אקוסטיקה

כשאתה נוסע ברכב בלילה לבחירת לבך באמצע חודש עברי, קשה שלא להתמוגג מהירח. אבל כמו שכבר טענתי בעבר על פרחים שאינם פרחים, כך גם ירח יכול להיות עסק לא כל כך רומנטי. במיוחד אם הוא עוקב אחריך. בלי מטפורות מתוחכמות למה זה בדיוק הירח הזה, זה פשוט מטריד. על מה אתה מסתכל תגיד? מישהו הולך פה להפגש עם בחירת לבו, לך תעקוב אחרי מישהו אחר. "קצת פרטיות אפשר בבקשה?".

 

"לא, אי אפשר" הוא משיב לך בגיחוך בוהק, מרוחק ומלא מכתשים. אתה מושך בכתפך ביאוש, מחנה ברחוב ונשאר רגע ברכב הדומם. כעבור כמה שניות אתה אוסף את עצמך ועולה אליה.

 

***

 

במהותי אני טיפוס מונוגמי, ואם לצטט אמירה במעלה הנהר שעברו בו מים רבים מאז לפני שנתיים וחצי עם מישהי נשכחת:

 

"כשאתה אומר 'סגורה', כמה סגורה בדיוק אתה מתכוון וכמה זה סופי?"

 

"סגורה וסופית כמו המוות". כמה ימים מאוחר יותר הוספתי לזה טוויסט קומי, שלא יהפך מורבידי מדי כל העסק. זה היה בחורף. בזמן שהזדיינו באוטו בדלת פתוחה בפינה חשוכה באזור תעשיה, נישקתי אותה על פס הדבק שחסם לה את הפה בעוד רוחות הפרצים נכנסות להן מבעד לדלת הפתוחה ולחשתי לה: "זה הכי פתוח שאני מוכן לפתוח את הקשר, מה את אומרת?".

 

בד בבד עם זה, שיחקתי בעברי משחקי קנאה מודעים והדדיים. מודה ומתוודה. תחרות נשית בדרך כלל באמת מובילה לתוצאות יפות, אבל שם זה היה סיפור אחר. אולי זו הייתה תחרות, אבל היא לא הייתה בזוגות בכל אופן - כל אחד התחרה בעצמו ביכולת שלו לכאוב ולהכאיב. ואכן, מהמקצה האביבי ההוא בהחלט כל אחד יצא עם כמה מדליות.

 

***

 

אבל האמת היא, שלכוכב הלכת יש סוד כמוס שהוא לא מגלה לאף אחת, פרט לירח שלו כמובן. מה שלא רבים יודעים, זו העובדה שפרט לזה שהירח מסתובב סביב כדור הארץ, גם כדור הארץ סוג של מסתובב סביב הירח בצורה מעודנת יותר. זה נובע ישירות מהמשוואות.

 

אף על פי שאנו יודעים את מסלולו בדיוק מספיק מרשים להתרסק עליו, אנחנו לא מבינים עד הסוף את טיב האשליה האופטית הזו של מדוע הוא "עוקב" אחרינו. ואני? אני ממזמן כבר לא פלנטה נרקסיסיטית, סתם תושב בכוכב הסוטים שמתגורר במכתש הרומנטי שלו. אז אולי הירח באמת עוקב אחרי? לא, זה רק נראה ככה כי הוא רחוק. אבל האמת היא, שגם הוא לא מבין אותה אגב, היא שהוא בכלל חג בלי שליטה סביב משהו אחר גדול הרבה יותר ממני, שאני רק חלק קטן ממנו.

 

 

 

 

לפני שתים עשרה שנה בערך בתקופה הזו של השנה, ניגשה אליי ילדה מבוגרת ממני בשנתיים עם ערימה של ניירות. נפגשנו בגן ציבורי כמה חודשים אחרי שסיימנו את מערכת היחסים שלנו בגן ציבורי אחר.

 

היא פתחה את דבריה בצורה הבאה: "קח. זה כל מה שכתבת לי אי פעם."

 

זה אכן כאב, אבל לא מנע ממני להמשיך לשפוך מילים במשך שנים על בנות זוג ובעיקר לבנות זוג. בכל אופן, היא אמרה לי משהו נוסף: " חוץ מזה רציתי גם להחזיר לך את כל הסטיות שלנו, כי מסתבר שהן היו שלך לחלוטין". פרט לנבזיות שבלומר משהו כזה למישהו (לקח לי 10 שנים לסלוח לילדה המאניה דפרסית הזאת על הפרשייה בכללותה), הייתה לה נקודה יפה מאוד, וזה הקו הבל יינתק בין סטיה למילים, הרי היא בחרה להחזיר את שניהם. 

 

הסטייה והמילים התחילו אצלי ביחד, ולא באופן מטאפורי. ממש פיזית. זו הייתה המגירה השניה בחדרי בבית הוריי שכללה את כל הדברים שכתבתי לעצמי כילד, וזו בדיוק אותה מגירה ששוט, קולר וקונדומים מצאו את דרכם אליה במעלה גיל ההתבגרות (בסדר הזה). עם חלוף השנים, כמות הסטייה וכמות המילים לא יכלו לדור יחד מסיבות טכניות של מרחב, וכך התפצלה לה כל הסטייה למגירה השלישית וכל המילים נותרו במגירה השניה (את הראשונה תמיד שמרתי לכלי כתיבה, שזו האהבה האמיתית שלי). וכך, במשך שנים, עשיתי בדסמ נטול מילים כתובות. הכי הרבה כתיבה שהייתה שם זה שכתבתי לה עם פנטל מעל כל שד ובין הרגליים "של *****", לא מאוד מסעיר, אבל משעשע. הייתה פעם אחרת קינקית ומתוקה של לתת לה להקריא רשימה של דברים שאני אוהב בה כשהיא מקבלת ספנק על כל אחד. אולי הייתה גם את הפעם שקראתי לה ספר על הישבן החשוף, אבל אלו היו מילים של אחר כך שזה לא נחשב. בכל אופן היו שם מעט מילים כתובות והרבה מילים שנאמרו תוך כדי, אולי אפילו כמה שלא היו צריכות להיאמר.

 

ואז, אחרי שנים של בדסמ עם מלא מעשים ומעט מילים, הגעתי לפה בעקבות סיפורים על כאב והחלמה שנקרו בדרכי, וכמובן בגלל שהשלמתי שככה אני אוהב את זה. פה מצאתי הרבה זונות של מילים, וראיתי כי טוב. הבדסמ המוצלח ביותר שהיה לי היה עם מילים שלי, מילים שלה, ולפעמים גם עם איזה מילה או שתים של איזה סופר מת. היו שם הרבה מעשים במסביב, אבל המילים תמיד היו המטבע העובר לסוחר של התקשורת, שתמיד הייתה במרכז.

 

ואז, היא הגיחה לחיי. גברת תהום וגעגוע. עם כל האהבה הרבה אליה, היא יבשה אותי לחלוטין מהבחינה הזו. היא פעם אמרה לי איזה משהו שבעקבותיו לא כתבתי לה כלום. פרט אולי לאיזה "יום מקסים" על מפית של סנדוויץ ואיזה מכתב ארוך ורגשני באיזה ריב גדול. בערך שנה ככה. האמת העצובה היא שלדירה המשותפת שלנו לקחתי רק את הסטיות שלי ולא את המילים, כנראה כי ידעתי. ואכן, המגירה השניה על כל מילותיה נותרה בבית הורי, ומגירת הצעצועים (ככה היא קראה לזה) עברה אתי לדירה שלנו שבה טפחה למימדים חדשים. כשנפרדנו, באמת שכמעט ולא לקחתי כלום מהדירה וסיימנו את זה לוגיסטית למופת. אבל מה שכן לקחתי, כי הרי זה שלי כפי שסיפרה לי מישהי פעם, זה את הסטיות שלי.

 

אחרי שההיא מתחילת הסיפור החזירה לי את המילים שלי והסטיות שלי, היא טרחה לציין דבר נוסף, ככה שיהיה לי לידע כללי: "חשוב לי שתבין. עם **** זה שונה, הוא לימד אותי איך עושים את זה אחרת. הוא כל הזמן אומר לי ש'נעים זה טוב' ". במשך שנים רבות, לא יכולתי לשמוע את המילה הזו, ה-'נעים' המכוערת הזו. בין אם זה היה 'נעים לי' ובין אם זה היה 'זה לא נעים לי'. ולכן, השתדלתי גם בדרך כלל שהמילים שלי לא יעשו נעים לאף אחת, למרות שלא תמיד הצלחתי והן ליטפו כבר כמה.

