אקוסטיקה

אלימות, זו מילה. זה מעבר למילה, זה שפה. אף פעם לא הצלחתי לדבר אותה כמו שצריך, גם כשהייתי בצבא. כשאחי הגדול היה בן 5 אמא שלי לקחה אותו לכל מני חוגים, לראות מה הילד אוהב. פעם אחת היא לקחה אותו לחוג ג'ודו והלכה לשבת לשתות קפה בזמן שהם היו צריכים לעשות מה שעושים בחוג ג'ודו. כעבור רבע שעה הוא בא אליה בוכה והמום ואמר לה: "אבל אמא! הם מרביצים אחד לשני!". מי היה מאמין שהילד הרגיש הזה גדל להיות קצין קרבי. כשדיברנו פעם על הנושא של איך נכון לבנות לוחם ומפקד הוא הוציא מפיו את המשפט הבא: "אין דרך לעשות את זה בלי ענישה פיזית, אימוני קרב מגע וניווטי בדד בלילה".

הוא למד לדבר אלימות עם השנים ובכל זאת שמר על הנפש העדינה שלו, ולו באמת יש נפש של משורר. מה שמיוחד כל כך בשפה הזו, הוא שבניגוד לפייתון, שפת הסימנים או טורקית, היא לא דוהה אף פעם לא משנה אם לא מדברים אותה שנים. ובאמת בשלב מסוים למדתי לגמגם אלימות אי שם בשלהי השירות הצבאי. אני זוכר את זה טוב מאוד. הוא היה כפות מחוץ לחמ"ל על ברכיו והעיניים שלו היו מכוסות בפלנלית. גבר באמצע שנות השלושים לבוש בחוסר טעם שזועק לשמיים. אפילו אם יצאת לעשות פיגוע, מי לעזאזל מתלבש ככה? בכל אופן, בלי קשר לטעם הלא מוצלח שלו בבגדים אחד מהטבחים בא לירוק עליו והטסתי אותו משם לאלף עזאזל בשילוב של מחוות ידיים ואמירה של "טוס לי מהעיניים לפני שאני שובר לך את הפרצוף". הוא היה רוסי גדול ומאיים, והפלא ופלא - הוא הלך משם. תדבר מספיק תקיף, תזיז ידיים בחדות ואל תמצמץ, וזה כבר יעשה את העבודה.

הפעם הנוספת שלמדתי שיעור באלימות היא באחת החוויות היותר סוריאליסטיות בשירות הצבאי שלי. התפאורה הייתה כזו: חור נידח בצפון השומרון, 7 עצורים מהפרת סדר בגילאים 5-14 ו-7 סטים של אזיקונים ופלנליות שמצאו דרכם לעיניים ולמפרקים שלהם באורח מיסתורי. אחד מהם היה צריך ללכת לשירותים, בקשה לגיטימית סה"כ. לא היו עוד שומרים בסביבה ואי אפשר היה לעזוב אותם. אסור להוריד להם את הכיסויי עיניים או האזיקונים עד שהקפטן יבוא לקחת אותם. קיצור, סרט רע. בין להגיד לילד בן 7 "אוסקוט!" ולתת לו להשתין על עצמו (מטבע לשון ידוע בשפת האלימות) לבין לחטוא לתפקידי ולהשאיר מישהו מהחבורה בלי השגחה, נמצאה לה איזה דרך אמצע. כך מצאתי את עצמי מוליך עם M-16 חבורה של ילדים בגילאי גן-חטיבה מכוסי עיניים כך שכל אחד מחזיק את זה שלפניו כמו במעין משחק "רכבת" כמו שעשינו בגן. הובלתי את "רכבת הילדים" ליד בנין נטוש, שחררתי את בן ה-7 לעשות את עניניו בפרטיות בלי כיסוי עיניים או אזיקונים ומיד אחרי זה השבתי את הרכבת למיקומה המקורי. טוב נו, זה אמנם לא לדבר אלימות בצורה רהוטה, אבל אני מוכן לקבל את זה שיש לי מבטא בשפה הזו.

