אקוסטיקה

זה היה אחד הסשנים המכוננים. יותר נכון יהיה לומר סדרת סשנים שכבר התערבבו ואני לא זוכר מה היה מתי, אבל ללא ספק הפח היה גולת הכותרת. השנים עברו, בחורות התחלפו, התפאורה השתנתה, התרככתי, התקשחתי, נפגעתי, התקשחתי שוב ולאט לאט נמסתי ואפילו הפח עצמו נזרק לפח - אבל תפקידו במרחב הנפשי לא תם.

***

אני ראיתי את עצמי בהן, בכולן אחת-אחת. מספרים שמאחורי ספת המטופלים של פרויד היה תלוי משפט שרצה להזכיר לעצמו תמיד: "Homo sum; humani nihil a me alienum puto". פובליוס טרנטיוס אפר, המאה השניה לפני הספירה. אימצתי. אנושי הנני; וכל דבר אנושי אינו זר לי. בראשונה ראיתי את מה שרציתי להיות עד שהתנפצה לרסיסים מול עיניי. השניה הייתה טעות היסטורית עם אוזניי חתול. ואז באה השלישית והמיתולוגית: "אתה יודע מה משותף לנו? שנינו נאנסנו בגיל 14". האמת היא שלא נאנסתי בגיל 14, אפילו לא קרוב. עשיתי סקס כשאני לא בשל עם ילדה בהתקף מאניה שהייתה גדולה ממני בשנתיים. בסופו של דבר, ראיתי בשלישית את הקורבן שלא הרשתי לעצמי להיות אף פעם. בשנים שאחרי זה טחו עיניי מראות כל דבר שהוא לא אני. ואז, ורק אז, בשל או לא לסקס, הייתי מספיק בשל לדחוף לה את הראש לתוך הפח עם ריח הלטקס, הזרע ונייר הטואלט. לא סטוץ, חברה באזור דמדומים. לדעתי אפילו לא זיינתי אותה בסוף, אבל זה הספיק להשאיר צלקת. ואכן, ראיתי משהו מעצמי בכולן. כאמור: אנושי אני, ודבר אנושי אינו זר לי.

***

אז מה גרם לה, ולרבות וטובות לחפש חיבוקים בפח? קטונתי מלקבוע. למען היושרה יאמר, שהיא אכן מצאה שם בין הקונדומים לזרע גם כמה חיבוקים משומשים. הייתי רוצה לומר למחפשת האנונימית "השמרי לך ואל תשלחי ידך אל הפח!", אבל אומר זאת רק  לזאת ששלי כבר שנה וחצי שאילולא חיפשה בפחים לא הייתה מוצאת אותי. לכל השאר לעומת זאת אמליץ בחום: צאו אל הפחים. דחפו אליהם את היד ואת הראש אם צריך ואל תתביישי להתפלש בזבל. אבל תמיד זכרו, שגם הזבל המטונף ביותר שם הוא אנושי, ואם זה אנושי זה לא צריך להיות זר לכן.

מזל טוב על שנה וחצי, כן יירבו פחים כאלו.

עם התהיה התמוהה מה זה לעזאזל 'Normal Abnormality', התגלגלה לה נסיכתנו למאה העשרים ואחת. ואכן, משהו בה לא מעכשיו ולא מכאן. היא לא נורמאלית, אבל במובן הפוזיטיבי של סוטה מן הנורמה, ולא במובן השיפוטי של: "אוי ואבוי, איך נפלתי". ומעת לעת היא חווה איזו רגרסיה, שהאמת היא שהיא הגיבורה האמיתית של הסיפור הזה. בין אם במובנה הסטטיסטי ובין אם במובנה הפסיכואנליטי, הרי שיש בה משהו כל כך נעים ומנחם. 

בשמיעה ראשונה ניתן לחשוב שאין כל קשר בין המונחים. כאילו שבמקריות חצופה של שתי גברות שבאו לנשף באותה השמלה, כך נפגשו שתיהן בשירותים המפוארים ונעצו מבטי שטנה מחויכים זו בזו. הרי מה בין רגרסיה אוראלית לרגרסיה ליניארית? אפס קשר. מה לרצון העז למצוץ משהו ברגעי משבר לבין הפרקטיקה שבמתיחת קווים בין נקודות סוררות? אבל הנסיכה רגרסיה, שנחה בכס מלכותה בשאננות, דווקא רואה את הקשר בדיוקה המעורפל. היא מבינה היטב שאם לאוסף נקודות שמתארות תופעת טבע כאוטית ראוי לעשות רגרסיה למשהו פשוט יותר כמו קו, על אחת כמה וכמה לבני אדם. שתי הרגרסיות, כל אחת בדרכה, עוזרות לנו להתמודד עם המורכבות הבלתי נתפסת של היקום.

