמה שאני אוהבת חברה

לפעמים אני כמהה ללבד.

חצי שעה לבד ,שקט ,לראות טלויזיה בשקט

מרגיש לי שאני נמחקת ,שאני מתפקדת בבית על תקן מצרך ולא כבן אדם שחי פה.

רק בן אדם שמשרת פה.

החדר שלי הכי מבולגן בבית

אני עדיין ישנה עם חצי ארון על חצי מיטה

נעלים מפוזרות בכל מקום

שידת האיפור כמו אחרי פיגוע....

ואין לי זמן

ואין לי חשק

לטפל בדברים שלי 

כשאני כל הזמן עסוקה בלטפל בדברים של אחרים

אז מחר

ומגיע עוד מחר 

ועוד מחר

ועוד מחר 

אז מחליפה מצעים כי צריך

זורקת בגדים לסל הכביסה

והסדר ? מחר 

ועוד מחר 

ועוד מחר .

וכולן מתקלחות במקלחת שלי

ומשתמשות בדברים שלי

ולפעמים בא לי....

בא לי שיהיה לי גם מקום משלי

בשקט שלי 

בפינה שלי.

ולא להיות מצרך נזקק בחיים של אחרים.

 

הסופש הארוך הזה בבית חירפן אותי טוטלית

מזל שמחר חוזרים לשגרת עבודה. 

לפחות שם -אני בורחת.

 

🌪🌀

לפני 3 שנים. יום שבת, 23 בספטמבר 2023 בשעה 7:12

בדיוק לפני שנה הייתי באחת המסיבות המיניות 

וכמות הטירגורים שהיתה שם עבורי ,יכלה לשים את הירושימה בכיס הקטן.

זה לקח שנה . זה לקח שנה של שינוי

שנה של תהומות ופסגות 

וזה לקח בדיוק שניה ללחוץ שלח.

הודעה קצרה למארח ואני שם.

לבד .  

אחרי שהרגשתי כבדות של גיל 200

אחרי שקראתי פוסטים ישנים שלי והתעגעגתי לקלילות ,למיניות ,לתחושת החיים הזורמת הזאת. 

הלכתי לבד. בהחלטה של רגע.

כי הבנתי שאני צריכה את זה לעצמי. את מבחן האומץ הזה . בלי ציפיות ,בלי אכזבות ,רק מה שמתאים לי באותו רגע . מקסימום אחזור הביתה אחרי שעה.

כבר הייתי שם אז מכירה. 

גם את המארח וההלפרית ו...זהו. כל היתר אנשים חדשים לי. 

חלק באים בזוגות ,חלק ביחידים. מנסה להתמנגל קצת. חלק ממש נחמדים . חלק פחות מתחברת. הרגשתי איזה וויב מזוג שהתחיל איתי שיחה שהם יהיו מעונינים בי אבל אני והסנסורים שלי התקפלנו מהר מהשיחה ומהם .

 

חוזרת להלפרית,

קעקועים זה תמיד נושא נפלא ואיזה גבר עובר ומחייך ומצטרף לשיחה שלנו. יש לו חיוך מתוק ועינים טובות. 

מתישבים בסלון במעגל והמארגן מנחה ומסביר גבולות וזה ממש ממש חשוב בעיני. מרחב מכבד ,מוגן ונעים.

מתחילים משחקים שוברי מבוכה. כאלו שגורמים לחיוך ושוברים את הקרח. 

המשחק האחרון הוא להתארגן בקבוצה ואני מוצאת את עצמי עם הגבר ההוא ועם חברת פייסבוק שרק הכרתי עכשו. 

המנחה נותן הוראות אבל אנחנו לא ממש מקשיבים... פורשים לנו לחדר צדדי

והוויב פשוט מושלם. כולנו מופתעים מזה ,מהחיבור המיידי ,מהנוחות ,מהזרימה ,מההומור ומהרגישות של כולם לאחרים. 

שלושה במזרן אחד בחדר חשוך.

נהנים ,מתלטפים ,מתנשקים ביחד ולחוד .

בליל של ידיים ,שפתיים , גוף רך ונשי מול גוף גברי ונוקשה יותר. תנועה זורמת וחופשית ,מענגת ומפתה.

עד שמתעייפים ומתכרבלים ביחד . 

