מצד אחד אני רוצה לכתוב ולהגיד
מצד שני כולם כבר אומרים הכל וזה מרגיש לי מיותר.
מצד אחד משתגעת כבר בבית
מצד שני האופציה היחידה לצאת זה לעבודה
מצד אחד רוצה לצאת ,לבלות קצת
מצד שני -לאן ? עם מי ? לפני האזעקה או אחריה?
מצד אחד - רוצה לפגוש חברות
מצד שני -קשה לי לנהוג מרחקים ארוכים
מצד אחד נחנקת בבית
מצד שני לא יכולה לעזוב.
מצד אחד רוצה להשתלב במפגשים במסיבות באירועים שחזרו
מצד שני אני כל כך מרוסקת מהאבל הלאומי הזה ולא מסוגלת
מצד אחד אומרת לעצמי -יאללה כוסואומו- חיים פעם אחת במציאות מטורפת כזאת אז צריך לטרוף את העולם
מצד שני כשרק ניסיתי לתת ביס - נפגעתי.
מצד אחד מנסה לעשות צעד
מצד שני שומרת על עצמי
מצד אחד מקנאה באנשים שחיים
מצד שני אין לי חשק לחיות
ואולי הפחד גדול יותר משחשבתי ואולי גם הטראומה הקולקטיבית
שאני לא מעיזה אפילו לתכנן ולחלום
שהרגשות נסגרו להם באיזו כספת בפינה חשוכה בקצה של הקצה
שאולי בתת מודע עוד יש רצון וצורך
אבל בפועל אני מתרחקת ומנתקת
ולא מצליחה למצוא את כוח החיות שבי
רק את האינרציה
עד שקצת התחברתי ,עד שקצת הצלחתי ,עד שקצת שמחתי ,עד שקצת תכננתי וקבעתי
הכל נעלם במחי יד
הכל שם אבל כבר לא רלבנטי
קשרים התמוססו ,חברויות הסתיימו,אהובים התרחקו ונעלמו.
ולשום דבר כבר אין טעם ורלבנטיות.
הנה כבר אמצע נובמבר
ואני עוד מחכה ל-אחרי החגים.