ומהיקום לכאן ועכשיו, לעיתים אני מביט באוסף הנקודות הפזורות שהוא את וחש אבוד לחלוטין. האם את פעמון? האם את כובע? סתם ילדה עם טרולי וחיוך שובב? הנקודות לא זזו, באמת שלא. לפחות לא מאז שהגחת לחיי בחוסר סגנון כל כך קיצוני שאי אפשר לכנותו אחרת זולת "סטייל שלא נראה במחוזותינו הרבה זמן". אוסף הנקודות שהוא את הוא פשוט אינסופי, וכל כך קל לטבוע בו. ואכן, אפשר לומר: "אם זה לא דטרמיניסטי, לא משחק. הבטיחו לי ש'אלוהים לא משחק בקוביות' ואני רוצה בחזרה את הכסף". או שאפשר לעשות רגרסיה, ולהתמודד עם זה שהחיים בדידים ולא רציפים.

אני רואה אותך טובעת מעת לעת בכל הנקודות שלך ומנסה בהצלחה חלקית לצייר כמה נקודות משלי שיעזרו. אני יודע שיש נקודות רבות שלא ידועות לי, וכפי שטרחתי להבהיר בתחילת הדרך, אני לא אל ולא משיח להשכרה. אדם בשר ודם עם חסרונות וחולשות. אני לא מציע להביא לך גרף משויף ולהעלים את כל הנקודות שלך, בוודאי לא את אלה הכואבות, אבל אני כן מציע את עזרתי הצנועה שנעשה קצת סדר ביחד בבלאגן. קו רגרסיה הוא אמנם לא האמת, אבל לפעמים הוא כל מה שיש לנו. תני לי להיות קו הרגרסיה שלך, המעוז אליו את נסוגה כשקשה או מסובך. 

בחיבה שמתכנסת,
ואנרגיות יצירתיות שמושקעות בך,
א"ר.

ובכן, ילדות לא למדו את התחום המכובד של הסתברות במאה ה-19, אבל נסיכתו הקטנה של גאוס דווקא כן. אלו היו ימים אחרים ש-"הבחורים ההם" של גולדסטאר מחווירים לידם כאחרוני אוכלי הקינואה, הרבה לפני ששילוב עגום של פמניזם ופונדמנטליזם רצח באכזריות את הרומנטיקה. כך קרה שבמאה ה-20 גלגול הנשמות של הנסיכה הקטנה כבר היה צריך להתמודד עם בעיות אחרות שלא היו לה במאה ה-19 העליזה.

ד"ר הרמן רורשאך בכלל רצה להיות צייר כשהיה ילד ומת 20 שנה לפני שהטייס השאפתן התרסק בסהרה והוריש לאנושות את "הנסיך הקטן" מתהומות הזיותיו המותשות והצמאות. לא דמות טיפוסית בכלל היה הדוקטור בנוף הפסיכולוגי של תחילת המאה. לציבור הרחב הוא ידוע הודות למבחן ההשלכתי המפורסם שקרוי על שמו במהלכו נותנים פרשנות לכתמי דיו בצורה ספונטנית, אבל בשבילה הוא תמיד יהיה "דוקטור" ובשבילו היא תמיד היתה "נסיכה". בכל אופן, אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת התרחשו בין גלגול הנשמות של נסיכתנו לבין הפסיכיאטר-צייר המבוזבז חילופי הדברים הבאים:

"נסיכה, מה את רואה?"

"אני רואה פעמון הפוך עם ענבל אדום בתוכו שמהדהד."

שנים הוא הריץ את המבחן, עוד מאז ששירבט כתמים כילד ושאל את חבריו לפשרם. בכל אופן, מאז שהוא קבע את עשרת הקלפים הרשמיים שלו הוא עוד לא נתקל במישהי שרואה פעמון. הוא כבר נתקל בשד מרושע, פרצוף שבוכה דם, חיפושיות שמתנות אהבים, חיבוק של דרקון כרות ראש וכהנה וכהנה השלכות היאות למבחן השלכתי, אבל בפעמון הוא עוד לא נתקל. בדרך כלל אחרי שמטופלים אמרו לו מה הם ראו הוא היה מצליח לראות את זה גם, אבל הפעם הוא לא הצליח. זה פשוט לא היה פעמון.

"בסדר גמור, נסיכה. בואי תתארי לי בדיוק את הפעמון שלך."

היא התחילה לתאר לו בפירוט היכן הענבל והיכן הדופן, איפה הוו שממנו הוא תלוי וכיצד גלי הקול שלו מתפשטים במרחב בדמות הכתמים האדומים והוא האזין לה בקשב רב וכתב בשקדנות במחברתו. ועדיין, זה לא היה פעמון לא משנה כיצד מסתכלים על זה. תוך כדי שהיא בירברה בפניו על הפעמון שלה, הוא נזכר בפעמון אחר שחביב מאוד על מדענים והוא אישית דווקא אף פעם לא סימפט עוד משנפגשו לראשונה בשיעור באוניברסיטה. אומנם היו דפוסים שונים במבחן הזה, אבל היה בו משהו אנטי מדעי וחתרני שהוא אהב. אי אפשר לפלג פרשנות של אלף מטופלים לכתמי רורשאך בצורת פעמון, אם כי כמו שהנסיכה הקטנה של גאוס גילתה לו, אפשר לפחות לראות בכתם עצמו פעמון.

