לביאה סגולה

מה עושים?

מה עושים כשחרמנים

ונמצאים במשרד 

וזה מציק

והראש בעננים

והרגליים חסרות מנוחה

והמחשבות מתעופפות

והדמיון משתולל....

נושכים שפתיים.

פאק

זה הולך להיות יום ארוווווך

שיחות עם חברות טובות על הגברים שאנחנו מכירות,מעלה לי שוב צביטה בלב.

המחשבות שוב מטרידות את מוחי וזורמות אל גופי.

אני קמה ויושבת ושוב קמה,הולכת לשירותים חוזרת

חופרת ברשת משתעממת מחפשת ושוב המחשבות בראש

שוב הפנטזיה הזו

ועכשו קראתי את הרשומה הראשונה של הבלוג שלי ו נזכרתי

במגע שלו,בידיים שלו,באחיזה שלו,בנשיקה שלו

ושם זה נשאר כאב מתוק שכזה

בלתי מושג ויחד עם זאת במרחק נגיעה.

מפנטזת על סשן איתו. אלוהים אדירים. השולטת שבי מוכנה לרגע אחד להוריד את החומות.

להתמסר? לא בטוח. אולי יותר לחוות.

כי כשאני עושה סשן עם נשלט זה לא מיני,אבל כשעושים לי זה ועוד איך...

ואני רוצה לחוש. רוצה לראות אם יידע לסשן אותי בעוצמות נמוכות,שאולי הוא לא רגיל אליהם.

על הדמיון אין שוטרים אז הוא משתולל כבר יומיים.

את הנשיקה הבאה אני רוצה ממנו.

....

לא פעם אני מגלגלת בראש כל מיני מחשבות כל סשנים.

כלומר שיעשו לי סשן

ותמיד זה מעלה בי רגש נוסף-חרדה.

יש רק אדם אחד בעולם,אולי שניים שהייתי מוכנה שישסנו אותי.

אחד מהם הוא דיי פנטזיה שלא בטוחה שתתממש אי פעם כי הוא לא בקטע שלי

אבל יכולה לדמיין אותנו ביחד 

יכולה לדמיין אפילו אותו מסשן אותי

כמובן עד גבול מסויים כי אני נלחצת רק מהמחשבה.

אולי זה פשוט האדם שאיתו אני כן יכולה להרגיש בנוח לשחרר שליטה.

סיפרתי לחברות השבוע שדוקא אחרי שאני מסשנת ונחה לרגע אחרי האפטר-קייר לנשלט,אני מחכה לאפטר-קייר משלי וזה אף פעם לא קורה.

וזה המקום. בדיוק המקום שבו אני הכי משחררת שליטה.

הדום-ספייס הזה שנמשך עוד קצת זמן . כאן אני ממש צריכה את החיבוק,את הנשיקה הסוערת,את הפורקן

וזה לא בא.

הפורקן קורה הרבה אחרי.

זה מוזר שדוקא במקום הכי בשליטה שלי,אני מסוגלת לשחרר.

אבל שוב,לא בטוחה שזה אי פעם יקרה.

עוד מסיבה קורמת עור וגידים

חברים טובים מארגנים

הפעם אני לא.

איזה כיף פשוט להגיע כאורחת.

בלי לסחוב,בלי לארגן, בלי לאסוף כספים,לסחוב ,להרים,להזמין,לסדר...

פשוט להתלבש ולבוא בחיוך.

להנות מהחברים,בלי הלחץ

וואו

כבר מחכה לזה

מסדרת את הגוגל-דרייב שלי.

כן,זו ממש ספריה ענקית שלי.יש לי שם בערך הכל.

ככה זה גיקים,הכל צריך להיות זמין מכל מקום.

גם כאלה עם הפרעות קצב וריקוד.

מצאתי שם סיפור שהתחלתי לכתוב. חלק סצנות מפורטות,חלק ראשי פרקים

ואז המוזה נחתה והאצבעות טסות על מקלדות

משקשקות מילים ממוחי הקודח אל המסמך הפתוח

קורמות עור וגידים לדמויות שמספרות סיפור.

קצת אהבה,הרבה שליטה.

