כשמגיע הצונאמי זה עושה לי רסק במחשבות
ומה שיוצא זה רסס בכייני לא קוהרנטי שרק מסבך אותי יותר.
אישה של מילים שלא מצליחה לחבר שני משפטים בקשר הגיוני.
זה כמו להקיא מילים על הדף ואולי זה מה שאני צריכה .
לא לדבר ,רק לרסס אותיות ,שחור על גבי מקלדת או כחול על גבי דף.
אבל למדתי להבין שזה קורה וזה מכניס סוג של פניקה לראש.
והאוטומט...כמה אוטומט... ברמה של פאקינג פוסט טראומה.
לנשום לרגע. לנסות להתפקס במה שכן ,במה שטוב .
להבין שזה עוזר לי לשים זרקור על האהבה הגדולה הזו,על מה שהיקום זימן לי בזמן הנכון
להבין שאני עוד לומדת לקבל ולקחת
מה מטרגר אותי ולהגיד את זה בקול רם
מה הוא אומר -מול מה שאני שומעת.
להבין שגם דברים מהעבר צפים ומתמזגים עם ההווה וצריך להפריד ביניהם או פשוט לתת להם להדבק ולהתפייד אל מעמקי המחשבות.
זאת עבודה שלא נגמרת אבל זה מרגיש לי שאני משילה שכבות ,סודקת חומות,מאפשרת לרוח לנשוב שוב .
והבוקר נראה יותר בהיר וחיובי כמו חוף ים אחרי סערה.
כשהמים נסוגים לאחור.
🤍