"ובכן נסיכה, זמננו עומד להסתיים. האבחנה שלך היא כדלקמן: 'Normal Abnormality'."

כשהמורה בחליפה המסוגננת שאל את הנסיכה הקטנה של גאוס מה היא רואה, היא לא היססה והשיבה בנחרצות בראטית עם סגנון של המאה ה-19: "קן נמלים, אדוני". נו באמת, הרהרה לעצמה הגרסה המאה עשרים ואחתית שלה עצמה: "איזו מן בראטית אומרת אדוני בסוף ההתחכמות שלה?". 

אבל האמת היא שזו לא הייתה התחכמות כלל וכלל. רעש הקיין בדיוק פילח את האוויר, אך מבלי הסיומת החדה של נחיתה על בשר חשוף והצווחה המוחרשת שבאה מיד אחריה. היא עמדה מולו בדממה והוא ניצב מאחורי שולחן העץ הכבד שלא פעם כופפה והופשלה עליו ללמוד לקח. היא הביטה בנקודות במערכת הצירים ששורטטו בגיר לבן על לוח הצפחה הירוק ופשוט לא ראתה כלום פרט לנקודות פזורות. הוא הביט בה ארוכות, ממתין שתראה כבר את מה שמצופה ממנה לראות. הוא יצא ממבצרו-שולחנו והתקדם לעברה. בידו האחת הקיין וביד השניה פריט משונה, ממש על גבול הביזאר. הפריט המשונה והלא כל כך קשור היה פשוט פעמון כסוף קטן. בעוד הוא האיץ את קצב התקדמותו לעברה היא אימצה את מחשבתה והחלה לירות לעברו בקול רם ובלי לחשוב: "ענן! זה ענן! אולי ציירת ענן שעומד להמטיר גשם? נכון אדוני?! מה? לא??? ". הוא המשיך לפסוע לעברה מניד את ראשו לשלילה תוך שהוא מרים באיטיות את הקיין ומקרב לה אותו לסנטר בזמן שהביט לה בעיניים עם חיוך קל. הוא הרים את פניה מעלה עם המקל הדק והממזרי שהכירה היטב תוך שהוא שומר ממנה על מרחק של בערך מטר. "נו נסיכה?" שיגר לחלל האוויר בתקווה. מי יודע? אולי האימה תדרבן את הטיפשונת? "זה לא ענן... הא?" זרקה ביאוש עם נימה שובבה שאולי תרכך אותו קצת. "בבקשה, אדוני. תלמד אותי! באמת שאני מנסה אבל לא רואה כלום". הוא התקרב תוך שהוא דוחף אותה לקיר עם הקיין מהסנטר. כך קרה שתוך שהוא מתקדם לעברה היא דידתה לה אחורה על עקביה עד שנתקעת בקיר ופלטה אנקת הפתעה. 

"מה את רואה?", שאל בטון שקט, תוך שהוא מוסיף לבסוף מבלי לשכוח: "נסיכה". הוא קלט שהיא לא עושה את עצמה והניח את הקיין על אחד שולחנות הכיתה בצד. הוא תפס לה את הסנטר ביד וכיוון את מבטה ללוח תוך שהוא הצמיד את גופו אליה עד שהרגישה את בית החזה שלו עולה ויורד ומוחץ אותה על הקיר. על הלוח היו מפוזרות נקודות בהתפלגות נורמלית מבלי קו רגרסיה שמסגיר אותה, אך באופן ברור דיו לכל אדם יודע דבר. הוא קירב לה את הפעמון לפנים כך שבשדה הראיה שלה היא ראתה את הפעמון בצדו האחד ואת ההתפלגות דמוית הפעמון שעל הלוח מצדו השני. הוא חיזק אחיזתו בסנטר שלה עד שלא יכלה לשאת את זה וסיננה חירש: "די, בבקשה. זה כואב!". וככה, בדיוק כמו שהוא אוהב אותה, הוא שאל אותה בפעם האחרונה לפני שקיבל תשובה הולמת: "נסיכה, מה את רואה?"

ההבנה החדה הכתה בה לפתע, בלי הכנה מוקדמת, בדיוק כמו הקיין שפילח את החדר דקות ספורות לפני כן והרצין את האווירה השובבה: "אדוני! הרי זהו נחש שבלע פיל!". 