והיום? היום אני משתדל לאזן. לעשות מעשים כמה שיותר קשים ורעים, ולאזן אותם עם מילים כמה שיותר נעימות.

 

 

 

"אתה הורג אותי, תחליט מה אתה. שולט? אחר? סתם דוש? תבחר: או שאתה דופק אותי מאחורה בשירותים של הפאב ומשפריץ לי בגרון בלי לבקש רשות או שאני מביאה אותך לפגוש את ההורים. אי אפשר גם וגם!"

 

"נראה לי פשוט השוטטות פה הרסה אותך. האמת לא כל כך מורכבת: אני פשוט סוטה רומנטי."

 

***

 

"די, נו. פשוט תודה בזה. אתה רומנטיקן, ולא סתם רומנטיקן, רומנטיקן חסר תקנה."

 

"שטויות. סתם אוהב לישון כשמשהו חמים לצדי - איפה הרומנטיקה בזה? אני מתכסה, לא רומנטיקן."

 

"במה אתה מתכסה?"

 

"בבחורה, אני נרדם ככה יותר טוב. ככה זה מאז גיל 16."

 

"ואין בזה שום דבר רומאנטי לדעתך?"

 

"שום כלום. האבולוציה לימדה את בני האדם שייטב להם לישון צמודים כדי לא לקפוא בקור, ואני פשוט לא הולך נגד הטבע. אולי בתחילת הערב היא תזחל רטובה על רצפה קפואה, אבל בסוף תמיד יחכה לה חיבוק חם וסטירה אוהבת."

 

"נו בסדר, אז אתה רומנטיקן אבולוציוני. זה לא משנה."

 

"מה יהיה אתך תגידי? את מתכוונת להמשיך להציק לי? לא, לא. להציק זה אנדסטייטמנט. את רודפת אותי, זה מה שאת. "

 

"אני פה כדי לומר לך את מה שאתה לא מעז, אז כן."
 
"בסדר גמור, תציקי או תרדפי כמה שאת רוצה, רק אנא ממך תניחי לסוגיית השינה. אוהב לישון מחובק כי ככה. לא צריך לנתח כל דבר."

 

"אזרום אתך, אתה סתם ישן מחובק עם סתם בחורות שקר להן. איך אתה מתרץ אבל את ארוחת הבוקר המפנקת?"

 

"איזו ארוחה? על מה לעזאזל את מדברת?"

 

"זאת שאתם אוכלים ביחד במרפסת."

 

"אם הייתי חודר אליה מאחורה על הבוקר בלי התרעה עד שהיא לא הייתה יכולה לשבת, זה היה נחשב מספיק לא מפנק בשבילך?"

 

"תלוי. עם חומר או בלי?"

 

"בטח שעם, מה השתגעת?"

 

"נו רואה. בטח גם הייתם יושבים לאכול במרפסת אחרי, אתה חסר תקנה אמיתי אני אומרת לך."

 

"זו בחירה שלך לקרוא לזה 'ארוחת בוקר רומנטית במרפסת' כשמה שזה בפועל זה היא אוכלת כל טוב עם ידיים קשורות מכף היד שלי. כן? עדיין רומנטי בעיניך? עם הביצת עין שמטפטפת מהסנטר?"

 

"את האמת?"

 

"רק את האמת."

 

"חד משמעית כן. מרטיב בטירוף ועושה לי קצר במוח."

 

"תסלחי לי אבל את דפוקה לגמרי. אני מצטער, אבל זה שיש קורלציה בין דברים שמרטיבים אותך לבין דברים שאת קוראת להם רומאנטיים לא אומר שהם רומאנטיים."

 

"אוקי. בוא נמשיך. משלם עליה או לא משלם עליה בדייט?"

 

"ברור שמשלם."

 

"רוצה להסביר למה?"

 

"סתם שוביניזם, קונה אותה. לא משהו מתוחכם. שאלה הבאה."

 

"רגע, רגע, רגע. מה זה קונה אותה?"

 

"בדיוק כמו שזה נשמע."

 

"זה נשמע כאילו בסוף הסקס אתה דוחף לה שטר של מאתיים לפה."

 

"זה לא רחוק מהמציאות, אבל לרוב אני בכלל לא עושה את זה, אבל כשאני עושה את זה אז זה עם שטר של עשרים ואני גם מבקש עודף. פשוט מעשה גועלי, מהרגעים שאני מפתיע אפילו את עצמי תאמיני לי..."

 

"אתה יודע שאם הייתה עושה לי את זה לי אז הייתי מתפוצצת לך מצחוק בפנים ודוחפת לך את זה לנחיר?"

 

"קודם כל בעניין הצחוק כנראה שהייתי מקדים אותך, ומהרגע שהיית רואה שזה מצחיק אותי היית כועסת, וכשאת כועסת את מאבדת שיקול דעת ואז את קלה לתמרון מתמיד. קיצור, הימור שלי שפשוט היית בשוק טוטאלי, מהר מאוד היו עולות לך דמעות והייתי מביא ביד על העלבון שלך כמו ששנינו אהבנו. אבל אני לא פוסל גם שפשוט היית מתפרעת ומקללת כמו חולת נפש. בכל מקרה, צוחקת לא היית."

 

"עזוב, אתה מקרה אבוד. דלת לאוטו?"

 

"מה אתה?"

 

"מה מה אתה?! פותח או לא פותח?"

 

"ברור שפותח, לא רק פותח, פותח וחוגר אותה!"

 

"אוי זה כזה מקסים, איזה דדי חמוד אתה תאמין לי..."

 

"את יודעת מה הן בדרך כלל אומרות כשאני עושה את זה?"

 

"מה?"

 

"תלוי בגיל שלהן, אבל זה בדרך כלל משהו בסגנון של 'אני חושבת ש-15 או 25 שנה לא חגרו אותי'. "

 

" אוקי ומה קורה בהמשך הנסיעה? "

 

"זה תלוי, לפעמים רק מבטים שמצטלבים במראה כשהיא יושבת מאחורה. פעם אחת היא אחת מפעם ישבה במושב הקדמי, עלינו על איזה כביש, דחפתי לה יד, פתחתי חלון בנסיעה ושאלתי אותה של מי היא כשיד אחת על ההגה ויד אחת בתוכה."

 

" אוי, גועל נפש הפומביות הזו תאמין לי. והיא אמרה?"

 

" לא, לא - אני לא בקטע של פומביות, זה היה בכביש נידח. בהתחלה אמרה בלחש, זה היה שקט לי מדי, אז נזפתי בה והיא צרחה. בסוף היא ליקקה את הנוזלים שלה מהיד וחזרנו אליה."

 

"נשמעת כמו חומר לחתונה הילדה."

 

" איזה, מה יש לך? סתם מעשה מטומטם, איבדתי אותה לחלוטין. חשבתי שאם אשאל אותה אלף פעם : 'איפה את, את פה?' אז זה שהיא תגיד 'כן' באמת מעיד על משהו. עזבי, סתם הייתי טמבל, בין הימים שאני יותר מתחרט עליהן. לא עושה יותר דברים כאלה, בטח ובטח שלא בדייט ראשון."

 

"טוב, הגיע הזמן לשלוף את המובן מאליו."

 

"לא, אני לא זוכר תאריכים. גם לא של עצמי, אגב. היא צריכה להיות המזכירה שלי. אם את רוצה שאעשה משהו את צריכה להזכיר לי חודש, שבוע ויומיים לפני. יומהולדת, יום אהבה, לא חשוב מה. שתדעי לך, הבחורה שהכי הייתי קרוב להתחתן אתה הכינה לי לוח שנה."

 

"דווקא לא לזה התכוונתי, למרות שאין ספק שזה מוריד לך כמה נקודות. "

 

" אוקי. יאללה מכשפופה, לכי על זה. שלפי את נשק יום הדין. עד כה אנחנו בתיקו בדו קרב של רומנטיקן V.S סוטה."

 

"רק אומר שזה מתחיל ב-'פ' "

 

"פרלינים? לא בהכרח, אפשר גם סתם שוקולד. מבחינתי לדחוף לה נוטלה וזרע לפה עד שתקיא."

 

"דווקא לא לזה התכוונתי, אבל אתה ממשיך להפסיד נקודות. תיזהר."