היא פורשת לעשן ולנשום בחוץ ואני והוא ממשיכים ביחד  ביותר אינטנס . הוא מקדיש יותר תשומת לב לגוף שלי ומטיס אותי לכוכבים.

החיבור של הגוף שלו מרגיש לי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה . קובעים את הקצב ביחד עד הסוף המתוק מתוק הזה.

זורקת על עצמי גופיה ותחתון סקסי שהגעתי איתו.

יוצאים יחד למרפסת,הכל כל כך טבעי ונעים.

שיחות מצחיקות ושיחות רציניות ועוד חיבוקים וליטופים. האנשים מתחלפים אבל אני מרגישה מסופקת ולא חוזרת פנימה  . המתוקונת לידי והגבר בא מדי פעם לנוח ולקשקש איתנו .

ומרגיש שנוצרת איזו דינימיקה טובה בין כולם.

שלווה שכזו ,הכל טוב וזה נעים לי ממש.

הופתעתי מאוד מעצמי ,הופתעתי עוד יותר מהחיבור לשניהם.

היתה לי שיחה טובה עם המארח ובת הזוג שלו.

זה כל כך שונה להגיע לבד למקום כזה.

תמיד חששתי ,תמיד פחדתי אבל הבנתי שזה בדיוק מה שאני צריכה כדי להתגבר על הפחד.

כשאני באה עם בן זוג ,אני סומכת עליו שיוביל.

כשאני באה לבד ,אני זו שמובילה כי אין לי על מי לסמוך ואז האנרגיה שונה לגמרי.

אם אשוב למרחב כזה או אחר ?

אולי.

עדיין לא מתכננת כלום או מחליטה. 

דוקא הספונטניות הקלילה שבה זה קרה ,עזרה לי יותר. 

משאירה מקום להפתעות.

 

♣♦♠♥

לפני 3 שנים. יום שלישי, 19 בספטמבר 2023 בשעה 6:43

-את לא פה

-אני פה

- הראש שלך במקום אחר

-עסוקה במתמטיקה לא הגיונית

-אבל סיימת בגרות מזמן

-שאלות כאלו אין שם.

-מה הבעיה?

- תוהה למה במשוואה שכל המשתנים בה חיוביים ,התוצאה היא שלילית.

- בטוחה שאת רוצה תשובה לזה?

- (שותקת) 

- (שותק)

- אני יודעת מה התשובה

- לא משנה מהי, היא תקהה עם הזמן ותהפוך ללא רלבנטית.

- נכון , במילא התשובה לכל שאלת "למה",היא "ככה".

-  (מהנהן) את יודעת שלא מכבים את זה ברגע. זה לא שאלטר של חשמל.

-אני יודעת.

- את כבר רגילה לקוצים.

-נכון.

- אני פה עד שזה יעבור.

- תודה

-ועזבי אותך ממתמטיקה,תפעילי וולט ,בא לי סושי.

 

 

לפני 3 שנים. יום שני, 18 בספטמבר 2023 בשעה 18:52

ככה הן כתבו לי.

-מה באות עכשו ? לאן ?

-לכיוון שלך.

-אבל זה רחוק .

- זה אותו מרחק ממנו אלייך ובחזרה. חוץ מזה הגברים נוהגים.

-נפגש בקפה השכונתי? 

- כבר הזמנו שולחן .

 

איך אני יכולה לסחוב את עצמי לצאת במצב רוח כזה. חושבת לעצמי . אין ממש ברירה כשמעמידים אותי בפני עובדה

ואולי זה מה שאני צריכה עכשו .

פשוט ,שיחליטו בשבילי.

סוחבת גופיה ומכנס מהארון ,פירורי איפור ופורמת את הצמה. מביטה במראה. נו מילא. סביר זה גם בסדר. 

חמש דקות ואני שם מחובקת ועטופה .ישובה ליד השולחן העגול כשמיו מחזיקה לי את היד ולוש מחייכת אליי מהצד השני,יחד עם בני הזוג המקסימים שלהם.

פוצחים בשיחת טיולים ,קולינריה ,עניני היום ,עניני הגיל ובעיקר נהנים מהחברותא הנינוחה הזו.

האוכל כזה טעים והזמן טס לו.