באמת שהוא חשב שזה היה תחילתו של הרקוויאם של אינדקס 17, או בשמה הפחות רשמי: "בחירת ליבי". היא הייתה במצב 2 באמצע החדר רק עם תחתונים והוא עמד לידה עם הנר היפה שהיא הכינה לכבודו לפני. למה התחתונים? בכל זאת, מחזור. לו זה אף פעם לא הפריע, אבל היא ביקשה. היא הייתה ילדה יפה, לא משנה שגדולה ממנו בכמה שנים טובות ובשלב אחר לחלוטין של החיים, אבל יפה. שבוע לפני האירוע היא הביעה בפניו ספקות והוא ענה לה בחדות לפני שהיא סיימה לדבר: "היינו כבר בסרט הזה מתוקה, התפטרותך לא מתקבלת". היא צחקה בקול, והוא בכה עמוק בלב. הוא ידע שזה הסוף, הרי אין בו את תעצומות הנפש לכל השטויות הפתוחות האלה, מה גם שהאורקל פעם אמרה לו: "אין דבר כזה מערכת יחסים פתוחה, יש אנשים שמפחדים להתחייב".

"את יודעת אינדקס 17? אני מאוכזב ממך." זרק לחלל האוויר. כעבור כמה שניות של שתיקה היא השיבה: "בסדר, אני מבינה ש-" עד שדבריה נקטעו באנקת כאב כשהוא בעט בה בעיטה בינונית בעוצמתה בצלעות. "שקט, לא רוצה לשמוע אותך. וואלה, נשבע שפעם הבאה לא משקיע בכלום. בלי שירים, בלי מחוות, בלי לחכות עם הסקס לדייט רביעי. בלי סטייל. סתם להצליף בעצב אקזיסטנציאליסטי בכוס בוכה".

הפעם היא לא הייתה צריכה לדבר בשביל שהוא ידע שהיא בשוק מהמילים שלו, היא הרי הכירה אותן בעיקר מלטפות. הוא דיבר תוך כדי שהוא חג סביבה במעגלים ובוחן את שרירי הזרועות שמתחילים לרעוד. היא התחילה להקשית את הגב והוא מיד בעט בה פעם נוספת, הפעם בצד השני. "ויתרת עלינו, לפחות לעצמך אל תוותרי. את יכולה יותר". הוא נעצר והתיישב על הכורסא והביט בה. "גב ישר ומבט אלי". הוא ישב שם כמה שניות בוהה בנקודה בלתי נראית וזורק לחלל האוויר: "את יודעת כמה זה עצוב לכתוב על מישהי ולא למישהי? ושתדעי לך, שכתבתי לך ולא עליך". היא השפילה את המבט לרצפה, והוא לא מנע ממנה את זה לשם שינוי כי הוא לא רצה להסתכל לה בעיניים. הוא לקח את המצית, הדליק את הנר, קם מהכורסא והניח לה אותו על הגב ואמר לה: "עכשיו אינדקס 17, כדאי שתתנהגי יפה. זה שיש לך נר בוער על הגב לא אומר שאהסס לבעוט בך. שתדעי לך שלבעוט זה הפעולה הכי אלימה שאני מוכן לעשות למישהי, את בעצם יודעת את זה הרי, פנית אליי אחרי הסיפור עם צפון השומרון והכלוב. מה גם שאת גם היית שם, את יודעת איך נראית אלימות".

היא הישירה אליו מבט ולא אמרה כלום. היא שתקה במבט אשם והוא הסתכל עליה ומשך בכתפיו. "מה לעשות? זה החיים". היא המשיכה לשתוק עד שנמאס לו והוא זרק לה: "נו תגידי משהו! המונולוג שלי לא יחזיק את עצמו לנצח". היא החניקה צחקוק כי היא ידעה בדיוק מה יקרה אם היא תצחק, כבשה את קולה ואמרה: "אין לי מה לומר, וגם מה שיש לי יזכה אותי בבעיטה, ויש לי נר דולק על הגב אז אני נזהרת".

"יאללה נו קדימה, יש לך חסינות דיפלומטית. דברי כבר. חודשים שאני מנסה לגרום לך לדבר והיו רגעים שחשבתי שהזזתי שם משהו, אבל כלום. יש דברים שחזקים ממני. את מנותקת וקרה לפעמים לא כי את רעה, אלא פשוט כי זה כנראה מה שאת יודעת".

"אני מצטערת, באמת. זה לא אשמתך בשום צורה ואני לא רוצה שזה ייגמר, באמת שיש לי ראש פתוח. באמת שרציתי להיות תנאי עצירה ולא אינדקס, אבל אני חושבת שהפכתי בעיקר למעצור, מכשול. באמת שאני מצטערת, כל כך שניסיתי, שתדע שאני ******. סליחה".

בכל אופן, טעיתי. זה לא היה ראשיתו של רקוויאם מורבידי - זה היה המבשר על בואו של קרשנדו מפואר.