Wish me luck 

 ולא ,זה לא על עוד בחורה שברירית ורוטטת שנופלת בקסמו של איזה בן זונה חולה שליטה

ושניהם מתאהבים וטרלה-לה.

מה אתה רוצה ?

מה?

שאני אוריד אותך על הברכיים?

אצרח אלייך שאלות

ואתה תרעד ותגמגם

אתה רוצה שאנחית לך סטירה על הלחי

ואז על הלחי השניה?

מה אתה רוצה ?

שאקלל אותך?

שאומר לך שאתה אפס

אפס מאופס

קטן ,שפל, לא שווה כלום

שלעולם לא מגיע לך שולטת כמוני

שאתה שווה את האבק שלרגליי

שאתפוס בראשך ואוריד אותך אל נעליי?

אתה רוצה שאכריח אותך ללקק את  הנעליים שלי?

אתה רוצה שאחר כך אעמיד אותך ואחטיף לך בביצים?

שאצחק על הזין שלך?

שאצחק עלייך?

מה אתה רוצה?

מה אתה בעצם רוצה ?

מה?

שאשפיל אותך עד עפר ?

לך תזדיין,אצלי זה לא יקרה.

אני לא שולטת כזאת.

אני לא בן אדם כזה.

כשאני מביטה בנשלט שלי,

אני רוצה להרגיש אותו עורג בציפיה.

אני רוצה להרגיש את האמון שלו בי

את ההתמסרות.

זאת שליטה בעיני.

איך תמיד זה קורה?

אני מפרסמת פוסט ותיבת המסרים שלי מתמלאת בהודעות מנשלטים 

 Pick me

Pick me

Pick me.....

איפה בדיוק כתבתי שאני מחפשת??

לא חשוב,מעריכה את תשומת הלב.

מסקרן אותי איפה הנשלטות ?

הרי יש כאלו שמחפשות ולכן אני אומרת 

  Pick me 😉

שקלתי אם לחלק לחלקים את הפוסט,אבל החלטתי שלא. זה הולך להיות ארוך.  Brace yourself.

 נתחיל בזה שהוא יודע לא להפתיע אותי. הזוגי שלי. יודע שאני שונאת הפתעות. שונאת. זה מכניס אותי ללחץ.סטרס ממש. אז כמה ימים לפני המסיבה שיצא לי כל החשק ממנה בגלל הארגון שלה,הוא אומר לי,אני מארגן לכן צעצועים.

הרמתי גבה,צעצועים? 

כן. צעצועים ואז הוא שולח לי תמונות. 

וואו,שווים ביותר ,אני מאשרת.משניים נשאר אחד ואחרי שיחת הבהרה בוואטסאפ,הוא יודע בדיוק את מקומו ותפקידו.

יום המסיבה. לחץ אטומי.

למה? ככה.כי ככה אני.

איך נרים את כל הדברים ללופט,נספיק לסדר? אני אספיק להגיד שלום לכולם? יספיק האוכל?

תספיק השתיה? אני נראית בסדר?

הצעצועון מגיע ועוזר לנו להעלות. הוא מתוק אמיתי ויש קליק במיידי. 

כולם עוזרים בסידור המקום ואורחים ראשונים מגיעים.

הצעצועון מצווה להכנס לחדר הפנימי ולהתפשט. לובש חוטיני ונעלי ספורט ומסיכה כמו של קט-וומן. אהבתי ,זה משעשע אותי. הוא מקבל הוראות להשאר מאחורי הבר ולשרת את האורחים.

במהלך הערב יחטוף כמה ספאנקים על בלגן בבר ויטייל עם קופסת שלוקים לקירור האורחים.

בינתיים נשיקות וחיבוקים. אני כל כך שמחה לראות את כולם. מאוד מעריכה שהגיעו לחגוג.

מצטלמות יחד ועם הבעלים ,העיקר שתהיה מזכרת. 

בהמשך הערב,קוראות לכולם . מדליקים נרות על קאפקייקס ,מברכים ומתרגשים.

אני לוקחת מישהי לחדר הג'קוזי והיא עוזרת לי להחליף בגדים וזה סיפור בפני עצמו אותו נספר בפעם אחרת.

