לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

לביאה סגולה

כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע
לפני שנתיים. 11 בנובמבר 2022 בשעה 21:15

וואו היום הזה כזה ארוך ועוד לא נגמר.

אחרי הלילה המחורבן חששתי איך יראה היום.

השמש החזקה של הבוקר לא השאירה ברירה.

מדלגת על פעילות בוקר ישר לג'וס-שופ.

מחכה נצח ,בסוף מגיע השייק המיוחל שהיה שווה כל רגע.

כמה אנשים יפים יש פה

שעה 10:00 נכנסת לאוהל הגדול - 

אושו!!!

חיכיתי כל כך לחזור על זה שוב .

מדיטצית קונדליני  אחרי הנחיה קצרה ו המוזיקה מתחילה

לא אפרט פה מה קרה ומה ראיתי

ולא ,לא לקחתי שום משני תודעה או אלכוהול 

אני פשוט מצליחה להתמיר את התנועה לאנרגיה שמטיסה אותי לרמת על חלל אינטר-גלקטית.

בחלק האחרון של המדיטציה ,זכרונות לא מפה 

צפו ,עצובים ,כואבים ,מפתיעים,חדשים ולא מוכרים.

חוזרת לאוהל לשנ'צ

מרגיש כמו סווט-לודג' מרוב שחם...יא אלוהים.

שעה 14:00 חוזרת לאוהל הפעילות להקשיב להרצאה מטורפת על זוגיות

מצחיקה ,מלמדת ובעיקר כואבת גם כן

מענייו שנכנסנו שניים וכשיצאנו היתה לנו אותה תהייה. 

יושבים במאהל ושוב אני מתבוננת במחשבות שלי.

שאלות,תהיות,בדיקה אם אני לא עסוקה בהשוואות ,או מה שצריך שיהיה,או מה צריך לעשות

לעומת מה שעושה כרגע שזה בעיקר לספוג אוירה.

קפה חם סוגר פינה גם בלב.

 

היום אני רוקדת .

רוקדת בבוקר,רוקדת בצהרים,רוקדת בערב וגם בלילה

איפה שרק אפשר. 

מרגישה שאני באפס הכלה ,או אמפתיה,אפס סבלנות ויחד עם זאת רגועה ושלווה מאוד.

פשוט לא בא לי בטוב אינטרקציה עם אנשים.

בא לי לקחת  את המתנות של היקום ולפזר הלאה בלי שידעו.

מה שצריך יגיעו למקומו.

בוחנת שוב את הלבד מול בדידות.

ומה מצבי עכשו ? 

טוב לי.

יופי ,אז נושמת.

חויה אחרת לגמרי.

אור ירח ומוזיקה מטריפה 

אני רוקדת עייפה ,

הקצב מאט ,איטי יותר

נראה לי שהיום הזה צריך להסתיים בקרוב.

 

 

 

 

לפני שנתיים. 11 בנובמבר 2022 בשעה 3:38

5:30 לפנות בוקר

אני ערה כבר 24 שעות

קפאתי מקור בלילה באוהל

והיה לי פיפי למות...

בסוף ב 4:30 נכנעתי והלכתי לשירותים

זה מרחק של 2 דקות הליכה

אבל לבד עד לשם...

צריך  מבחינתי לאסוף אומץ.

 

בכלל בחרתי לעבור את זה לבד

למרות שעמיתיי למסע דיי מגוננים

ובכל זאת.

סדנאות והרצאות מרתקות

שיחות עמוקות בין שלשה שותפי גורל

קצת שתיה ,קצת אוכל

והרבה שכטות.

הקטע הוא שבמקומות כאלה אני לגמרי נכנסת למוד של רוגע ושלווה וזרימה.

הפומו היחיד שיש לי זה שאני לא יכולה להיות בכל חמשת הסדנאות שמתרחשות במקביל

אז בוחרת ומשחררת

השכטות מאיטות לי את המוח עוד יותר

יותר לאט מזה ואני אחשוב ברוורס.