 

"מה? פרוזה? לכתוב לה על מפית 'יום מקסים' ולהחביא לה את זה בסנדוויץ' לעבודה זה לא פרוזה. זה שני מילים, אפילו לא הייקו. מה גם שאת לא רוצה לדעת מה ההיא הייתה כותבת לי..."

 

"דווקא מתה לדעת, נסה אותי, אולי זה יציל אותך מהתואר רומנטי."

 

"טוב אז זה בגדול די מגוון. היו כל מני דברים חולניים, אבל הנבזי ביותר היה להכריח אותה כשעמדנו כבר להיפרד לכתוב את המספר שלי על דף כמה מאות פעמים ככה שלא אצא לה מהראש אף פעם. היה גם רשימות כאלה של דברים שהיא עשתה שתקריא כשתקבל את העונש וכולי. היו כל מני, את יודעת. פנקסים. מחברות. עטים נובעים. כל אחד והפטיש שלו. טוב עזבי את זה, את רוצה פשוט לגלות לי מה יש ב-פ' שמפיל אותי?"

 

"פרחים יקירי, פרחים."

 

"אוי."

[שתיקה]

 

"מה קרה חמודי? נגמרו לך המילים? "

 

"סעי סעי, חמודה תקראי לסבתא שלך. אני אוהב להביא פרחים וזה לא סותר בדסמ בשום צורה שהיא. זה לא רומנטיקה, זה חלק משליטה. כמו עכברים שמקבלים אוכל או מכות חשמל, גם פרטנרית צריכה מדי פעם גזר, אי אפשר רק מקל. אשמתי שאתן כל כך גנריות?"

 

"זו גישה מאוד מעניינת שכמעט מחלצת אותך מהצרה שנקלעת אליה, אבל בסוף פרחים הם פרחים. הרי בעצמך אמרת כבר כמה אנחנו גנריות, לא?"

 

"וואלה? פרחים הם פרחים? את בטוחה במה שאת אומרת? וכשהיא מגדלת ומשקה ומטפחת בשבילך את הפרח שתביא לאחרת זה נשמע לך רומנטי? או כשאתה מגיעה אליה אחרי נסיעה של 4 שעות עם פרח שמונח בנונשלנט במושב האחורי והיא שואלת בעיניים נוצצות: 'מה זה בשבילי?' ואתה עונה בלי למצמץ שזה בשביל 'בחורה אמיתית ולא פיקציה כמוך' זה יותר רומנטי? או כשאתה שורף לה אותו מול העיניים עם מבער? צריכה עוד דוגמאות? קיצור יקירתי, פרחים הם לא רק פרחים. פרחים הם מה שאנחנו בוחרים לעשות אתם, וזה לפעמים במקרה לגמרי הבעת חיבה. אבל לא תמיד, וכשזה לא, אז תאמיני לי שפרחים זה גיהנום."

 

"תשמע, אתה פשוט מתעלה על עצמך בפראיות של הדמיון החולה שלך. לך תטפל בזה, באמת. יש לך מזל גדול שיש בך גם משהו רומנטי כי אחרת אף אחת לא הייתה יכולה לשאת את זה. טוב, אז נסכם על תיקו?"

 

"מה זה אומר תיקו בדיוק?"

 

"זה אומר שאין הכרעה. אתה לא יותר סוטה מרומנטי ולא יותר רומנטי מסוטה. אז מה כן? שולט? דומיננט?"

 

" לא שולט ולא דומיננט, סוטה רומאנטי. זה מה שאני."

 

"יפה אמרת, עכשיו אתה רק צריך למצוא סוטה רומאנטית משלימה שתוכל להרעיף עליה את הגיהנום המתוק הזה של פרחים, שוקולד ושינה משותפת".

לעניות דעתי, כוחו של חיוך חזק לאין שיעור יותר ממבט קפוא וחתום. ניסיתי את זה וניסיתי את זה, וגיליתי שזה נייר לקמוס מעולה לבחורות פתולוגיות. לא שאני שופט כן, גם אצלי יש מידה של דיסוציאציה בין מה שמדליק אותי למה שלגיטימי בעיני. יש כאלו שאין מה לעשות, זה מה שמרטיב אותן. המבט הריק, השתיקה, התנועות כמו כירורגיות של מנתח שמרים אותה ומניח אותה על השולחן כמו איזה חבילה לפני שהוא פותח אותה. הן יכולות לדבר עד מחר על קרבה, אינטימיות ותקשורת, אבל כמו שאמרה לי מישהי פעם בפיוטיות יוצאת דופן: "בסוף הכוס רוצה מה שהכוס רוצה". כמה קל להקפיא, באמת. פשוט מחזיקים הכל בפנים ומוציאים את זה כמו קיטור, וזה עושה את העבודה וממיס את הקרח שלהן.

 

ובשינוי נושא חד, שלמען האמת מאוד קרוב מבחינה מסוימת, תמיד האמנתי בו אם להיות כנה. אני לא מהמגולמאנים שחושב שאנחנו איזה זן נדיר, וזו פשרה סבירה בעיני שנותנת לאקט משמעות אך לא חוטאת ביוהרה. זו מן נטיה כזו של קבוצות עם פראקטיות מיניות איזוטריות לחשוב שרק הן רואות את האור. אז לא, שום אור אין פה ולמרבה הפליאה יש בחורים ובחורות ונילים וניליות מעניינים ומעניינות להפליא. ובכל זאת, אני מאמין בו בכל ליבי. מאמין בערכו התרפי של בדסמ. ובאמרי ערך תרפי זה עניין מאוד מתעתע, שכן גם ערך תרפי יכול להיות שלילי, כמו שטיולי בשנים האחרונות פה לימדו אותי.

 

פידבק מעניין שקיבלתי פעם על הכתיבה שלי פה הוא שהיא מאוד, ואני מצטט: "מיוסרת". אז האמת היא שלמרות שהבנתי היטב מאיפה הגיע אותה מסקנה שגויה, אותה הפעם גרמה לי לחוש כאילו אני חייב לפרסם אזהרה בדבר הטעיית הציבור: הנ"ל מרבה לחייך. באמת, אולי כל הסיפורים פה נראים עצובים לעיתים, אבל סה"כ הגישה שלי חיובית למדי לחיים. אפילו אופטימית אם לסכום באופן מצטבר את מצב הרוח, וזה גם לא שההתפלגות כזו קיצונית אם כבר להכנס לדקויות.

 

אבל אין מה לעשות, בסוף אני נהנה משניהם. נהנה שמישהי גורמת לי לחייך ונהנה לקרוע מישהי לחתיכות עם מבט חתום וקר. זה בא בתקופות וזה תלוי סובייקט תורן. בכל אופן, זה גילוי נאות שהיה חשוב לי להבהיר: מרבה לחייך, נהנה לייסר, ונכון להיום בעיקר מחפש סובייקט.

החיים הם עסק מפתיע למדי, כמו שנסיכת הטינדר לימדה אותי בדייט הראשון שלנו. יש מילים שיכולות מאוד להפחיד אנשים מסוימים, מילים תהומיות כאלה שמעבירות צמרמורת כגון "דיכאון מג'ורי" או "נזעי חשמל". אבל בי זה לא נגע במיוחד, פשוט זרקתי באומץ איזה בדיחה על האשפוז ואמרתי "אמנם נועז לציין את זה בשיחה ראשונה בטינדר, אבל זה לא אומר כלום. מעניין אותי יותר מי את כבן אדם". והאמת היא שזה נאמר בכנות תהומית, הכרתי את נסיכת הטינדר כאדם שבין היתר לקה בדיכאון מג'ורי, וגם כקודם כל אדם נפרדנו.

 

ואכן, לאחר שלושה חודשים הבנתי שזה לא זה ושאין מה להמשיך. גם אני חטאתי במחשבה שהיא שבירה מדי או עדינה מדי ועל כן עליי להזהר. בכל אופן, במקרים האלו עדיפה זהירות יתר, כבר נתקלית בבחורות יציבות יותר שאמרו לי, ואני מצטט: "שברת ולא שילמת". הרי היא לא מפה, אבל עם משיכה לעולמות האלו, רואים את זה בעומקי העיניים הכחולות שלה. צריך להקפיד לא חזק מדי, לא כואב מדי, לא משפיל. בלי שמות מעליבים. קצת מכות, קצת קשירות, כיסוי עיניים, רגל על הפרצוף בדוגי וקצת אורגזמות כפויות עשו את העבודה. אבל השיעור החשוב ביותר שלמדתי מנסיכת הטינדר העצורה הוא אחר.