וכך חלפו עברו להם השנים והגעתי לכאן, ופה האלימות היא מתוחכמת ומתחפשת ולקח לי זמן לקלוט את זה. הרי כולנו נסכים שלדפוק למישהי אגרוף מהסוג שקורע את הטחול זה לא לגיטימי, וזה ברור כי זה בתחום הנראה. אבל יש הרבה אזורים גבוליים שאת תוהה: אם זה מילה, זדונית ככל שתהיה, האם זה יכול להחשב אלימות? האם יש מידת כאב מסוימת שממנה זה פתאום הופך אלים? אם זה חודר לעולם האמיתי שלך בלי רשותך, זה אלים? הקדשתי לנקודה הזו הרבה מחשבה. למה "רכבת הילדים", מגומגמת ככל שתהיה, היא אלימות, וההיא שנקשרה עם אזיקונים מאותה החבילה ופלנלית מאותו הגליל לפני שפירקתי אותה היא לא? מה רק כי לא היה שם רובה? לא סביר, הרי כשפירקתי אותה, אותו הרובה היה מפורק ומופרד מהמכלול מתחת למיטה והיה אפשר להוציא אותו משם ולצרף אותו לחגיגה בידיעה שהטחול של כולם יישאר במקום. לא, זה לא הרובה. זה העיניים שקובעות אם זה אלימות, זה מה שקורה בפנים.

אז מתי כן דפקתי למישהי אגרוף הישר לתוך הטחול? הירחה התמידית שלי הייתה בתולה ושכבנו אחרי ארבעה חודשים. ידעתי כמה זה היה לה קשה ומשמעותי, ואני לא זוכר באיזה הקשר אמרתי לה את זה, והאמת שזה גם לא משנה. זה היה באיזה ריב כנראה, שהצהרתי באופן נחרץ: "אני באמת שהייתי מעריך אותך יותר אם לא היינו שוכבים כל כך מהר". זו הייתה אלימות, ולא היה שם שום רובה. בסוף ליטפתי אותה יפה ולקחתי אותה לאכול איפשהו, אין מה לעשות. המבטא נשאר.

ובאמת במשך שנים תמיד נרתעתי/נמשכתי לכאלה שמחפשות שמישהו ידפוק להן אגרוף לא פיזי. הן בעייתיות מאוד, כי הן בדרך כלל לא אומרות את זה במילים, רק העיניים והכוס שלהן מדבר. אני מצטער, אבל אני לא מסוגל לדפוק לך אגרוף. פשוט לא מסוגל. לא רוצה לקרוע לך את הטחול, לא רוצה להרוס לך את החיים. אני יכול לתת לך ספנק, או להוריד לך סטירה. עם הצד המעליב או הרגיל, מה ש(לא) תבחרי. אני מסוגל למעוך אותך כנגד הקיר או לסובב לך את היד מאוחרי הגב עד שתגידי מה שאני רוצה. אני מוכן לתת לך מכה על האף כשאת מתפרעת או לבעוט בך כשאת צריכה דרבון. מוכן לתת לך מכה על המצח עם העיתון שתביאי עם הפה. רק לא אגרוף. מוכן למעוך ולצבוט, מוכן להצליף ולטפטף, מוכן לחנוק ולחשמל - רק לא אגרוף. ולא כי אני לא יודע, האמת שאני עושה את זה מעולה, דובר אלימות שוטפת במבטא אמפתי מתעתע.

לקח לי שנים על גבי שנים להבין את זה, אחרי שחילקתי כמה אגרופים במעלה הדרך, שאני פשוט לא כזה. כמו עולה חדש שהשלים עם רוע הגזרה, המבטא שלי בשפת האלימות כבר לא יעלם אף פעם. ואין מה לעשות, תמיד יש קצת אלימות בקשרים שאנחנו מנהלים פה. אין לי בעיה שנסיים את הערב כשאת מתייפחת על הרצפה, יש לי בעיה ללכת משם כשזה קורה. אין לי בעיה לפרק לך את התחת עד שלא תוכלי לשבת, רק בתנאי שאקח אותך למסעדה טובה אחרי. אין לי בעיה לטנף לך את כל השיער בזרע, רק בתנאי שאשים בו פרח בסוף.