כי את ההשראות הטובות ביותר מוצאים במקומות לא צפויים:

(1)
כשתבואי לשכב אתי תבואי כמו בונקר.
תערמי את כל חומרי הנפץ שאצלך בשורה מסודרת במחסן התחמושת.
סובבי את כדור הדיסקו בעדינות ותזיזי את הגוף לאט בתנועות חושניות של מלחמה.
את תבואי כמו בונקר, ואני אבוא כמו מלחמה.

(2)
כשתבואי לשכב אתי תבואי כמו בונקר.
תהלכי סהרורית בתעלות הלחימה החשוכות כשרק אורות האזעקה ירצדו בהתרסה מבואי,
וכשתגיעי לחדר המלחמה הפלורוסנטי תסמני עם ציין הלייזר על מפת הנפש היכן לחזק הביצורים.
את תצווחי עם עיניים טרוטות על הגנרלים: "מזל טוב!" והם רק יסבירו וימשכו בכתפיהם בחוסר אונים.

(3)
כשתבואי לשכב אתי תבואי כמו בונקר.
את תמלאי נגדי שקי חול במרץ, ואני בכלל אבוא בחליפה עם שעון כסוף ירוי מתוך תותח.
אקח אותך להצית את הפתיל במחסן התחמושת, ונרוץ יד ביד כמו אחרי קונדס לחדר המלחמה.
שם נזדיין לאחור על המפה לתרועת הגנרלים ונשאיר כתם איפה שסימנת בלייזר.

(4)
וכשנגיח יחדיו מההריסות,
אבוא כמו השלום.
בנתיבים של כאב אעשה בך נעם,
בדרכים של מלחמה-
נעשה בנו שלום.

פעם, לפני זמן רב, הלכתי ברגע של יאוש לשוחח עם האורקל. השיחה התנהלה באופן הבא:

"אורקל יקרה. מה יהיה אתי?"

"בסוף אתה תמצא, אל תדאג."

"חושבת?"

"בטוחה, בטוחה. תמשיך לעשות מה שאתה עושה וזה יבוא."

"מה 'זה' מה? מה נסגר אתך? 'היא', לא 'זה'. תכבדי את אותה  'היא' עתידית בבקשה. בכל זאת."

" היא 'זה' ועוד איך. שנים שאתה יוצא עם 'זה' ומספר לעצמך שזה בכלל 'היא'. "

"כופר באשמה וכופר בעובדות, אבל לא בשביל זה באתי לפה. באתי לשכור את כישורי הנבואה שלך. מה יהיה אתי? "

" תמשיך לעשות מה שאתה עושה, והיא פשוט תבוא."

" מה אני עושה? "

" עושה בדסמ וכותב על זה. זה מזין את עצמו, כל אחת קודמת מזינה את זו שאחריה כמו ברקורסיה."

"זו מטאפורה מזעזעת וממש לא מכבדת. מצטער שאמרת לי אותה, היא לא תצא לי מהראש."

"אתה זוכר שבאת לאורקל כן?"

"כשאת צודקת את צודקת, יאללה בואי ניגש לעיקר."

"ובכן, הכה במומחה. בבקשה."

"טוב, מוכנה?"

"נולדתי ככה."

"האם אי פעם אמצא 'היא' חמודה ומגניבה שתכין לי קפה בבוקר אחרי שבלילה אפרק לה את הצורה? "

" יש לי את זה. מוכן?"

" לכי על זה אורקל."

"יעברו עוד חורפים רבים עד שכל העורבים יצללו למעמקי האגם הקפוא שלך, אבל במילא איפה שקר שמה תלך במעגלים עד שלבסוף תגיע לשמש."

" זה הדבר הכי מטופש ששמעתי כבר הרבה זמן, ואת מדברת עם חובב מטאפורות מדופלם. מה עוד יש לך להתנבא בפני? "

"זהו. נגמרה הנבואה. לך לך לדרכך."

"לקחת חזק את תפקיד האורקל עם האמירות הסתומות שלך."

"אתה רוצה את זה בגרסה הברורה? "

כן, אהיה אמיץ."

" בדסמ וזוגיות בשבילך הם כמו שמן ומים ואתה לעד תנסה למוסס אותם אחד עם השני ולעולם זה לא יימס. זה ישאר תערובת עם שני חומרים שלרגע ייראו לך כאילו הם אחד, אבל בדיוק כמו שמן ומים הם יפרדו מהר מאוד ואתה תישאר עם מים לא ראויים לשתיה."

"טוב נו, מותר לך להתנבא. את בכלל לא אורקל, ואני לא ארצח את אבא ואתחתן עם אמא. אני עוד אמצע את כוס התה שלי ואערבב בה בדסמ, זוגיות, פרגון, תקשורת ואינטימיות."

"היה שלום, בהצלחה עם השמן והמים."

"תודה לך, ושתדעי שכשהיא תבוא היא תשבור את הרקורסיה הארורה שלך."

"למה כזבתם אורות רחוקים?"

ובכן, יש לכך סיבות רבות, אך היום אני רוצה לעסוק באחת.