 

למשחקי "אני אטריף לך את השכל עד שתתחנני" שאני מרבה לשחק עם בחורות בדסמיות היה צריך לעשות התאמה מסוימת לעולם הוניל, בוודאי בהתחשב שכל כך נזהרתי עליה. לא אוהב להיזהר, אבל כמה אירועים מצערים בעבר לימדו אותי שחייב. פעם עיקר מה שאהבתי זה להביא אותה להתחנן, ואז להשפיל אותה עד עפר ואז בדרך כלל לא לתת כלום בסוף. זה נשמע רע כשמתארים את זה ככה, וזה עוד יותר רע במציאות. אולי איזה ליטוף סמלי ולחישה באוזן שרק יבעירו את האזור יותר, ויאללה יוצאים לאיזה הופעה או מסעדה. פעם בהרבה זמן הייתי נותן הכל ומעבר וזה היה משפריץ לה את המוח על הקיר, וכך כל פעם שספרתי לה לאחור לגמור ובסוף לא נתתי היא התנחמה בידיעה שכשכן תגמור אז לפחות זה יהיה יותר טוב (לרוב זה לא מנע ממנה לקלל אותי בשלל שפות ובמלודיה מקסימה). אבל, וזה אבל גדול, לבחורה ונילית מתוקה עדיף לתת לגמור בשרשרת אחרי שעתיים של משחק מקדים מאשר לתת לה לבכות בכי אמיתי ומשחרר אחרי שבועיים של התעללות והתגרות מתמשכת (טיפול בחשמל, בכל זאת). מפה לשם, בין הזהירות המופלגת שלי על הנפש העדינה שלה לבין הסקס הקינקי שהיה רק טוב מספיק עבורי, באחת הפעמים היא לימדה אותי שיעור מעלף ומאלף.

 

פעם אחת אחרי שבוע ציפיה היא באה אליי, עשינו כל מני דברים מתורבתים וטעימים ובסוף הערב היא ירדה לי. האמת היא שאני מאוד קשה בקטע הזה, ולדעתי אני יכול לספור על יד אחת או אולי שתים את כמות הפעמים שגמרתי מירידה של מישהי. בכל אופן היא הייתה מעולה, אולי הטובה מכולם, ואני כולל בתוך זה גם מציצות אינטנסיביות של שעות בקונטקסט בדסמי משובח. לא יודע בדיוק מה היה בה, אולי זה המבט בעיניים, או אולי הקולות חנק מרצון. לא זה לא זה, כבר שמעתי בחורות נחנקות ולא הגבתי ככה. זה גם לא היד על הראש, הרי עם בחורה בדסמית בסשן אתה יכול אם היא במצב הנפשי הנכון להפוך לבובה על חוט עם שתי צמות וזה פשוט לא בא. הרי טכנית, כל מה שעשיתי אתה עשיתי גם עם אחרות. לא הייתה פה איזה פריצת דרך של נובל במדעי המציצות. בגדול אני הזזתי אותה קצת והיא זזה קצת לבד ואיכשהו זה פשוט קרה. ואז בסוף אמרתי לה: "היית מעולה, באמת. זה מאוד נדיר שזה קורה לי ככה". היא בדיוק ניגבה את השפתיים בנייר תועלת ואמרה לי: "אני הייתי מעולה? עשינו את זה ביחד".

 

שוויון, הדדיות, סימטריה - מה הולך שם? אז אם להיות פדנט ברוח האהבה הבינארית של האפס והאחד, אז שיוויון מצריך רפלקסיביות, סימטריות וטרנזיטיביות. כל מי שמושגים אלו (לצערה) אומרים לה משהו, גלגלי השינים שלה מנסים לחשוב לתומה, האם לפי ההגדרה הזו אהבה היא עסק שוויוני? בואי נבדוק. רפלקסיבית היא לא כי לא כל אדם אוהב את עצמו, טרנזיטיבית היא בוודאי שלא כי אם אני אוהב מישהי שאוהבת מישהו אחר כנראה שאשנא אותו שנאת דם, והכי עגום וזה כולם יודעים, אם מישהי אוהבת אותך אז אתה ממש לא בהכרח אוהב אותה. בקיצור, שוויון לא היה בקשר שלי עם נסיכת הטינדר המחושמלת שלי ובשום מקום אחר שחורג מגבולות המדעים המדויקים.

 

ובכל זאת, מציצה כל כך הדדית עוד לא הייתה לי הרבה זמן. שזה מדהים, שכן בלי להכנס לתיאורים הטכניים כי אני לרוב די סולד מזה, זה היה אני שהכתבתי את הקצב והותרתי לה מקום מועט אך מכובד לביטוי אישי וחופש אומנותי. וכך, בלי כל חידוש טכני במדעי המציצה היא הייתה הטובה מכולן.

 

בכל אופן, ממציצת המציצות נפליג אל בית הקפה הנחמד בו נפרדנו. אין ספק שזו הפרידה המוצלחת ביותר שהייתה לי עד כה, כזה סנכרון פנטסטי. התיישבנו לנו והזמנתי ישר המבורגר ענק עם חזה אווז בייקון וצ'יזבורגר והנחתי את הידיים על הידיים שלה ואמרתי: "****, אנחנו צריכים לדבר". והיא, בהפתעה קלה מהולה בחיוך, הוסיפה: "עלינו, הא?". הבטתי לה עמוק בעיניים: "כן, עלינו". המבטים המתארכים של הסיטואציות האלו מרצדים כמו לייזר לכל חלקי החדר, אבל לא נתתי לה לברוח ומיד יריתי: "אני חושב שאנחנו צריכים להפרד".

 

היא הסתכלה בי ועל פניה התרווחה לה הקלה: "האמת שגם אני, ממש תכננתי לעשות את זה היום. קבעתי תוכניות לאחרי". משקולת שנגולה, לא פחות. בהתחלה חשדתי אולי היא מסתירה משהו, אבל מהר מאוד השיחה זרמה למקומות קלילים ומסכמים. אפילו הראתי לה ששמתי את הפרידה בלוז בגוגל קלנדר, שלא אתחרט. וכך בפשטות ובהדדיות, עשינו סלפי פרידה ואחריו נשיקה אחרונה ואיש ואישה הלכו לדרכם. כמובן שטרחתי להודיע לה לפני שהיא "המציצה הכי הדדית והפרידה הכי מסונכרנת שהייתה לי".

 

ובמחשבה שניה, סנכרון זה נחמד, שוויון לא באמת קיים, הדדיות היא עסק מפוקפק ופשוט הגיע הזמן לחזור לעשות את מה שאני יודע לעשות הכי טוב:

 

ה-י-ר-ר-כ-י-ה.

 

 

"המקום הקדוש ביותר עבורי הוא הספריה"

 

- עמוס עוז ז(צק)"ל -

 

זה כה מגלומאני לכתוב הספד למישהו כל כך ענק, והתחבטתי בזה הרבה זמן. בסוף זה יצא, שילוב מוזר של הספד ורשימת קריאה. מחווה לאחר המוות באיחור קל למי ששבה אותי בקסמה של הספרות ושספריו ומילותיו ליוו אותי הן בעולם החיצון והן בנבכי הנפש. אין פה אפילו גרם אחד של בדסמ, אבל בסופו של דבר הבדסמ שלי תמיד כלל לצד המעשים מילים, ומילים הם כח.

 

***

 

כשהוריי ילכו לעולמם, כולם יודעים היטב למי מבין האחים יורישו את הספרים. יש שם כמות מפלצתית שלדעתי עברה את ה-10,000, ויש להם עוד 20 שנה לדעתי של 4 ספרים בחודש בממוצע. אז הכל התחיל ב"כשניטשה בכה", הספר הרציני הראשון שקראתי בגיל ההתבגרות. לא יודע מה תפס לי כל כך את העין שהלכתי לי במסדרונות החטיבה, הוא היה פשוט זרוק שם על הרצפה. זה מן קטע כזה, לא יכול לראות ספרים זרוקים על הרצפה, תמיד מרים אותם (לא מנשק). יש כאלה ילדים שהיו הולכים ברחוב ומביאים ציפור פצועה, אני הייתי מביא ספרים זרוקים. וכך קראתי את "כשניטשה בכה", ספר מאוד מוזר אבל הוא פתח לי את השער לעולם המבוגרים כמו שאמיל והבלשים ואורה הכפולה פשוט לא היו יכולים. גם לא הארי פוטר שאחי הגדול הקריא לי כשהייתי קטן נגע באזורים האלה, זה לא אותו הדבר כשמישהו מקריא לך. זה היה רומן ריאליסטי היסטורי על מפגש בין ניטשה לפרופסור יוזף ברוייר, מורו וידידו של פרויד. את ייסורי ורטר הצעיר של גתה לא קראתי למרות שבאותם ימים של גיל ההתבגרות חקרתי את הייסורים מכל מני כיוונים, הספיקו לי ייסוריו של ניטשה המבוגר והבידיוני.