ניסיתי לברוח ממנה כל החיים, רק כדי למצוא אותה במקום הכי לא צפוי אי שם בין צפון השומרון לכלוב, את הרומנטיקה.

הרבה לפני ש-"50 גוונים של אפור" הגיח למחוזותינו, אי שם בשנות נעוריי, הלכתי לישון לילות רבים כאשר לא אחרת מהאקסית המיתולוגית הייתה  מקריאה לי את  סיפורה של O לפני השינה. היא הייתה מקריאה בו עד שהיינו מזדיינים והולכים לישון שמחים וטובי לבב (בדרך כלל היה לנו את האיפוק לסיים פרק, אבל לא תמיד). היא הייתה בחורה מהממת בכל קנה מידה שלדעתי אם היינו מכירים בשלב מאוחר יותר היינו מתחתנים. היא חד משמעית הייתה על הצד החם של המטוטלת שבין רגש מקפיא לאש ששורפת, אבל לא לוהטת בצורה שעושה כוויות.

לא סיימנו את הספר אף פעם, ולא כי נפרדנו לפני. למי שלא מכירה, מדובר בספר משנות ה-50 שמתאר מערכת יחסים סאדו מאזוכיסטית. היה משהו שעיצבן אותי בדמות של O. כלומר, מה נסגר אתך לעזאזל? כמה פאסיבית אפשר להיות? הסצנה שבה צורבים עליה את שם ה"אדון" שלה בברזל מלובן הייתה יותר מדי בשבילי והנחנו את הספר בצד. אני חושב שזה הספר הראשון שהיא קראה כילדה, מה שאולי תרם להבנה של כמה מהזוויות המוזרות שבפיתולי הנפש שלה. בכל אופן, השנים חלפו עברו להן וגברת אנסטסיה ומר גריי הופיעו כאורחים לא קרואים בחדר השינה שלה.

התחתי בה: "**** את לא אמיתית, אני לא מאמין עלייך. את, חובבת הספרות הדגולה שקראה את כל הקלאסיקה העולמית, כותבת בחסד ובת לאבא שלך, קוראת את הבלוג המודפס הזה? מילא לקרוא את הראשון, על זה עוד הייתי יכול להבליג, אבל את כל הטרגדיה?!"

היא לא נשארה חייבת והשיבה: "טרילוגיה התכוונת. וזה מנקה את הראש, מה רע? כמו רומאן משרתות." אין ספק, היא ידעה לבחור את המטאפורות שלה.

החלטתי לעשות מעשה ומאותו היום התחלנו במשחק חדש לפני השינה. מכיוון  ש-O חזרה לארון הספרים של אביה הפסיכולוג לבלי שוב, היא הותירה אחריה זמן פנוי לפני הסקס שלפני השינה. הייתי כל פעם פותח עמוד אקראי ומקריא לה בנימה משועשעת מיצירת המופת על עלילות אנה ומר גריי. בניגוד לסיפורה של O שם זה היה מוביל לגירוי שהוביל לסקס, פה זה בדרך כלל הוביל להתפקעות מצחוק, שהובילה גם היא, מה לעשות, בסופו של דבר לסקס...

אבל, למרבה הבושה, הקשר שלי עם יצירת המופת של גברת  ג'יימס לא תם באקסית המיתולוגית. בתקופה שהייתי בזוגיות של ממש עם הירח שלי, היא הייתה, איך לומר בעדינות, ילדה טובה ירושלים ובתולת שפתיים. מפה לשם הכנסתי אותה בעדינות לעולם הזה בהתחשבות אין קץ. ספנק פה ומשיכה בשיער שם עד שהרגישה בנוח. היא סירבה לכל מני דברים, בין היתר להצלפות עם שוט. יום אחד היא הציעה שנלך לראות את 50 גוונים, ואני בהתחלה סירבתי עד שבסוף היא שכנעה אותי. הסרט הזה אולי גרוע קולנועית, אבל הוא פתח אצלה תיבת פנדורה. כעבור כמה חודשים היא מצאה את עצמה עושה דברים שהיו גורמים לאנסטסיה שלה להחוויר.