אורות רחוקים יכולים להיות הכל. הם יכולים להיות כוכבים שיאירו את הלילה שלך ויעזרו לך לנווט את דרכך הביתה. הם יכולים להיות ספינה באופק שבאה להציל אותך מהאי הבודד שלך. הם יכולים להיות מגדלאור שינחה אותך אל חוף מבטחים. הם יכולים להיות אור שבקצה מנהרה, והם יכולים להיות גם הרכבת שדוהרת אליך. הם יכולים להיות חלון מואר של ההיא שמחכה לו כל הלילה והוא לא בא. הם יכולים להיות אדומים-כחולים ומסתובבים ומרצדים כשהם באים לקחת אותך. הם יכולים לרצד כמו כדור דיסקו תמים שעושה אפילפסיה לנפש. הם יכולים גם להיות חזקים כמו השמש ולשרוף כל פיסה ממך ולא להתיר לך סנטימטר של צל. 

אבל בסוף כשמתקרבים, אי אפשר להיות הכל. מגלים מה היו אותם אורות, והקסם מתפוגג. אני לא יכול להיות גם מגדלור שמכווין, גם רכבת דוהרת, גם כוכב צפון וגם שמש מאירה. בסוף מי שרצתה כוכב צופן שיעזור לה לנווט את חייה מוצאת שמש ששורפת אותה, מי שרצתה ספינה שתציל אותה תקבל  מגדלור שלעולם לא יגיע אליה ומי שחלונה הואר כל הלילה, לבסוף נלקחה על ידי האורות הכחולים-אדומים למרתפים. 

אז הינה, הם ממש לידך האורות, ואת מתרחקת. ולא, את לא צועדת לאחור. לא בורחת. עומדת בזה בגבורה. אבל זה לא סתם אורות שמתקרבים ומצייתים לחוקי הזמן ומרחב, אלו אורות רחוקים. וכשאורות רחוקים מתקרבים, חייבים להתקרב אליהם חזרה כי אחרת הם עושים את הדבר שהם יודעים לעשות הכי טוב, וזה מתרחקים.

הרעיון המגוחך של לכתוב מישהי כדי למצוא אותה בעולם האמיתי הוא איפשהו בין פנטזיה לטירוף. ובכל זאת, לעתים מוצאים משהו ליד עם תיקונים קלים. קירוב.

לאור כמה אירועים כושלים למדי בעברי, תמיד בדייטים ראשונים אני מסנן לעצמי בלב כמו מנטרה: "לא עושים סקס בדייט ראשון. לא עושים סקס בדייט ראשון. לא עושים סקס בדייט ראשון". וכך, דייט ראשון חלף בשלום, והנה אני בדרכי לדייט שני מסנן לעצמי: "לא עושים סקס בדייט שני. לא עושים סקס בדייט שני. לא עושים סקס בדייט שני". טוב, זה הולך להיות קשה עם כל הטוב הזה שהולך שם מתחת לבגדים שלה.

ובכל זאת, היא ההפתעה שלי. האמת היא שממזמן הפסקתי עם ליין הסטודנטיות לפסיכולוגיה ועברתי לבחורות עם נכות רגשית מוכחת, חשיבה אנליטית חריפה ורצון עז וכמוס להיות "טובות". והיא, למרות הגינונים ההיטקיסטים היבשים שלה, היא ממש לא ה-"סטודנטית הריאלית", באמת שלא. לא בינרית, אולי בינומית בעצם. מתפלגת יפה בין הצלחות בפרמטרים מסוימים וכישלון מהדהד באחרים. וחוץ מזה, גם לא סטודנטית בכלל. באמת ילדה מגניבה, שזה מצחיק שאיכשהו תמיד הן נקראות "ילדה" אפילו שבדרך כלל יש פער שנים לא מבוטל. יצאנו. בילינו. משהו טעים, משהו מתורבת, והנה אנחנו אצלה בבית.

"מה תשתה?"

"קפה. תודה."

"איך אתה אוהב?"

"תקשיבי טוב. זה בגדול קפה דיי של כוסיות. כפית גדושה של קפה, רבע כפית סוכר וחצי חלב. גובל בשוקו. שימי לב שאת מוסיפה את המים, מערבבת, אז מוסיפה את הסוכר, מערבבת עוד פעם ורק אז מוסיפה את החלב."

"אמיתי? זה הדבר הכי קוקסינלי שיכולת לבקש."

"כן, אני יודע שאת חמודה. אני בסלון, תבלי יפה עם הקפה הקוקסינלי שלי"

היא הגיעה עם הקפה והתיישבה לידי על הספה. היא באה לתת לי אותו וראיתי את העיניים הכחולות שלה ננעצות בי בצפייה. ממתינות לגזר הדין. הנהנתי בסיפוק והחיוך שלה התפשט על הפנים. בין לגימה ללגימה נתתי לה להחזיק את הכוס באוויר. בכל אופן, היא ישבה לצדי על הספה ושוחחנו. שיחה רגילה כזו על החיים. וכך המשכנו את הערב עד שהיא פלטה תלונה משעשעת ובלתי נשכחת: 

"טוב, תקשיב. באמת שמקסים לי והפתעת אותי בכל כך הרבה דרכים שלא ציפיתי, אבל אני מעוניינת להגיש תלונה להנהלה."