יוצאת חזרה בבגדי פטיש,נוחים יותר שמכניסים אותי לאוירה,מושכת את הצעצועון מהצוואר אל החדר 'האדום',נצמדת אליו לרגע,שואלת אם הכל בסדר ומה מילת הבטחון,הוא עונה ואני ומורידה אותו על ארבע. 

הוא מנשק את רגליי ואני צועקת עליו שחיכיתי יוצר מעשר דקות לכוס מים ועל זה הוא יחטוף. קשורת אותו לשולחן ומתחילה לעבור על גופו. בודקת איפה יותר רגיל,איפה פחות.

מחממת את המקומות,מדגדגת והוא מתפתל. אני רושמת את הרגישות הזאת בראש ומתחילה לבדוק כמה הוא יכול לספוג. 

משתעשעת בגוף שלו בכאב ועונג.

המוסיקה מחרידה וכל פעם משנים וזה קצת מוציא מריכוז. החדר מתמלא ומתרוקן ובסופו של דבר נשארים קומת אנשים שיושבים בשקט בריכוז ונהנים.

אני מנסה לטפטף שעווה,הוא מפחד. שואלת אם זה גבול אדום,אומר שלא.מבקשת שיסמוך עליי והוא סומך. הלב שלי מחסיר פעימה בכל פעם שנותנים בי אמון כזה.

אני מתחילה ומבינה שזה באמת קשה לו. מפסיקה את השעווה וממשיכה עוד קצת לסשן. 

מחייכת לעצמי שלימדתי אותו קצת משמעת ,שיפסיק לזוז וישתוק. אני מסיימת את הסשן ומחבקת אותו. הוא עם חיוך ענקי. שנינו מתישבים על הספה ליד ,אני נשענת עליו והוא מלטף אותי.

אחרת עושה לי מסג' ברגליים ואני בשמיים. חברות באות והולכות, חיבוקים ונשיקות. אני לא יוצאת החוצה למינגלינג. כיף לי פה. בחדרון ליד יש עוד סשנים . אנשים יצירתיים.תענוג.

אני פוקדת על הצעצועון לשבת על הרצפה ולעשות מסג' ברגליים לחברה טובה. היא עפה על זה לגמרי ונראה שגם הוא.

היה לי חשוב שיהיה בהשגחתי . עבד בדסמי ולא לצורך מיני חופשי לכל באי המסיבה. חשוב לי שיהיה מוגן תחת אחריותי וכך היה.

הגבוה שלי מחכה לתורו. אני מפשיטה אותו מהחולצה ומושיבה על כסא. גאג בפה והנרות כבר בידיי. מטפטפת עליו שעווה והוא מתפתל.

לאחר מכן משכיבה אותו על השולחן וממשיכה את הסשן. הגוף החלק ,הארוך,המוכר שאני כל כך נהנית לסמן,לחוש,לגעת,לגרות ולהכאיב.

מולי חברה אחרת לוקחת את הנשלטת לסשן,נותנת לה בדיוק את מה שהיתה צריכה ואני לומדת ורושמת בראש.

מימים זוג חברים משתעשע בספאנקים ובתוך כל זה אני מרוכזת בסשן. באיטיות ממשיכה,מפסיקה וממשיכה. מעלה כל פעם את הסף.

מותחת את הגבולות. מחדירה אצבע לפה שלו והוא מוצץ.לאחר כן מעבירה אותה על גבו,חורצת עוד שורה אדומה בעור הלבן הזה.

מסיימת את הסשן ומכריחה אותו לשבת על ספסל מולי. מחבקת אותו. אני יודעת שקשה לו עם זה ובכל זאת,זה יותר עבורי מאשר עבורו.

אנחנו יוצאים חזרה לחלק המרכזי ואני מחליפה לשמלה שבאתי איתה ונזרקת על אחת הספות לשיחה עם חברה.

הצעצועון מקבל רשות להתלבש ומצטרף אלינו לשיחה על בדסמ,אוכל וסמים.

הערב נגמר ואני תשושה וחרמנית.מגיעים הביתה ,כוס קפה סוגרת בדיוק את הפינה.