אני מבינה שלא כל כך אוהבת את זה 

כי לא באמת צריכה את זה.

 

שער המוזיקה והלהקה שמנגנת שם  מקפיצים אותי להזיז את הגוף לפי הקצב ,האתני ,הקדום

וכל הצ'אקרות נפתחות.

עזבו אתכם משני תודעה

המוזיקה זה הדבר האמיתי - הסם הכי חזק.

הערב ממשיך בשיחות ומדי פעם מצטרפים אנשים.

אין כאן אוירה מינית עבורי

לגמרי רוחני חברתי נעים ושלו.

אני מתבוננת במחשבות שלי,לאן הן עפות

טוב לי כרגע ?

כן

גם אם זה שאני עייפה וקר לי

טוב לי כרגע בשלווה הזו

ביציאה מאיזור הנוחות

במקום שאני לא רגילה אליו,גם כדי לבדוק אם זה מתאים לי או לא.

בהכל יש שיעור.

גם בדברים שמטרגרים 

ויש כאלו.

כן,גם פה.

אבל אני גאה בעצמי על העבודה שאני עושה ומודה על ההזדמנות.

ללמוד את השיעור,להיות בכאן ועכשו.

בלי לתכנן כלום ולרגע לשכוח מהכל...מהבית ,מהעבודה,מהילדות ,מאמא , באמת מהכל.

ולהסתכל כל הזמן איפה אני בתוך כל זה.

 

המאהל פה מתעורר אל הבוקר

אנשים הולכים לעשות מדיטציה על המצוק

 

קר לי עדיין

ובא לי להתכרבל אל גוף חם

וידיים עוטפות.

 

אבל אני פה והוא שם,או היכן שיהיה.

 

ב 8 ייפתח המרכז - אתפנק לי בקפה 

וב 10 אתחיל את יום הסדנאות.

אולי אספיק להרדם בינתיים

ולחלום על יער ובקתה ואח בוערת.

 

 

 

לפני שנתיים. 9 בנובמבר 2022 בשעה 19:59

מחר אני יוצאת אל המדבר

שלשה ימים של פסטיבל רוחני וקיצבי

חוששת אבל בעיקר מתרגשת

האוהל והציוד כבר באוטו

התיק עדיין ריק 

ככה אני ,דחיינית סדרתית בכל הנוגע לאריזות .

פעם ראשונה לבד 

פעם ראשונה בפסטיבל כזה

ורוצה לחוות את הלבד בלי להרגיש בודדה

הסכמנו שלא נדבק אחד לשני 

ואני מתכננת ללכת לסדנאות

לשבת במתחם הפנאי

לדבר ולהכיר אנשים

להתבודד קצת על המצוק

להתחבר לערוצים שמימיים

בעיקר לרקוד עד שאפול מהרגליים.

 

 

💜

 

לפני שנתיים. 6 בנובמבר 2022 בשעה 23:13

Every time she closed her eyes....

 

שוב אני חוזרת אל אותה בקתה ביער

בשמלת מיני מנומרת

נעלי עקב שחורות 

מיו אומרת לי להחליף את הליפסטיק לאדום ומי אני שאתווכח.

מרגישה אישה בוטילישס סקסית לגמרי.

שמחה ומוכנה לרגעים הקצרים האלו ,לזמנים האלו. כי כשזה קורה -זה טוב 

וטוב שזה קורה. מתנתקת מהמציאות שלי ובכלל מהעולם,אל זרועות חסונות וגוף חם שעוטף אותי אליו.

הוא פותח את הדלת בגבות מורמות.השיער עדין רטוב מהאמבטיה והגוף שלו נוצץ.

אני נצמדת לנשיקה והוא כבר בכל מקום. 

התגעגעתי- אני חושבת בלב ולא אומרת. במקום זה מנשקת אותו עוד ועוד. 

תוהה אם התגעגע אליי ובכלל מה זה משנה.