 

החלוקה של העולם הספרותי אז הייתה כל כך פשוטה: אמא פסיכולוגיה, חינוך וספרות יפה ואבא הנדסה, מלחמה והגות פוליטית. לקח לי זמן לטשטש את הגבולות בינהם ולהבין שלא הכל חד כל כך. עם הזמן הבנתי ש"מכונת החלומות" של אורסלה לה-גוין יכול להיות עם משמעויות פסיכולוגיות עמוקות ושל אבא ואמא יכולה להמליץ על ספר של מיכה גודמן ואמות הסיפין של העולם לא יתערערו.

 

אם אתה באמת רוצה להכיר מישהי והיא בקטע הזה של ספרים, אין על רשימת הקריאה שלה כדי להבין בקווים כלליים עם מי יש לך עסק. החלוקה הייתה בדרך כלל בתורות: ספר של אמא וספר של אבא.

 

אחרי כשניטשה בכה הבנתי שאני חייב לחקור קצת את הברנש הזה מה שהוביל אותי ל"כה אמר זרתוסטרא" שלימד אותי את השיעור החשוב לחיים: "בבואך לאישה אל תשכח את הקיין" (כך היה כתוב בתרגום הישן במקום שוט...). מהפילוסופיה המפונפנת של ניטשה הלכתי רחוק ל"זיפת" של התפסן בשדה השיפון שלא נגע בי במיוחד. פשרה מעניינת בין הקצוות מצאתי בספרי מדע בדיוני ופנטזיה קלאסיים, אבל לא קלאסים מדיי. שלושים עמודים של תיאורי דשא גרמו לי להבין שאני ושר הטבעות לא נסתדר, אבל דווקא ההוביט בתרגום של הטייסים בשבי היה קריא וחביב. את טרילוגית חולית והמדריך לטרמפיסט לא קראתי (שמעתי את התסכית), ודווקא רוברט סילברברג הפחות מהולל שבה אותי עם "כוכב הצוענים" מחד ו"למות מבפנים" מאידך. מהראשון אני זוכר משפט יפיפה שעד היום אני מצטט: "שתיקה היא זכות ששמורה לידידים הותיקים ביותר". מכל דבר שקראתי לקחתי משהו וזה מה שלקחתי מהספר ההוא. למות מבפנים סיפר על נער שיש לו יכולת לקרוא מחשבות, והטוויסט הוא שזה יותר מייסר ממועיל. בחלקו השני של הספר היכולת דועכת לו והאיש הולך ונמוג. המטא-חשיבה של למות מבפנים והמבט על עצמי מבחוץ מלווה אותי עד היום לדעתי.

 

רגע לפני שהספרות העברית במלוא עזה פרצה לחיי, הגיח גרמני אחר ודחף אצבע הישר אל תוך הפצע הפתוח. זה היה "נער קריאה" של ברנהרד שלינק שהרעיד את עולמו המתבגר של מי שחווה פרידה מילדה מאניה דיפרסבית שעשיתי לה דמוניזציה שרק ממרחק של שנים הבנתי שהייתה מוגזמת במידה מסוימת, גם אם הגיעה לה בצדק. איכשהו האדונית והרוכל הדהדו בי באותם ימים, והספר העביר בי שילוב מוזר של צמרמורת, דה ז'ה וו ונבואיות. יכולת הפיצול שבלהכיל באותה האישה אהובה נחשקת מחד ופושעת נגד האנושות מהאס אס ליוו אותי שנים.

 

ואז הגיעו גדודי הספרות העברית וכבשו אותי לעד, כשבראשם מתקדם עמוס עוז כמצביא הבלתי מעורער רכוב על אהבה וחושך. את קופסה שחורה קראתי בגיל 16, בגיל 20 ובפסיכומטרי עוד פעם באנגלית וכל פעם מצאתי בו עומקים חדשים. את אהבה וחושך קראתי בשקיקה בארץ זרה והייתי המום איך ספר יכול להיות כל כך אוניברסלי ולהרגיש כאילו הוא נכתב במיוחד בשבילי. ארצות התן, מיכאל שלי, הבשורה ע"פ יהודה, בין חברים, ברית לקנאים, ממה עשוי התפוח - קראתי כל דבר שלו שמצאתי ועדיין לא סיימתי את המלאכה.

 

עמוס עוז סלל לי את הדרך ל-א. ב. יהושוע, לגרוסמן, לחיים באר ואחרים. כולם נגעו, אבל אף אחד לא חדר כמוהו. איפשהו בין האודיסאה לגילוי אישה מיסתורית של הממונה על המשאבי אנוש וחדוות הריצה של דינקה ותמר מצאתי בעצמי כמה אני אוהב מסעות, כמה אני אוהב לרוץ, ויותר מכל: כמה אני אוהב כשרצים אחריי. הסופרים הבאים ששבו אותי היו צמד דרום אמריקאים שונים מאוד. מריו ורגס יוסה עם העיר והכלבים וטקסי החניכה שהיו שיעור מאלף באלימות, לצד גבריאל גרסיה מרקס שליווה אותי שנים אל תוך השירות הצבאי שלי בגעגועיו הנוגים לעולם שהיה ואינינו, ואולי בעצם גם לא היה. קראתי כל דבר שלו באובססיביות של מכור. לצד מאה שנים של בדידות שלא האמנתי שיגמרו אצלי לעולם מתהומות גיל ההתבגרות ואהבה בימי כולרה שנתן לי מבט חטוף אל קסמה של הזקנה, הרחקתי לכת אל כל ספריו הנידחים. סתיו של פטריארך, גנרל במבוך, סיפורים על הזונות העצובות שלי, על אהבה ושדים אחרים, מי מכיר אותם בכלל? אני הייתי מכור שלא יכול היה להפסיק. מה שלקחתי ממנו בסופו של יום זה את החן של הנוסטלגיה והגעגוע, או במילותיו שלו: "הגעגוע הקשה ביותר הוא למשהו שלא היה".

 

את התפוצצות הרגשות הזו הייתי צריך להרגיע בקצת תבונה, בינה ודעת והלכתי בשבוע הספר, החג האהוב עלי, לפשיטה חסרת תקדים על דוכן הספרונים של האוניברסיטה המשודרת. מאז ועד הלום תמיד יש לי כמה כאלה בתור. בפשיטה הגדולה ההיא על הדוכן בכיכר רבין ניתן היה למצוא מכנה משותף פשוט: פרקים בנוירו פסיכולוגיה, המשיחיות היהודית המודרנית, מחשבות אודות המוח, גוף ונפש בהגות היהודית העתיקה , המיסטיקה העברית הקדומה, גוף ונפש, תפיסה ופסיכופיזיקה, משפטי גדל ובעיית היסודות של התמטיקה.

 

ומגרמניה לישראל ובחזרה לאירופה, הגעתי לצמד כל כך שונה שהצליח להתיך אל תוכו את תחושת חוסר התוכלת של הקיום: פרנץ קפקא מחד ומילן קונדרה מאידך. זוג הצ'כים הללו, כל אחד בתורו ובתקופה אחרת, הצליחו לחדר עמוק מאוד, שניים רק לעוז וגבריאל גרסיה מרקס. לצד "הגלגול", "המשפט", "ספר הצחוק והשכחה" והטנקים שעולים על פראג, הדבר שהכי תפס אותי אצלם היה קצרצר להפליא:

 

"כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה. אבל תראו, אף זה רק למראית עין. "

 

עבורי הוא לא היה עוד עץ בשלג, אלא ניטע בעומקי הנפש - יהי זכרו ברוך.