נכנסת למיטה שבורה וגמורה,אין לי אפילו כוח לנשיקה.לוקח לי יומיים להתאושש מהערב הזה.

נהניתי מכל רגע.

נשאר לי בפה געגוע קטן למשהו שרציתי ולא קרה.

אולי יקרה בהמשך ואולי לא.

החיים מפתיעים תמיד.

בעבר,כשהייתי כותבת בתפוז,נהניתי לקרא את התגובות.

היה מתפתח שיח והכרתי אנשים נפלאים משם.

עברנו לפורומים או לקבוצות קטנות יותר לפני עידן הפייסבוק והוואטסאפ

אולי באמת זה היה עידן קרוב יותר.

היום קצת קשה לי להתרגל ש100 אנשים קוראים את הבלוג אבל לא מגיבים או עושים לייק.

אני לא זונת צומי,לא כותבת בשביל הלייקים או התגובות

רק תוהה אם זו הפלטפורמה המתאימה לכתיבה מסוג זה.

כתבתי שנים על גבי שנים בתפוז עד שהפך לאתר מסחרי מופגז בפרסומות ולא מצאתי ידיים ורגליים.

בפייסבוק- בעיה קצת לכתוב תכנים שכאלה. גם בגלל החשיפה וגם בגלל הצנזורה.

דוקא שאלו אותי השבוע לגבי כתיבה פומבית ואפילו להרויח מזה.

זו קצת בעיה כי גם לפרסם את זה כקובץ סיפורים זו תהיה חשיפה.

מעט מאוד פנטזיה,יש כאן והרבה מציאות .

ואיך בכלל הגעתי לזה מהתגובות.

לא יודעת. 

סתם מחשבות.

תמיד אהבתי את הביטוי הזה
תמיד דמיינתי את אותן שפתיים משורבבות בחצי חיוך זדוני שכזה.
יחד עם מבט שובב בעינים ועדיף ירוקות.

תהיתי מתי אני אפגוש את החיוך הנכון הזה.
שאדע בדיוק כשאראה אותו,שזה הוא. עומד וקיים לפניי.
שהוא אמיתי.שארים ידי אל שפתיו הרכות ואגע. איך יכולתי לדעת שהחיים יזמנו אותו אל חיי מוקדם משחשבתי.
הוא לא פרץ אל חיי בסערה , אלא בשקט , בלי ששמתי לב.
במשרד קטן כשגבי אל החלון הגדול , אורות הליל עמומים . בחוץ בטח כבר הברים מלאים בבליינים או בעובדים שיצאו מהמשרדים עייפים ורוצים קצת לפרוק מתח עם איזה קוקטייל.
אהבתי את השעות השקטות האלה, כשהמשרדים ריקים ושקטים .
שהשומר במשמרת הלילה עובר עם הברכה הלבבית הרגילה ומפנק אותי בכוס קפה.
"לילה טוב ילדונת, אני בעמדה , שומר עלייך"
חייכתי אליו והודיתי לו לפני ששקעתי שוב אל מסך המחשב המואר לפניי.