'תארגן משהו לשתות' אני מוצאת תירוץ להתנתק לרגע,למרות שכל הגוף שלי צועק.

נותנת לו מתנות יום הולדת ושואלת מה קורה.

הפה שלו מעדיף להיות עסוק במשהו אחר.

אז paradise....

 

מביטה בו כשהוא מגיע לשיא טנטרי פעם אחר פעם.

עצם זה שאני שולטת בשיאים האלו - מביא אותי לדום ספייס לגמרי. החיוך הזדוני על הפרצוף שלי אומר הכל. 

הפטיש שלו לגמרי משתלט עליי ולא בטוחה מי נהנה מזה יותר. זה מלהיב וזה נעים וזה מעביר זרמים בכל הגוף שלי. אפשר לגמור רק מלהסתכל על מישהו ?

מסתבר שכן.

לגוף דרכים נסתרות משלו להגיע לשיאים חדשים.

 

.ohh ohhh paradise...

לזמן הקצר הזה ,היקומים מתנגשים,שמשות מתפוצצות וכוכבים מתפזרים לכל עבר.

לעיתים הוא מוביל בריקוד הקוסמי הזה

ולעיתים אני.

מקשיבה לקול שלו סביבי ובתוכי.

עוצמת עינים 

אכן paradise...

וזה גם השיר שמלווה אותי בדרך הביתה .

 

מים חמים זורמים במקלחת על הגוף שעוד פועם מתשוקה ותאווה.

יש משהו מרגיע כל כך בתחושה של המים שמלטפים את הגוף. 

מתעטפת בפיג'מה ובפוך. לרגע קצר ביקרתי בגן עדן.

 

לילה טוב 

 

לפני שנתיים. 5 בנובמבר 2022 בשעה 22:14

"אבל הכי בוער לי

זה איך אני עובר את היום..." 

השיר הזה עובר לי בראש עכשו. כמעט חצות . סופש מסתיים עוד רגע. אחרי הופעה מטורפת שגירדה לי את הלב בפומפיה והיום מנוחה ועניני בית וקצת פלירטוטים במסנג'ר. משלימה סדרות בנטפליקס ומשלימה עוד סבב כביסות.

באתי לחלום ? 

תוהה לפעמים אם מותר לי בכלל.

אולי באמת אני צריכה לשנות קצת פוקוס ולרגע אחד לדמיין שאני בדיסני ,שיש איזה הפי-אנדינג להכל.

אני כזה אדם אופטימי,מאמינה שהכל יסתדר לבסוף אבל במציאות -מסתכלת על החיים וזה לא קורה.

לא לי ,לפחות.אבל בהחלט עוזרת לאחרים שזוכים בזה.מחזיקה להם את היד ואז הם משחררים וממשיכים ואני נשארת איפה שאני.

 

אני באתי לחלום ?

גדלתי בפלורנטין ,עוד לפני שהיא התמלאה בבתים משופצים,בתי קפה ומגדלים לעשירים. גדלתי בפלורנטין שהיתה מלאה במוסכים ונגריות. פלורנטין שהיתה מתרוקנת בשעה 5 אחהצ ויכולת לשחק מסירות באמצע הכביש. פלורנטין המחוספסת ,הלא נעימה,בטח לא לילדים.

אז נשארתי רוב הזמן בבית. לא היה לי משעמם לרגע. חייתי בעיקר בראש שלי. ילדה מלאה דמיונות.

עם כלב דוברמן ענק וצב שמצאנו כשהגענו לדירה (ואחר כך הרגו לי אותו,ילדים מנוולים מהשכונה)

אמא שלי היתה מביאה לי שאריות בדים מהמתפרה בה עבדה ואני תפרתי מלתחות שלמות לבובות שלי. ברביות,אבל לא "אמיתיות" . כאלו מפלסטיק ,של השוק או החנות ליד המכולת. עדיין,אהבתי אותן ובסבלנות,כשרון רב ועדינות  ,תפרתי להן בגדים. -חצאיות,שמלות,חולצות,ג'קטים ומעילים.