אין הרבה דברים שאני שונא, אבל הן את O והן את אנסטסיה אני בהחלט מתעב. את זאת על הפסיביות המטומטמת שלה ואת זאת על זה שהיא פלקט של סיפור סינדרלה מודרני עם תבלינים קינקים שהתחפשו. שונא פרינססות, אין מה לעשות. יש הרבה מאוד גוונים בין הבשר המלובן של O לאגוצנטריות הנסיכותית של אנסטסיה, אבל כולם עבורי היו גוונים של צחוק.

אז "סיפורה של O" לא, "חמישים גוונים" גם לא, אז מה כן? ובכן, חד משמעית "המזכירה" (2002, מגי ג'ילנהול). זה בדסמ פתולוגי במיטבו. בעל מורכבויות, רבדים וגוונים של כאב. סרט חובה לכל חובבי הז'אנר בבדסמ שמתעניין בנפש האדם. הסרט הזה לוכד את המתח בין החיים האמיתיים לבדסמ באופן שאנה ו-O אפילו לא מתקרבות.  המתח בין הבחור החמוד שהיא יוצאת אתו ונעתרת להצעת הנישואים שלו באפאתיות, לבין ההיררכיה. המתח שבין הסטייה שלו לבין זה שהוא מונע ממנה לפצוע את עצמה (ולא צורב את השם שלו עליה). וזה לא כוח מתוק, זה מרות אמיתית. שררה שפולשת לכל תחום עד לצלחת האוכל. יש הרבה אנושיות בסרט הזה. אני רוצה להאמין שהקינק המטופש של אנה והרוע הטהור שאצל אדוני הטירה של O נפגשים איפשהו באמצע.

"אבל רגע! רגע! שכחת את המופת הגדול ביותר של נטפליקס! הרי סיפורה של שפחה מקפיא לי את הלב ומרטיב לי את הכוס". זה נכון ולא נכון. אין ספק שג'ון שפחת הרבייה בדיקטטורה הנוצרית הטוטליטרית מרטיבה אותך, אבל, ויש אבל גדול. בסיפורה של שפחה חסר האלמנט החשוב מאוד של בחירה, ההתנהלות הבדסמית שם היא נורמה תרבותית והיא נטולת כל רצון חופשי. היא כלואה פיזית ולכן כלואה נפשית, בניגוד למזכירה, שמצוקתה הנפשית כולאת אותה פיזית. בעולם ה"בדסמי" של ג'ון, לא צריך עוז להיות בדסמית, צריך אומץ להיות ונילית. שפחה ונילית.

אז מה נשאר? הרי אנסטסיה היא פרינססה קינקית, את O ואת טירת הגברים הייתי שולח למחלקה סגורה ומחדיר לשם גז עצבים, ג'ון והדיסוטופיה שלה קודרת מדי וגם המזכירה והבוס שלה הם לא בדיוק אור לגויים. כנראה שפשוט צריך לקחת קצת מכולם. אבל יש דבר אחד, שהוא חובה שיהיה בכל קשר טוב, בתוך כך קשרים עם אלמנטים של שליטה, וזה הצחוק. וזה הבעיה האמיתית עם ג'ון והיחסים ההיררכיים שלה, אין שם צחוק. ואם אין צחוק, אז אין תקשורת, ואם אין תקשורת אז אין כלום. 50 גוונים של צחוק, זה מה שאני מחפש.