 

ואמנם זה לא מכובד כלל ככה להכיר בצל המוות, אבל מי יודע, אולי מסתתרת לה פה מישהי עם חפיפה של 20% לפחות בטעם ספרותי.

"דוקטווור תתפור אותי!!!" נבח המ"פ על הרופא של היחידה במבטא רוסי כבד כשכל הפנים שלו שותתות דם וחתיכת בשר מתנדנדת לה. "איפה אתה סוקה בלאט?! אני צריך לחזור לפלוגה מכסחים אותם שם באתי רק לשים פה את הדרעקים האלו. דוקטור!"

 

הוא יצא מהמבנה הרעוע עם גג האסבסט ששימש כמרפאה והביט בו המום. לא היה צריך שנים של תואר ברפואה ועוגמת נפש של פסיכומטרי חמישי בשביל לקבוע: הדביל הזה לא צריך ללכת לשום מקום שהוא לא בית חולים.

 

"אתה לא הולך לשום מקום ****, בוא לפה ואחטא לך את זה, זה מזוהם לגמרי!" הטיח בו במבטא האירופי שלו. תוך כדי שהתחיל לסדר שם במרץ את העניינים בפרצוף שלו אמר לו: "תקשיב צריך לפנות אותך למיון, פגיעה כזו יכולה לגרום זעזוע מוח".

 

"בלי זיוני שכל דוקטור! רק תפור אותי וחוזר לשם לשלוח בני זונה אלה הם בעצמם למיון!"

 

מיותר לציין שהוא חזר אל הבלאגן. שוחחנו אחרי זה ואמרתי לדוקטור שלא ידאג ושבמקרה של הפסיכופט הסובייטי הזה זעזוע מוח מקסימום יתקן שם משהו. אבל האמת היא שבלב חשבתי את המחשבה הבלתי נשלטת הבאה: "איזה בחור קשוח, גבר שבגברים". אין מה לעשות, אני בחור פרימיטיבי סה"כ.

 

***

 

מהנדס ישראלי בגיל העמידה מנהל פרויקט בארץ רחוקה ופרימיטיבית באמת אי שם באוקיינוס, לא כמוני פרימיטיב נאור שמשלם בדייטים. היא הייתה המזכירה  שלו והיא הייתה יותר שחורה מהשחורים. יום אחד ברגע של  פתיחות היא שאלה אותו:

 

"בוס אפשר לספר לך משהו אישי?"

 

"בוודאי, מה יש?"

 

"יש לי חלום מאז שאני קטנה שבארץ הזו אנשים לא  כל כך מבינים, אמרתי לעצמי אולי אתה תבין."

 

"נסי אותי. מה החלום שלך?"

 

"מאז שהייתי קטנה אני רואה את אח שלי עם הדחפור והשופל וכל הכלים הכבדים האלה ואני רוצה גם. אני רוצה להיות נהגת שופל."

 

"חלומות צנועים יש לך, אפשר לסדר את זה את יודעת."

 

"מה פתאום לסדר?! סתם חלום, לא התכוונתי באמת, אתה יודע זה לא נהוג פה. זה לא כמו אצלכם הלבנים."

 

"לא יודע מה את בדיוק חושבת לך עלינו הלבנים, אבל מבטיח לך שבישראל אין המוני נהגות שופל. זה לא מקובל בשום מקום, פשוט פה קצת יותר."

 

"מה זה קצת?!"

 

"עזבי אותך בחייך, את תרוויחי יותר כסף, המשפחה שלך תהי מרוצה וגם תגשימי ככה חלום על הדרך. הקורס מתחיל עוד חודש ככה שתתחילי לחפש לך מחליפה לחפוף"

 

"בוס, אני ממש מעריכה את זה, אבל אתה לא מבין את כל התמונה, תודה רבה בכל מקרה!"

 

בסוף היא הפכה לנהגת שופל, ולא סתם נהגת שופל, נהגת שופל מצטיינת. והאמת היא, שגם כששמעתי את הסיפור הזה חשבתי לעצמי: "איזה גבר שבגברים, זה גבר אמיתי".

 

***

 

קיימת דיאלקטיקה עדינה בין המהנדס למ"פ, כל אחד גבר בדרכו. האחד נחלץ להגנת החלש ונלחם באומץ ובתחכום נגד החברה שהוא חי בה, והאחר רומס את הזולת באלימות בשם מטרה מטושטשת. שניהם גברים. אני יודע זאת, האינסטינקטים החשיבתיים הראשוניים שלי לא משקרים. לעיתים צריך להיות זה ולעיתים צריך להיות זה.

 

עד היום אני לא בטוח ממי מהם למדתי יותר - מהמ"פ או מהמהנדס?

" זה לא הים שבינינו,
  זה לא התהום שבינינו,
  זה לא הזמן שבינינו,
  זה - אנו שנינו אשר בינינו "

 

 -לאה גולדברג-

 

ויש ימים שכאלו, שבדיוק כמוהה או כמו שמואל הנגיד לפניה, אני תוהה לעצמי מה היה שם בינינו.

 

אולי זה באמת הים, אותו מרחק פיזי כל כך ניתן לגישור, שהפריד בינינו? קשה לחיות במרחקים הרי, אחד פה ואחת שם. אבל על מי אתה עובד, אתה יודע טוב מאוד שאפשר -  אתה מכיר מהבית. כשרוצים, אפשר הכל. ראיתי במו עיני איך אפשר לשמור על אינטימיות על פני יבשות בשיחות טלפון דו יומיות. כוחה של קריאת ספרים משותפת במיטה לפני השינה חזקה מהכל, גם אם רבים הלילות לכוד מביחד. מה גם שהיא טרחה להזכיר לך איך אפשר לשלוח פרחים מלב שטחי האש המבודדים של הנגב. מה זה ערים נפרדות כשאוהבים באמת? לא, זה לא הים.

 

ומה עם התהום? אולי זו היא אשר הפרידה בינינו? הקריירה שלך שמונחת שם בינך לבין הפחדים הקמעיים שלה. תאוות הנדודים שלה שמונחת לה בינה לבינך שנטוע עמוק באדמה של הארץ הזו. ומיד באותו הרגע, אני מאמץ את זכרוני להיזכר בכל הרגעים הרעים. מנסה בכל הכוח להזכר ברע, ככה אולי התקף הגעגועים הבלתי נשלט הזה ירפה קצת. אני מנסה להזכר בלילות הטרופים של חרדות ובכי. בפאניקה. אני בטוח שהיו כאלה אבל לא עולה הרבה, כאילו הכל נעול. פרט לדם, לא אשכח לעולם את הלילה עם הדם. אפילו לא ראיתי אותו והוא לא השאיר גם כתם. הכביסה הייתה התפקיד שלי ככה שאם הוא היה משאיר כתם על הסדין בטח הייתי רואה מתישהו. אבל לא ראיתי, רק העברתי את האצבעות שלי על הזרוע שלה בחושך והרגשתי את הבליטה של החתך ואת החלקלקות של הדם. אבל מה זה משנה בכלל קצת קשיים של לשלב קריירה וזוגיות, מה זה חשוב כשאוהבים באמת? לא, זה גם לא התהום.

וכל זה מוביל למסקנה הבלתי נמנעת, שאולי זה לא הים ולא התהום. האמביציה האדירה שלך שהונחה ברישול לצד השאפתנות המגלומאנית שלה. הכישרון שלה ששרט את הגאונות שלך. העקשנות שלך לצד העקשנות שלה. הפחד העז שלה מלהנטש לצד הרצון העז שהיא עוררה בך לקום וללכת. היא תמיד הייתה בטוחה שאני יותר חכם ממנה ואני הייתי בטוח שהיא גאונה וחכמה יותר ממני. ככה לכל אחד מאיתנו היה קל לפרגן לשני שלא בפניו. תמיד היא הייתה "מבריקה, מוכשרת, יפה, אכפתית, דואגת, מכירה אותי", רק שלא בפניה. בפניה היא הייתה: "מעיקה, מפלצת, מוציאה ממני רק רע".  הייתה פעם מישהי אחרת שדיברה אתי כל הזמן על "השורף בבטן". והיא באמת עשתה לי "שורף בבטן". ולא, זה לא פרפרים. זה שורף, זה אחרת. היא הציתה אש, שתמיד פקפקתי באותנטיות שלה, אבל ידעתי דבר אחד לגביה: היא קיימת.