סרגתי במסרגת קרושה' שמלות קטנות וגם צעיפים.

היה להן יותר בגדים משלי היה בכל הארון,בשנים שגדלתי שם.

בתור הילדה הקטנה בבית -העולם בחוץ היה גדול ומפחיד.

אז נשארתי רוב הזמן בבית. בבנין בין שתי קומות,שתי דירות,שאחת מהן ריקה .

 

אני באתי לחלום ?

מעט הספרים שהיו לי היו אגדות וסיפורי עמים. לא כאלו שכולם מכירים היום; אלו ששיכים יותר לפולקלור עתיק. בלי הפי-אנדינג,בלי נסיכות במצוקה ואבירים מצילים.

קראתי אנציקלופדיות וחוברות טבע. קראתי ספרי מד'ב .ידעתי מי זה אסימוב ,לפני שידעתי מי זה הנס כריסטיאן אנדרסן.

למי היה זמן להיות נסיכה? החיים קרו תוך כדי והם תמיד היו קשים וכואבים ומלאי סבל.

עברו 40 שנה מאז . מעט מאוד רגעים טובים נחרטו לי בזכרון מהתקופה הזו.התקופה ההיא חרוטה לי בראש כזמן טראומתי. עכשו אני מבינה את זה . כשאני עוברת שם כל פעם ,אני מצטמררת. מרגישה את הואקום הזה בגוף. בגילאים כל כך קריטיים, נחרטו בי הצלקות הכי עמוקות.

 

אני באתי לחלום ?

הצלקות האלו איתי בכל יום. חשופות,כואבות,פועמות.

אני לא באה לחלום,

כי אז החיים קורים ומסיטים אותי חזרה למציאות. 

בראש שלי, עדיין לא משעמם לי אף פעם. תמיד יכולה להתעופף לי לעולמות רחוקים.לחיות חיים שלמים בדקה או בשעה

אבל לחלום שיתגשם? כאילו שזה עובר דרך מראה ואז קורה ההיפך. 

היכן הכוונה שלי נעלמת בדרך ? ואולי אני לא מרשה לעצמי? מרגישה לא ראויה שזה יתגשם?

לרצות לעצמי?בכלל מגיע לי? כשכל החיים האלה קורים מסביב? 

 

"אני באתי לחלום?

אבל הכי בוער בי זה איך אני עובר את היום ...."

לפני שנתיים. 2 בנובמבר 2022 בשעה 20:05

מסדרת ניירות ששמרתי מגיל הנעורים

כמה תמימות

כמה רומנטיקה 

לא יודעת למה נזכרתי בזה דוקא עכשו 

מסוג הדברים שעושים כשצריך לעשות דברים אחרים אבל לא רוצים לעשות

 

אז הנה משהו שכתבתי על חצי דף משובץ ,כנראה באיזה שיעור משעמם בתיכון.

בכתב עגול ,בעט פיילוט כחול : 

 

####

תעמוד מולי בחשכת החדר

המוזיקה תעטוף אותנו

תביט בעיני בעוד ידך תעלה אל לחיי

תניח אותה שארגיש את החום

תחליק אותה מעט מטה אל הלסת

יד שניה תניח על עורפי

שארגיש לכודה 

###

תעמוד מולי בחשכת החדר

ידך תחליק אל גבי

תצמיד את גופך לגופי

שארגיש את החום 

תרכין ראשך אל צווארי

תטייל בשפתייך מקו הלסת

אל הלחי

אל האוזן

ארגיש לרגע את הלשון

אבל רק לרגע

 

###

תעמוד מולי בחשכת החדר

ותעצור לרגע,תתכונן

תן לי לנשום רגע

לעצור את הזמן

לפני ששפתייך יכבשו את שפתיי

וכל העדינות תתמוסס

והשיניים ינשכו

הלשון תחקור

הנשימה תתערבב.