אני כבר בדרך הביתה  . בשיחות על עניני המחר ולוגיסטיקה כזו או אחרת.

נחיתה למציאות

איזו נחיתה,מי בכלל המריא.

אבל לרגע עשיתי טיול בשדה התעופה ,שתיתי קפה בדיוטי .

הם כל כך מעטים הרגעים האלה. מעטים וטובים.

מודה שהן בחיי ויודעות לשלוף אותי מהמציאות מדי פעם.

אז לערב אחד קצת נשמתי וחייכתי.

👭

 

לפני 3 שנים. יום ראשון, 17 בספטמבר 2023 בשעה 6:50

מרגישה את המתח מכווץ את הכתפיים

והצוואר.

מרגישה את הטנס בגוף

מרגישה את הנשימות השטוחות שלי

מרגישה את חוסר החשק 

מרגישה אותי עוברת לטייס אוטומטי

מרגישה את הרגשות נכבים ומאופסנים בפינה חשוכה

מרגישה את הדמעות בקצה העין

את התסכול שמתעגל לו  כמו כדור קוצים בבטן.

מרגישה את האפתיות משתלטת שוב

מרגישה את הרגליים שלי צועדות שוב למרכז אגם הבוץ.

😿

לפני 3 שנים. יום שישי, 15 בספטמבר 2023 בשעה 20:28

מנסה לחשוב שאולי עכשו מתחילה שנה.

לא זו שהתחילה  בינואר 

לא זו שהתחילה במאי

לא זו שהתחילה ביוני יולי אוגוסט.

מרגיש לפעמים שכל פעם שהזמן עובר מישהו עוצר את השעון ומחזיר את המחוגים אחורה.

המחשבה הראשונה שעולה _ 

לא היינו כבר בשיט הזה?

 

טוב אז כנראה ששוב איפסו את השעון.

מה נאחל לשנה החדשה ?

שהפאקינג מחוגים ימשיכו לזוז! זה מה שנאחל.

מטרות  בקשות/טענות /מענות...

כל הבולשיט הזה.

כאילו שהיקום לאציודע מה אני רוצה.

כתבתי פה מספיק פעמים.

 

אבל יודעת מה אני לא רוצה 

לא רוצה לראות יותר בתי חולים

לא רוצה לישון עם חצי עיו פקוחה

לא רוצה לדאוג 24/7 

 

רוצה להיות בבית עם המשפחה שלי בשמחה

רוצה להיות בחוץ עם המשפחה או חברות בבילויים

רוצה לטייל קצת /לראות קצת נוף אחר 

רוצה לנשום עמוק ולהרגיש אושר ואהבה

רוצה להרגיש אהובה/שייכת/עטופה.

רוצה להרגיש טוב פיזית 

רוצה לחיות בלי סטרס יומיומי

רוצה להתעסק עם הקלפים שלי והבישולים שלי

 

זה יותר מדי לבקש ?

חצי שעה אל תוך השנה החדשה.

Place you're bets....

🎲♠♥♦♣🃏

לפני 3 שנים. יום שבת, 9 בספטמבר 2023 בשעה 18:45

ניסמן שר ומקפיץ אותנו בשארית כוחותינו

אי אפשר להרגע בהופעה של פולטראנק

הם פשוט כאלה טובים.

פעם שלישית גלידה ופעם רביעית תהיה גם.

 

חוזרת הביתה בפול אנרגיות ,רק כדי להשאיר את כולן בדלת ולעבור לילה קוטש ובוטש.

מצליחה לנוח טיפונת בשבת. הטלטלה הרגשית מותמרת לכעס ואני סופרת את הדקות לאחור  .

שוב אמבולנס, שוב מיון ,שוב בדיקות,שוב אשפוז...

--אפחד פה לא יעצור לנו ת'זמן...----

מסתבר שיש מי שכן ואפילו להיפך - במיון הזמן עובר מהר יותר.

 

חוזרת מותשת. מנחמת את עצמי בסושי וחיבוק מהילדות. 

המצב לא משהו,אבל אין מה לעשות. יש דוקטורים חכמים מאיתנו שכן יודעים.

 

--- לעוף מפה מוכן

נחנקתי כבר מזמן

יאללה בוא כבר ותיקח אותי מכאן !!!---

 

 

אחחח ניסמן ,אם היית יודע....