זה היה לפני זמן רב, כמה חודשים לפני שנרשמתי לכלוב. זכור לי ששכבתי במיטה בבית הוריי ודיברתי בפלאפון עם הירחה התמידית שחגה סביבי לא משנה מה אני עושה (שזה צורת הנקבה של ירח, לאלו מכן שלא יודעות). לפתע קיבלתי שיחה ממתינה מחבר. מדובר במישהו שהיה חניך שלי מפעם, ילד פלא של ממש שעם השנים ועזיבתי את התנועה היחסים בינינו התאזנו קצת ונהינו חבריים. הוא, בניגוד אליי, היה באמת גאון ולא במובן הטוב. עם השנים למדתי שאני סתם חכם, אבל הוא באמת היה תופעה. מהסוג שניגש לפסיכומטרי בלי ללמוד ומוציא 730, עם דמיון מוטרף ועם שני הורים דוקטורים, דיכאון עמיד, חרדה , OCD אלים למדי וקווים דקיקים של אספרגר. מוכשר באופן בלתי רגיל, פשוט סטיגמה של גאונות ושגעון. אני לא זוכר מה הוא אמר, אני רק זוכר את הבכי וזעקת השבר שמבין הרסיסים שלהם אפשר היה לשמוע "אני צריך אותך". טוב נו, צריך אז צריך. שמתי את הירח שלי בצד, נכנסתי לאוטו ונסעתי אליו. כשנכנסתי לביתו שמעתי את הבכי, אבל זה לא היה בכי רגיל, זה היה בכי בצרחות ברמה שבהתחלה הרגיש לי לא אמין. כשנכסתי לחדר הוא רייר על הכרית ומירר בבכי נורא. בשניה הראשונה לא היה לי מושג מה לעשות, עד שהאינסטינקט הטיפולי הסודי שלי פלט: "בוא. שטוף פנים. הולכים". תפסתי אותו מהיד וגררתי אותו בכוח למטבח ומזגתי לו כוס מים. לאחר כמה דקות הוא נרגע וירדנו למטה לנשום אוויר.

בעודנו יורדים למטה הוא זרק לחלל האוויר: "אני רוצה לאשפז את עצמי". לפני שהספקתי להגיב קלטתי למטה בחורה ג'ינג'ית חמודה שלא הכרתי שעמדה להכנס לבניין באה לקראתו. הסתכלתי עליו במבט מוזר והוא מיהר לפלוט: "מה אתה מסתכל עליי ככה? הייתי במצוקה אז התקשרתי לשתי האנשים שחשבתי שהכי יוכלו לעזור לי". נוכל רציני. הוא התקשר לשנינו, אבל אי אפשר היה באמת לכעוס עליו.

"אני מבין שאת גם פה לכבוד האדון הנכבד?"

"אכן כן, נסיבות מוזרות קצת להכיר אבל אני ****. נעים מאוד"

"נעים מאוד באמת" זרקתי בנימה משועשעת והמשכתי: "טוב חברים, יש לנו עבודה. בחזרה לעניינו: אז למה אתה רוצה להתאשפז?".

וככה הילכנו לנו ברחובות העיר כשאני מנווט אותם לחורשה קרובה עם ערך סנטימנטלי לשלושתנו בעודנו דנים בנושא. אני והג'ינג'ית תפסנו מעיין מקום של שטן ומלאך, זו אומרת כך ואני אומר ההפך. היה בשיחה משהו מאוד משחרר ומנחם. אי אפשר היה לנחם את הנפש המיוסרת שלו מבלי לרדת לבור שלו, ולהתחבר לחלקים נמוכים בתוכנו. אני זוכר היטב את שלושתנו יושבים על העפר באמצע החורשה וכל אחד שפך את הלב. אני זוכר שהוא סיפר שהוא "בדיוק בין מטפלים" והיא מיהרה להוסיף: "כן, זה איום ונורא. גם אני בין מטפלים. האחרון התאהב בי אחרי שהתאהבתי בקודם". יושב לי ליד צמד הפסיכים האלו ממש הרגשתי לא בסדר, בחוצפתי, ככה להיות לא בטיפול. ידעתי שאני לא באמת טוב יותר מהצמד הזה שחוסר היכולת לויסות רגשי שלה וחוסר היכולת לראות אור שלו, לא מאוד שונים מחוסר היכולת לייצר קרבה שלי. ואז, ברגע של הבלחה ובחצי בדיחות הדעת הוספתי: "אני לפני מטפלים". דיברנו ארוכות אל תוך הלילה על הדברים ולבסוף ליוונו אותו הביתה. בדרך כמובן שהתחלתי אתה. היא נתנה לי את המספר תוך כדי שהבהירה שיש לה חבר. היא הוסיפה שלא יאה שאני שומר אותה בפלאפון כ"**** הג'ינג'ית" ושהיא בן אדם. שמרתי אותה בהפגנתיות כ-"**** הבן אדם" וכך היא שמורה באנשי הקשר שלי עד היום.