 

###

תעמוד מולי בחשכת החדר

ותנשק אותי כאילו

זה הדבר האחרון בעולם שתעשה

ותרצה להשאר עם הזכרון

לחרוט בראש כל מגע,

תשאיר יד על הלב כמו קעקוע

ותשאיר את השפתיים עליי

לעוד רגע

לעוד נשימה אחת.

 

###

 

 

 

 

 

לפני שנתיים. 1 בנובמבר 2022 בשעה 22:43

זה לא אני אמרתי

זה יובל בנאי

באמת שלא בא לי פוסט פוליטיקה

 

סתם קראתי כמה רשומות אחורה 

'כן לכל' 

קראתי לפוסט

על הרצון לצאת,לבלות,להתערבב,להתבלגן קצת וכמה דברים פוטנציאלים בקנה

 

אבל אתם יודעים איך מצחיקים את אלוהים ?

מתכננים תוכניות.

 

 

לפני שנתיים. 30 באוקטובר 2022 בשעה 22:42

כשהחיים שלי נופלים לכאוס אחד גדול

אני מדמיינת את עצמי  בההוריקן

 כ שמסביב הכל אפור ורועש ומסתובב 

ואני לא רואה את הבחוץ.

ככה עפה לי במרכז הצינור 

כשהרוח פורעת את השיערות

ואבק נכנס לעינים.

 

פעם,הייתי עוזבת ידיים ונותנת לסערה להוריד אותי לתהומות הנשיה. לחבק בעצב, בדכאון,לקבל תחושה שזה לא ייגמר לעולם ומכאן אי אפשר לצאת.

 

היום ,אני מדמיינת את עצמי בעין הסערה

והרוח משתוללת מסביב.

נכון שעדיין זה שורק באזנים

השערות מתעופפות והאבק בעינים

אבל פתאום אני מצליחה לראות פה ושם נקודות אור

אני יודעת גם שאף סערה לא נשארת לנצח

וגם זו תעבור.

אין בי עודף אופטימיות ולא כיף לי בכלל כרגע

כשמדי פעם נכנס לעין הסערה הזו 

גם איזה דבר שמחטיף לי עוד כאפה לפרצוף ומטלטל מצד לצד.

ועדיין ,אני מנסה לעמוד בזה ולפעמים גם מצליחה.

 כי אני חזקה ,אני באמת מאמינה בזה שאני חזקה.

נכנסת למוד אוטומטי ומתפקדת היכן שצריכה לתפקד,גם אם זה אומר לג'נגל בין כמה דברים במקביל

 לבוא הביתה אחרי יום עבודה עמוס,לטוס לבית חולים ,לחזור חזרה ולהרגיע ולהכיל את הקושי של הילדות שלי

ואז לשבת קצת מול הנטפליקס ולברוח אל מחוזות רחוקים.

 

לרגע אחד,בכאוס הזה מתחיל להמצא סדר

לרגע אחד,הסערה שוככת ואפשר לראות מעבר

לרגע אחד,להרשות לעצמי לרצות.

 

והבסטיות -ששם אני פורקת הכל. יודעות לחבק ,לנחם ולהכיל. אוספות את הרסיסים ומחברות מחדש בחוט של זהב.

לא סתם אחד המשפטים שהכי מלווה אותי בחיים הוא ציטוט מתוך השירנשל יחזקאל רחמים - 

'וספגתי סופות ונותרתי אני'

 

אז עכשו זה זמן סופה

מה יוותר מזה?

כנראה שאני.

 

 

לפני שנתיים. 29 באוקטובר 2022 בשעה 23:18

היום הילדה הקטנה צעקה קצת

את הכאב שלה

את התסכול שלה

את חוסר הנראות שלה

את העצב 

את תחושת הכשלון

את הרגשת העלבון

את הבדידות

את חוסר הבטחון

 

העיזה להגיד במילים  את הדברים הקשים שמרגישה ומסתירה בפנים

כי אולי ,פעם ראשונה,מישהו באמת שמע והבין

והילדה הזאת שהפכה כבר לאישה

לפעמים שוכחת כמה כאב יש בה ,באותה ילדה

ואיזה מסע היא עברה ועוברת

כשהאישה החזקה הזו ממשיכה

הילדה הקטנה לפעמים נשברת

וכמו בשיר של ורד מסינזון על החתולים

הילדה הקטנה לא תמיד מבינה

שהאישה הגדולה עוד סוחבת איתה את הרסיסים.