 

והנה אני ניצב שמונה חודשים אחרי ועושה חשבון נפש נוקב וספירת מלאי של את מה ואת מי עשיתי מאז. מרגיש לי לא נכון לנהל מערכת יחסים מונוגמית וסגורה כמו בלון חמצן של חליפת צלילה ולהחזיק כזה דבר בפנים. דיברתי אתה לפני כמה חודשים ופחדתי כל כך שאשכח את הקול שלה, התבדיתי. ועכשיו היא חוזרת לי בדמיונות ואני לא יודע מה לומר לה כדי שתלך. לא בכוונה מעליבה ולא כי הגעגוע מת, פשוט שתלך כי זה לא מספיק. האהבה יכולה היתה להספיק אם זה היה הים שבינינו. האהבה הייתה יכולה להספיק אם זו היתה התהום שבינינו. האהבה לא מספיקה כי זה לא התהום ולא הים אשר בינינו, האהבה לא מספיקה כי זה אנו שנינו אשר בינינו.

 

 

לאחרונה אני חושב הרבה על שני דברים: על וניל ועל צבא. ספציפית בווניל אני חושב על הסוגיה שפעם טרדה את מנוחתי וזה למה מעולם לא הצלחתי לדפוק ולזרוק. תמיד הדפיקה והזריקה הזו הרגישה לי מפוקפקת למדי בציפיה החברתית ממני להיות רשע, אבל התמזל מזלי ורוב הזמן לא הייתי צריך לעסוק בזה פשוט כי הייתי בזוגיות. כשנפרדנו בשלהי השירות הצבאי שלי, מצאתי את עצמי רווק עם תדירות יציאה הביתה לא אטרקטיבית במיוחד. לאחר הערכת מצב זריזה והבנה של מצבי העגום, התחלתי לירות לכל כיוון באקראיות. אמרתי לעצמי: "תשחיז את כישוריך בעולם העצוב הזה וכשתהיה מיומן מספיק ותמצא לך מישהי שבאמת תרצה, עד אז לפחות תתאמן!".

 

פיתחתי לעצמי תחביב מאוד ילדותי אבל מהנה באופן בלתי רגיל וזה פשוט להתחיל עם בחורות במקומות טריוויאלים: באוטובוס, ברכבת, ברמזור. ככה עבר לו הזמן ואני השגתי לי מספרים שלא התקשרתי לאף אחד מהם, עד שהכרתי את הירח שלי. במובן מסוים היא עד היום חגה במעגלים ספירלים סביבי, רק שמאז ששחררתי אותה אלו מעגלים שהולכים ומתרחקים. שכבנו אחרי כמה חודשים, נפרדנו אחרי כמה חודשים ומיד לאחר מכן החל מסע מרתק שעשה את כל הדרך מהאלימות של צפון השומרון לאלימות של הכלוב. ופה הבנתי: אני יכול רק חצי. אני יכול או לדפוק, או לזרוק - אבל לא שניהם. בכללי הייתה לי פה תגלית מרעישה, והיא שעוד לא מצאתי משהו שמוציא אותן מאיזון יותר מזה שלא שוכבים אתן אחרי שהן כבר בקטע. תתעלל, תשפיל, תתעלם, תחשב כל פסיק, נקודה וזמן תגובה להודעה - כלום לא אפקטיבי כמו לא לזיין מישהי מתוך שילוב של חיבה כלפיה ושליטה עצמית. לעיתים זה מפוצץ אותה ברגש, לפעמים זה גורם לה לפעול באופן בלתי צפוי ולפעמים זה גורם לשניהם. אומרים שהגעגוע הקשה ביותר הוא לדבר שלא היה, וכך גם הזיון הטוב ביותר הוא כזה שלא קרה. כך למדתי את האומנות הנבזית של לא לדפוק ולזרוק, מעשה אכזרי שלא זוכה לעונש.

 

ומהמחוסר בעונשים שלי כילד קטן או כבן זוג מנוול לעיתים, בואו נדבר על מי שכן ידע להעניש אותי. בזמן שבתקופה ההיא יריתי לכל כיוון אפשרי, הריתוק הראשון מני רבים שקיבלתי בצבא היה לדעתי בחודש השני של הטירונות על מעשה דומה. הסיבה היתה "הסטת קנה", או בשפה קצת יותר רשמית: " עבירת בטיחות חמורה של חריגה מגבולות גזרה במטווח". או בשפה קצת יותר ציורית: סידרתי מפגש חפוז ורגעי למ"מ שלי עם מלאך המוות כשכיוונתי לעברו נשק דרוך ולא נצור עם כדור בבית הבליעה ואצבע על ההדק שרק חיכתה לפקודת "אש". היינו בדיוק במקצה ירי בעמידה והוא קרא בשמי, ואני, כמי שעוד לא התרגל לגפה החדשה שלו, הסתובבתי בחדות וכיוונתי לו את הנשק הישר לתוך הפרצוף ובמזל לא שברתי לו את האף.

 

ומאז אני הרבה פעמים פשוט יורה לכיוונים הלא נכונים, ואין אף אחד שמעניש אותי בחומרה. האמת היא שלצה"ל, בנוסף ללעשות מה שצבא נועד לעשות, יש כישרון פואטי מפותח באופן מפתיע שיוצק משמעות לדברים הקטנים. לדוגמא הנדב"ר, אותו נוהל דיבור בקשר, היה יכול להיות ענייני ולקוני ביותר ולהישמע כך: "א5ב ל-9ח האם 7ד?". אבל האמת היא, שלאדם שמאזין מן הצד זה עלול להשמע כאילו שהוא מאזין לועידת חובבי גינון שמתלבטים מה לשים במרק: פרחים, הרדופים, דרדרים, צבעוני, דלעת ויקינטון.  זה לא נשמע כמו חילוץ באש ארטילרית כבדה של הרוגים ופינוי במסוקים של אנשים קטועי גפיים שמחרבנים על עצמם. סתם פרחים, רומאנטי סך הכל.

 

אבל הביטוי הפנטסטי מכולם הוא ללא ספק " כוננות עם שחר ", ואני בטוח שאני מעביר חלחלה באי אלו משרתים ומשרתות לשעבר שיודעים ויודעות למה אני מתכוון. נגיד שם יותר הולם היה ככל הנראה: "באסה של בוקר". אבל האמת המרה על למה כל כך הרגיזה אותי אותה דריכות עם הנץ החמה היא אחרת לחלוטין. הסיבה היא לא ששנאתי לקום בארבע וחצי בבוקר לעמדה שכוחת אל בערפל שאינך רואה בו את הגפיים של עצמך. מאז ומעולם היה לי בעיה לעשות דברים שלא הבנתי את הסיבה שלהם. הטענה שעמדה בבסיס כוננות עם שחר, היא  שיש יותר סיכוי לפיגועים בבוקר. נשמע סביר לא?

 

הטענה הזו בהחלט הייתה נכונה, רק היה קאצ' קטן. הקאצ' הוא שזה פשוט לא נכון במאה שנים האחרונות. כלומר זה היה נכון, במלחמת העולם הראשונה. ואכן, אי שם בחפירות של המלחמה ההיא, עם שחר היו גלי הסתערות שהביאו עמן מן הסתם קציר של בוקר. ההרגל החביב הזה הביא עמו את הכוננות עם שחר שנמשכת לה בעצלתיים עד ימנו אנו בקרב שלל צבאות שפרוסים במגננה במוצבים נידחים. באמת חקרתי את הנושא ובדקתי האם באמת היו יותר פיגועים או התקפות על מוצבים בבוקר וגיליתי שזה פשוט בדיה. אמנם היו, אבל היו שעות בהחלט יותר פופולריות. כך קרה שבזמן שאני וחבריי היינו קמים לפני התרנגולות והולכים לישון אחרי הזונות, מקבילנו בצד השני היו קמים בנחת, שותים קפה שחור והולכים לתכנן פיגוע בשעה של בני אדם. אחד המפקדים שיותר הערכתי בחיי היה מי שהכריז בגזרתו על כוננות עם צהריים, רק שהוא נתן לזה שם אחר ופחות ציורי. גיבור אמיתי במלחמה נגד חוסר המשמעות.