"מה יש? לא נחמד לך ככה? יש וויסקי, יש שירים של עמיחי, יש אותי, מה עוד צריך?"

"תראה, הובטח לי סוטה רומנטי. קראתי, חקרתי, שאלתי. הבנתי שיש פה גם סוטה וגם רומנטי. רוצה את הכסף חזרה."

"תגידי לי את דואגת?"

"לא דואגת, חס וחלילה פשו-", הבנתי לאן זה הולך וחתכתי אותה מיד והוספתי תוך שאני מצמיד אצבע לפיה כמסמן לה להחריש: "אשאל שוב ****י, את דואגת?".

"לא! מה פתאום! אני פשוט-", איו ברירה. נו, צריך להסביר לה.

"טוב, תראי חמודה. יש תוכנית. את יכולה להיות רגועה. החוק אומר שדייט ראשון רק מכירים ואם מתנהגים יפה מקבלים נשיקה, דייט שני מזמוז יותר רציני עם בגדים ורק שלישי ישנים ביחד."

"וואי. וואי. קשוחים החוקים האלו, מאיפה הבאת אותם?"

"ממוחי הקודח ומאירועים טרגיים. הם נכתבו בדם. בכל אופן, סקס זה ברביעי עד שביעי תלוי כמה תפתי אותי. ספנק בתחת זה סוף שלישי."

"אוקי, אוקי. מצטערת. לא ידעתי שיש לך כזה גאנט מפורט בשבילי. רגע, אז אפשר לשאול מה יש לדייט שני?"

"בוודאי. דייט שני את מקבלת להחזיק כוס קפה, סטירה ללחי ויורדת על הברכיים. זהו בגדול מהבחינה הזו."

וכך הוא המשיך לו, וזה באמת היה ערב מקסים. היא בתור הסטודנטית הריאלית המוכחשת שהיא זרקה לה מלא בדיחות מתמטיות לחלל הסלון שהיו מחליאות כל אדם סביר, אבל אותי הן בין הצחיקו להעלו חיוך. האמת היא, שאני חייב קצת נחיתות כדי לא להתחלחל מבחורה שעל ברכיה. לא, לא. לא שלה. שלי. חייב לדעת שיש לה משהו שלי אין כי אחרת זה עושה לי תחושה מגעילה כזו של ניצול בחורה מסכנה עם קצבת ביטוח לאומי. חייב בחורה חכמה, עדיף מבריקה. אם היא במקרה לחלוטין עם עיניים כחולות שאפשר לטבוע בהן, גוף חטוב וחזה בדיוק בגודל זו תוספת מעולה. כדאי גם שתדע להתלבש, אבל לא חובה. בכל אופן, בשלב מסוים ראיתי את ההזדמנות ויריתי. באמת שזה היה בנאלי, מנומס ולקוני להחריד: "****י, את יכולה בבקשה לרדת על הברכיים?".

"מה? נראה לך?! " היא פלטה את האמירה הזו כרפלקס בתוספת עווית מופתעת בפנים. זה באמת לא היה צפוי. "****י, את סומכת עלי?" אמרתי והנחתי את הידיים בעדינות על הכתפיים שלה. "לא, שלא תבין, פשוט הפתעת אותי בפתאומיות הזו, אני לא יודעתי אני...". טוב נו, מטח שני באותו הטון בדיוק: "****י, את סומכת עלי?". וכך, במטח הרביעי היא ירדה על הברכיים בגב זקוף, כזו היא. מהמעצבנות שגם כשאתה מנגב אתה את הרצפה אז היא עם גב זקוף. אמרתי לה לעצום עיניים, הנחתי לה את הספר על הידיים והקראתי לה שיר של עמיחי. היא כצפוי התמוגגה. באופן מפתיע גם אצלי זזו דברים שם בפנים תוך כדי שהקראתי לה:

"

'בין כוכבים אתה אולי צודק,
אבל לא כאן', באמצע הדיבור
עברת לבכי שקט, כמו שבאמצע מכתב
עובדים מכחל לשחר כשהעט מתיבש,
או כמו שפעם החליפו סוסים במסע:
הדיבור התעיף, הבכי רענן.

זרעי קיץ עפו לתוך החדר שבו
ישבנו.  לפני החלון עמד עץ שקד משחיר,
גם הוא לוחם אמיץ במלחמה הנצחית
של המתוק נגד המר.

ראי, כשם שהזמן איננו בתוך השעונים
כך האהבה איננה בתוך הגופים,
הגופים רק מראים את האהבה.