 

כשפגשתי אותה פעם ,חיבקתי אותה

הבטחתי לה שהכל יהיה בסדר 

ואין לה ממה לפחד 

לא בטוחה שהאמנתי לעצמי כשאמרתי את זה

כי הילדה הקטנה הזו הולכת איתי,

נמצאת בתוכי

היא חלק ממני

היא אני.

 

 

לפני שנתיים. 28 באוקטובר 2022 בשעה 21:12

Come on inside.

 

איזה עונג של יום. באמת שהרבה זמן לא הרגשתי ככה רגועה,שלווה ,שמחה ובהכרת תודה מלאה על הרגע הזה והרבה רגעים ובעיקר בעיקר על החברות לחיים.

במאמאצחיק קוראים לזה אחות לא מאותה פות

באנגלית- sister from another mother.

 

3 חברות שמתניעות את הרכב ונוסעות

לאן ?

לאן שבא.

אני הנהגת והאחראית המוזיקה

מיו אחראית ניווטים,מסעדות,החלטות ובעיקר מתפקדת כמבוגר האחראי 

ולוש בתפקיד התמיכה ומידע,חיבוקים ומציאת חנויות שוקולד שוות ממש.

 

איפה היינו ומה עשינו ?

עצירה ראשונה באורוות פרדס חנה-

ארוחת בוקר טעימה ונשנושית

קפה קר- כי צריך

סיבוב בחנויות וכמובן שקניתי קלפים.

לוש מוצאת לנו חנות שוקולד מיוחדת

ואנחנו טועמות את הפרלינים וחוטפות גן עדן למוח.

 

ממשיכות לטייל והנוף מתחלף,עוברות ברחובות לא מוכרים ,פינות חמד מלאות היסטוריה

תועות וטועות בדרך אבל למי אכפת.

איך הגענו לטבריה?

מיו מכוונת לאיזה חוף שמרגיש כמו תאילנד.

איזה תענוג,אנחנו מתישבות עם שתיה ונשנוש

וחופרות עד.... אוסטרליה.

שקט לא ממש היה שם ,עם כל הכלבים 

אבל שלווה בהחלט כן. 

אנחנו בכלל בארץ ? בעולם? ביקום?

מי זוכר....

נירוונה טוטלית.

אה,האלף שלח הודעה. זה מפתיע ,אבל הוא יחכה ,אני נחה עכשו.

 

עד שמצליחות לקום משם, האוטו משייט לדרום הכינרת. 

מוצאות מסעדה,אחת היחידות שפתוחה ופנויה

ונהנות מארוחת ערב טעימה.

סוף היום מגיע,השמש שקעה מזמן

מצטיידות בשוקולדים לדרך 

ופלייליסט רוקיסטי משובח.

'איפה הגברים האלה? איפה ?' מיו אומרת 'אלו שכותבים שירים כאלו,אלו שמקדישים שירים כאלו' 

 

מאותגרות קשר וזיווג . משפט שנתקלנו בו היום וצחקנו המון.

היה עוד אחד כזה שצחקנו ממנו אבל עדיף שלא אכתוב אותו.

 

כל אחת מתפזרת הביתה

ואני חוזרת אל המציאות .

שום דבר לא יכול לקלקל את היום הנפלא הזה.

לא שירותי הסעות אמא בע'מ ,

לא השליחות של וולט עם הפדיחה שלהם

 

יום נפלא בדרך לשום המקום ולכל מקום

עם שתי חברות נפש שזורמות לי בורידים

מה צריך יותר מזה ?