 

בכל אופן, לאור הספרתיות המגוחכת של האלימות החלטתי גם אני להיות ספרותי עם שחר ולקרוא ספרים. זה אולי לא נשמע כך, אבל זה היה מעשה מאוד אחראי מצדי להישאר ער  ולקרוא בזמן שחבריי מנמנמים בעמדותיהם. אלו היו שעות נפלאות: גבריאל גרסיה מרקס, עמוס עוז, סתם ספרים כאלה של האוניברסיטה המשודרת. יצקתי משמעות אמיתית לכוננות עם שחר, לא עוד "טמטום עם שחר" - תגידו שלום ל-"השכלה עם הנץ החמה".

 

וכך יצקתי משמעות למשהו חסר משמעות. אם הייתי יודע גם לצקת משמעות בבחורות חסרות משמעות אולי הייתי מצליח לדפוק ולזרוק. אבל מנגד, אז כשתהיה להן משמעות, כבר קשה יהיה לזרוק. ומה קורה כשאתה דופק ולא זורק? אז הסיפור שמקובל לספר הוא שאתה עושה אהבה ולא דופק, ואהבה זה הרי אם כל משמעות. אף פעם לא הצלחתי לספר את זה לעצמי בזמן אמת בלי להתפקע בצחוק ציני ומרושע בתוך הלב. הפעמים הבודדות בהן הצחוק הזה שתק במבוכה, היה דווקא כשזרקתי ולא דפקתי, בזיון הטוב ביותר שיכול להיות - הזיון שלא היה.

 

כבר שכחתי את הקסם של בחורה שלא יודעת שהיא כזו. ישבנו באוטו בסוף הדייט והישרתי מבט אל תוך העיניים הכחולות שלה מבעד לשיער הבלונדיני המתבדר לו אל תוך חשכת הלילה. היא עמדה לצאת מהאוטו ואמרה: "תודה רבה! היה לי ממש כיף הערב". השבתי לה מיד: "בכיף, גם לי. נתראה שבוע הבא!". ואז, קרה הקסם. בעודה יושבת לה, במושב הקדמי יש לציין, היא סידרה את דבריה ליציאה כשפתאום השירה אליי מבט כשהיא ישובה קצת באלכסון ועומדת כבר לצאת. מבטנו הצטלבו בשנית וקלטתי את הבלבול הקל בעיניה, אני מכיר את המבט הזה חשבתי לעצמי. ואז, היא פתחה את פיה ושאלה בטון מדויק: "אפשר נשיקה בבקשה?".

 

פעם באמת האמנתי שאפשר לראות לבחורות בעיניים, שאפשר לחדור את מחסום הגוף-נפש דרך הזגוגיות הללו. אחת הפעמים המצמררות האלו הייתה כשעוד הייתי עמוק בפרינדזון של האקסית המיתולוגית, שלאחרונה ממש מצדיקה את שמה לאור כיכובה החוזר ונשנה פה.  זה היה בימים אחרים בהם הווטסאפ עוד היה סמסים והפיוזטי עוד היה נסטי, וזה רק אם הוא לא היה מיץ אשכוליות מדולל בוודקה. הלכנו ביחד למסיבת גיוס של חבר ואחרי כמה זמן התפצלנו כל אחד למעגלים חברתיים אחרים. היא שלחה לי באמצע הערב "איפה אתה?". לא ראיתי את הסמס בזמן, והיא בינתיים פגשה לה בחור מקסים שלא הכירה לפני, הגורל הפגיש בינהם. אין ספק שהיום זה היה פחות מחריד אותי להיווכח שהוא זין אותה לחתיכות קשורה על שולחן ביליארד תוך כדי שהוא חונק אותה בחגורה ומסיים ביריקה הישר לפרצוף המתוק שלה. כיאה לידיד שתקוע עמוק בפרינדזון, היא סיפרה לי על זה. רק שנים אחריי למדתי אני את העונג המפוקפק של לשמור בחורות בפרינדזון. אבל מה שבאמת היה מדהים בסיפור, הוא איך הם מצאו אחד את השניה בתוך המון האנשים שבמסיבה. הוא ראה לה עמוק בתוך העיניים שהיא כזו, וידע להתלבש עליה. היא מצדה הבינה שמישהו בא לטרוף, אז היא קפאה במקום בפתיינות וחיכתה שיעשה את המוטל עליו.

 

פרט לתחושה הכמוסה והילדותית של "איך לא הצלתי אותה מעצמה?", שאז עוד הייתה לגיטימית כי באמת הייתי ילד, היה לי רגשות מעורבים. זה היה משהו בין "איך נתתי לו לעשות לה  את זה?" לבין "למה לא אני הוא זה שעשה לה את זה?". בסופו של דבר כשהיא הבינה בסיועי האדיב שאני גם מצליף ויורק הרבה יותר טוב, גם נחמד יותר אחרי וגם לא אומר דברים כמו: "אני מקווה שתמותי כדי שאוכל לא לבוא להלוויה שלך", אז התחיל פרק חדש בינינו. מה שנותר מתחושת האשמה מפרשיית ה'"איפה אתה?" הזו, זה רק ההוכחה שאכן אפשר לפעמים לראות בעיניים.

 

ומהעיניים שרואות את הכל, קפץ לי לפתע מאצ' בטינדר. פתחתי אותו לפני כמה חודשים במטרה למצוא מישהי ונילית חמודה רק כדי לגלות שאני מת משעמום. הניסיונות עבר שלי עם וניל כפוי היו איפשהו בין משעממים למעליבים. אני זוכר אותי הולך עם אחת לסרט, ואחרי זה לפאב, ואז מחזיקים ידיים, ואז נשיקה. אני זוכר אותי עולה אליה הביתה ומפשיט אותה ומתחיל לנשק כשאני מבין משהו נורא: פשוט משעמם לי. אני מסתכל על הפטמות החשופות ופשוט רוצה ללכת לישון. כפי שאפשר לנחש זה לא האריך ימים. או הפעם האחרת שאיזה אחת כבר עלתה אליי הביתה, ישבה לי על המיטה, ג'ינג'ית מלאונת בדיוק כמו שאני אוהב. כבר היד שלי הייתה על הירך שלה, אבל פשוט לא יכולתי. ביקשתי סליחה יפה והזמנתי לה מונית הביתה.

 

ובכל זאת, מאצ' עם בחורה יפה, מה יש להפסיד? האמת היא שקצת הפתיע אותי שעשיתי לה לייק בכלל כי אני לא כזה מחבב בלונדיניות, אבל התחלנו בשיחה. מהר מאוד עברנו לווטסאפ וכעבור כמה ימים מצאתי את עצמי במסעדה מלטף לה את הידיים ומתעקש לשלם עליה. נתתי לה לשים טיפ, בכל זאת  התעקשה.

 

הסטייה הקשה שלי של להסתכל בעיניים בדרך כלל משרתת אותי היטב, ובפעם הזאת טבעתי בעומקי העיניים הכחולות שלה. יש משהו נחמד בלהפגש עם מישהי מפה, הרי שניכם שותפים לסוד. שניכם בארון, אולי במרתף זה משל יותר מתאים? מכל מקום אני לא כל כך אוהב את המרתף, אבל נשאר בו כי יש לי הרבה יותר מדי מה להפסיד. לרגע בודד, מאית השניה, הרגשתי שוב כאילו אני יכול לראות למישהי בעיניים. הרי על זה טינדר מתבסס לא? האינסטינקט הראשוני של כן/לא Like/Dislike. אם אין כלום בעיניים/לחיים/מה שלא עושה לך את זה, ערפי את ראשו והחליקי אותו לעזאזל במלכותיות.

 

אז מה ראיתי לה בתוך העיניים? מה שמעתי לה בגוון הקול? בסדר של המילים? הרי כל שינוי קטנטן היה יכול לחרבש הכל. היא ביקשה כל כך יפה, כזו ילדה טובה. מתגברת על פחדים מחד, ועושה את זה עקום מאידך. שמה את הפגיעות על השולחן ומחכה לראות מה יקרה. השתהתי כמה שניות אחרי הבקשה שלה. נדהמתי מאיך שהדייט קם לתחייה ושלחתי לה יד ללחי להביא אותה אליי. ליטפתי אותה ונישקתי בעדינות את השפתיים. בשלב מסוים הזזתי את היד מללטף את הלחי ללתפוס את הלסת, עדיין בעדינות, אבל עם אמירה תקיפה של "אין לך לאן לברוח". בסוף הנשיקה הזו היא קמה ויצאה עם החמנייה שהבאתי לה לדרכה ואני אימצתי את אוזניי לשמוע האם משהו עדיין מהדהד בחלל הרכב. נראה לי ששמעתי צליל דק.