מפה לשם בסוף הערב פתחתי את קבוצת הווטסאפ "עזרה ראשונית נפשית" לשלושתנו. היה לנו סיכום שאם מישהו צריך עזרה, אז ניתן להזעיק. אני והג'ינג'ית המשכנו לדבר ובשלב מסוים היא אמרה לי: "אתה באמת בחור מקסים, אני אכיר אותך לחברות שלי. יש אחת שלדעתי תחבב". וכך הכרתי את מ'. מ' הייתה קסם של בחורה, אבל מה, לסבית. כך לפחות היא טענה. היה לה סיפור חיים באמת קשה, מהסוג שמקפיא את הדם. אחרי הלילה אתה אני זוכר את מה שאמרתי לאחת והיחידה: "באמת שאני אוהבת שרוטות, כבר מספיק בוגר כדי להודות בזה. אבל השריטה שלה עמוקה מדי בשבילי. מצטער". לא יודע למה ובפני מי הצטערתי, אבל כך קרה.

כשהסיפור עם מ' נגמר ברעש גדול הג'ינג'ית אמרה לי כך: "אתה חייב לקרוא לילד בשמו. אתה בקטע של שליטה, וכדאי לך להשלים עם זה. תרשם לכלוב". וכך לאחר לבטים של כמה שבועות ובהשראתה של לא אחרת מרחל המשוררת נולד לו הפרופיל "אורות רחוקים".

הבלוג נקרא בהתחלה "מפורקת לגורמים". מתבונן מהצד ומפרק אותן לרכיביהן האלמנטרים בילדותיות אין קץ, תהיה אשר תהיה הבחורה התורנית. הפוסט הראשון היה על אחת השיחות עם הירחה התמידית שלי, שהיא דווקא לא מפה. עם חלוף הזמן הבליחו שם עוד כל מני סיפורים והרפתקאות שמשכו בחורות שונות ומשונות שהגדירו את עצמן "מנטליות" בדרך כלל, ואל תשאלו אותי מה זה אומר כי אין לי מושג. מפה לשם עולם כמנהגו נהג עד שהבליחה בשמיי אקוסטיקה שעליה לא ארחיב את הדיבור, כי נכתב עליה פה כל כך הרבה למרות שאף פעם לא נגמר מה לומר עליה. במידה וקיים דבר כזה מישהי "מנטאלית", וכבר אמרתי שאני כופר בהגדרה, אז היא הייתה כזו.

ומאז אקוסטיקה? לא הרבה חדש. הדפוסים די דומים. לאחרונה נזכרתי בקבוצת ווטסאפ הזו של "עזרה ראשונה נפשית" שלא האריכה ימים מכל מני סיבות, אבל הרעיון שעמד בבסיסה דווקא כן האריך ימים. סיפור אנושי על סבל, החלמה וחמלה הוא שהוביל אותי לכאן, וסיפורים אנושיים כאלה שלא מפסיקים להיקרות בדרכי הם מה שמשאיר אותי כאן. לא תמיד הסוף שלהן טוב. מה שיפה אבל בכל הסיפורים האלו בעיני, זה שלא משנה כמה אני אגוצנטרי, בסופו של דבר אני לרוב לא הדמות הראשית. בדרך כלל אני פשוט המספר.