לאחר שעה , שמעתי צעדים במסדרון. בטח השומר עושה סיבוב.
"עדיין פה דניאל !" צעקתי אליו והמשכתי להתרכז במסך .
מישהו נכנס אל חדרי ודיבר, שאל לגביי מישהו או משהו.הקול היה שונה , אבל לא ממש הקשבתי כי כשהרמתי את עיני ,הן נעצרו שם על פיו , על שפתיו.השפתים זזו ויצא משם קול נעים , לא עמוק ועבה אלא מלטף כזה , רך, כזה קול שבא לך שלא יפסיק לעולם לדבר ליד האוזן ואז הוא הפסיק.
"סליחה, הכל בסדר? הבהלתי אותך?"
ואז העינים שלי עלו קצת יותר למעלה ופגשו עינים ירוקות שזיק של צהוב נשזר בהן.עינים מיוחדות שעליהן חלמתי בלילות.
איך זה יתכן שאחלום על אדם שאני לא מכירה בכלל?
‏והנה הוא כאן. עומד ממש מולי .
‏עינים סקרניות שהישירו מבט חצוף . הוא עיקל גבה אחת מעלה
"אנחנו מכירים?" שאל .
"כן" עניתי בשקט "זה אתה."
הוא הניח שתי כפות ידיים על השולחן ונשען קדימה. פניו מעל מסך המחשב שלי , ברורות יותר, עיניו ירוקות יותר וסקרניות.שתקנו דקות ארוכות או שמא היה זה נצח.
"דניאל אמר לי לפנות אלייך. שמצאת USB D בחדר ישיבות וזה אצלך." הוא אמר בשקט , עדיין לא מסיר מבט .
"כן." נדתי בראשי "זה אצלי"
הסתובבתי אל השידה לידי ושלפתי את הכונן מהמגירה.
"הנה," הושטתי את ידי פתוחה כלפי מעלה .
הוא התיישר לרגע . הרים את ידו והניח אותה על ידי. כולא את הכונן בין כפות ידנו. כף ידו היתה חמה. עצמתי לרגע את עיני ופקחתי אותן שוב.
"כן, זה אתה" אמרתי שוב. הוא הניח את כף ידו השניה תחת כף ידי ואחז בה.
"שמי ג'יימס" אמר בשקט ואגודלו ליטפה את שורש כף ידי "ואת...מכשפת אותי עכשו"
הוא עקף את השולחן. עדיין מחזיק בידי. הסתובבתי אליו . מביטה בו מלמטה.
"איך זה שלא נפגשנו? הייתי כאן מספר פעמים."
"אני מעדיפה לעבוד בלילה "
"כששקט"
"כן..."
ידיו המשיכו ללטף את ידי והוא הושיט את אחת מהן לקחת את ידי השניה ולהקים אותי על רגליי. הוא לא היה גבוה ממני בהרבה . עכשו כשעמדתי קרוב אליו,הרגשתי חום עובר מגופו. הרגשתי את זה בבטן ובחזה. במקום להבהל,נרגעתי.

לא יכולתי להסיר מבטי משפתיו. השפתיים שחלמתי עליהן כל כך הרבה זמן.
"אני יכולה...אני יכולה לגעת בך?"
הוא חייך את החיוך הזה"את כבר נוגעת בי"
"לא." שחררתי את ידי מידו והרמתי אותה אל פניו.אצבעי נחה על שפתיו החמימות. זזה סביב סביב,נוגעת ברוך,משרטטת אותן,כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר ולא במציאות.
"עיצרי..." הוא אמר בקול צרוד מעט,כשהנחתי את ידי על לחיו החלקה ואגודלי המשיך ללטף את קצות שפתיו.
"לא..." לחשתי "אני לא יכולה."
"בבקשה..." שוב הקול הצרוד הזה."את לא מבינה."
"אני כן." סגרתי את המרחק ביננו. גופי צמוד אל גופו.
הוא התנשף לרגע. ידי השניה התרוממה אל צווארו,אצבעי מלטפת את הקימור מאחורי אזנו.
"חיכיתי כל כך הרבה זמן והנה אתה כאן"
המבט בעיניו השתנה,לרגע קימט את מצחו,מנסה להבין. הרי מעולם לא נפגשנו.
"אני עומדת לנשק אותך עכשו."
"אבל את לא מכירה אותי" לחש כששפתי קרבו אליו.
"הו,כן. אני בהחלט כן " הצמדתי את פי אל פיו. שפתיי מלטפות בעדינות את שפתיו, דוחקות בו להכנע.
ידיו החליקו סביב מותניי והוא הצמיד אותי אליו.
פיו נכנע לדרישותיי ולשונו התערבבה עם שלי.ידיו החזקות ליטפו את גבי,אגנו צמוד לאגני.
הרגשתי לרגע על קצה הצוק,עוד שניה נופלת והוא מחזיק בי.
פיו החל לדרוש במקום לקבל,נושך קלות את שפתיי. תובע בעלות,תופס את מקומו הראוי ,הנכון.
ידיי התרוממו לחבק את צווארו,להצמד אליו יותר.
מה קורה כאן בשם אלוהים? גנבתי את המחשבה מראשו. ידעתי שהוא נאבק כי הוא לא מבין. הוא לא זוכר ויחד עם זאת יודע שזה בלתי נמנע.