"

היא חייכה חיוך יפה וכשסיימתי להקריא נותרה דממה דקה לכמה שניות בחדר. נתתי לדממה להימתח עד שקטעתי אותה באמירה הבאה: "את מבינה ****י, מה שאנחנו עושים הוא לא בתוך הגופים, הם רק מראים אותו. אי אפשר אחרת. זו הרומנטיקה שמובילה לסטייה ולא להפך. מה? סטירה? שוט? חשמל? מה בא לך? זיון חזק כזה בדוגי עם רגל על הפרצוף וחגורה שחונקת? זה לא חשוב מתוקה. הכל בא בעתו, אבל הם לא העיקר, באמת שלא. מה? באמת צריך קולר? לא מספיק לכרוע ברך בעיניים עצומות ולהקריא שיר של עמיחי?"

וזה היה רק דייט שני.

אני למדתי בדרך הקשה על חשיבותם של בלמים. היו כמה תאונות דרכים מצערות מאוד במעלה הדרך כך שהיום אני זהיר יותר. חושד ברמה של חברת ביטוח בכל "כן אני בסדר אתה יכול להמשיך". ואכן, חברת ביטוח היא הדימוי הכי לא רומנטי או סקסי שהצלחתי לגייס לטובת התחושה האפרורית שהכתה אותי. עם זאת, לצד הסתמיות וחוסר הסקסיות, אני למדתי שבאמת אין ביטוח ללב שבור או לנפש שנשרטה. ואני? תמיד חושד באובססיביות במי שאתי תוך כדי מעשה:

"היא לא באמת רוצה"

"היא תתפרק עוד כמה שעות ותשלח לי הודעה שזה גדול עליה"

"היא לא באמת אתי"

"היא תתפקח עוד שבוע ותשלח הודעה שזה קטן עליה"

" מה תעשה אם היא תתחיל ליילל בבכי היסטרי תוך כדי שהיא תזכר באירוע מפעם?"

מה כבר אפשר לומר? אמנם קצת רדוף, אבל בסך הכל זה יצא בסוף טוב, מותיר כיום פחות גופות בצדי הדרך. אבל זו אמא טבע בכבודה ובעצמה שמזכירה לי מדי פעם: "חרדת נטישה היא חליפה שחייטתי לנשים, לא הולמת אותכם הגברים". ולי אין הרבה מה לומר לה פרט ללמשוך בכתפיים ולגלגל עיניים לשמים בזעם מיואש. ובינתיים אני נסחף לי בזמן למקום אחר. מה אני עושה עם הגוש הבוכה והמנוזל הזה בפינה של החדר? מה עכשיו? אולי אלך לשירותים, אביא ביד ואגמור ואחבק אותה שתספר לי מה קרה? או שאולי אתן איזה ליטוף או שנים לשיער, אזרוק כמה מילים מניפולטיביות ויפות להפליא ואמשיך לקרוע אותה לגזרים? בסופו של יום, ורק בסופו ואחרי עיבוד רב, אני חי עם רוב הבחירות שלי בשלום.

***

עברית היא שפה כל כך יפה, במיוחד כל עניין הבנינים ומשקלים. לדוגמא התפעל, בניין רפלקסיבי. פעולה פסיבית מחד, אך שבאה מבפנים. דיאלקטיקה של חוץ ופנים. הגביש לא בוחר להתגבש, אבל משהו בתוכו פשוט גורם לזה. כך גם המטען חבלה שהתפוצץ, הבחורה שמתאפרת לקראת הדייט, ההיא שמתאפקת לא לגמור כי הוא אמר לה, ההוא שהתאבד, ובמקרה שלי, האדם המתקרב.

מתקרב, כמו כל ההתפעלים, מצריך חוץ ופנים מאוזן להפליא. ואני רגיש באופן חולני לאיזון הזה, ואין כזה בשום מקום. בניגוד לפיזיקה, שם קרבה בין אובייקטים היא הדדית, קרבה של נפשות לא חייבת להיות כזו. אם אני במרחק מטר ממך אז את במרחק מטר ממני. לעומת זאת, כבר יצא לי להיות כמה סנטימטרים בתוך מישהי ולהשאר רחוק ממנה שנות אור. ואכן, גם להזדיין שייך לו לבניין המקסים של התפעל. וגם להתרחק. 

ומה כל העיקוף הזה בא לספר? הוא בא לספר שלאחרונה מצאתי לי משהו לרצות בקרבתו ההדדית, פלנטה מסקרנת ומלאת מכתשים עטופה בטבעות יפיפיות. כוח המשיכה שלה פועל עליי, ומעת לעת גם נותן לעצמי להסחף אליה. כוח המשיכה שלי פועל עליה, ומעת לעת גם היא נסחפת.

ובכל זאת, זה הפחד שמזין לי את הבלמים. העובדה הפשוטה הזו שבניגוד לפיסיקה, קרבה היא לא עסק סימטרי מטבעו, צריך לשמור עליה כזו.