יש לי יותר מדי בחורות לכתוב עליהן. ובכל זאת, אין לי מי שתכין לי קפה בבוקר. כיום, בניגוד לפעם, אני מעט יותר מודע לדפוסים שלי. זה נראה בדרך כלל משהו כזה: כותב, כותב, כותב, מגיעה לה איזה מישהי שעושה "וואוו! איזה יופי..." בטונציה מאוד ספציפית או לחילופין:"אתה לא מבין כלום, עוד לא פגשת אותי", כותב עליה קצת, לפעמים אנחנו שוכבים ולפעמים לא, זה נגמר, כותב קצת על זה שזה נגמר וממשיך לכתוב. לפעמים פה, לפעמים באיזה מחברת. לעיתים גם מגיעות כאלה שלא אומרות כלום או אומרות מעט מאוד, אבל את הקצת שהן אומרות הן מקפידות לומר בדיוק מיוחד, ואז לרוב אני נח קצת. מפה לשם, הבנתי לאחרונה שזה מתחיל לזהם אותי.

בואו נעשה רגע ניסוי מחשבתי. תעצמו עיניים למשך 30 שניות ותנסו לחשוב בלי מילים. באמת תנסו אבל, זה חוויה מעניינת. סתם לחשוב על מה שבא לכן, רק בלי שפה.

עכשיו כשלא הצלחתן אפשר להגיע לעיקר. אני לאחרונה חושב יותר מדי בצורה שבה אני כותב. לדוגמא המילה "לאחרונה ". זו לא מילה שאנחנו אמורים לחשוב עליה, באמת. זה פשוט לא מילה לחשיבה אלא מילה לכתיבה. אף אחד לא חושב לעצמו בספונטניות: "לאחרונה נתקפתי עצבות" או "לאחרונה קניתי בייגלה". מה לעשות אבל לאחרונה אני מתחיל יותר מדי טקסטים בלאחרונה. ומה רע בזה שהתחלתי לחשוב כמו שאני כותב? אז מה שרע הוא, שלאחרונה(!), אני פשוט כותב הרבה יותר מדי. כמו ברז שנפתח בחוזקה ונשבר לו השיבר וממשיך להשפריץ. אני בטוח שהמון אנשים מצאו את עצמם חובים איזו חוויה, ועוד לפני שהסתיימה כבר ניסו לעבד אותה לתוך פוסט. כמו הנטיה של אנשים לעשות דבברים שאפשר לצלם יפה ולהעלות לאינסטגרם.

ומתי אני כותב? הכתיבה שלי היא בדרך כלל, פרט לכמה יוצאים מן הכלל, נועדה להרחיק ולא לקרב. כתיבה שכולה דיסוציאציה אחת גדולה בין מה שאדם מרגיש לבין מה שאדם חושב. הרי זה הדבר שאני עושה הכי טוב, לעורר רגש בכלים לוגיים. אבל האמת היא, מעבר למילים הגדולות הכתיבה שלי פה היא אינטרסנטית. כתיבה שחושפת רובד צר ומדויק, מודע להחריד, במטרה ללכוד מישהי מאוד ספציפית, שאני עוד לא מכיר. מישהי לחיות אתה ולא מישהי לכתוב עליה, כאלו יש לי מספיק.

לאחרונה אני פשוט מת משעמום מעצמי. כל פעם זה אותו דבר רק קצת אחרת: עוד בחורה מוכשרת שנמסה, איזה חוויה מפעם כרוכה בסשן עכשווי, קצת כסות אינטלקטואלית ומטאפורה מתוחכמת בהתאמה אישית עם הקדשה למושא הסשן, ויאללה לעבודה. אני לא מצליח להפריד בין האותות לרעשים בתוך כל האקסהביציוניזם האמוציונאלי הזה. אני כותב כל כך הרבה וכל כך אישי לאחרונה, ובכל זאת לא באמת אומר כלום. ובכל זאת, מתוך חוסר היכולת שלי להפריד בין אותות ורעשים, הבליח במוחי אות ברור ומדויק על אותות, רעשים והמניעים הכמוסים שלנו.

לדעתי זה בבסיס, וגם אם זה  לא חלוקה דיכוטומית, זה נותן לנו מימדים להתבוננות בהתנהגות שלנו. בעוד יש כאלו שהמוח שלהן חושב במהירות האור והן צריכות משהו שישתיק להן את הקולות בראש, יש אחרות ש"מתות מבפנים" וצריכות משהו שיזכיר להן שהן בחיים.

סוג אחד של בחורות מלא בריק תהומי ומפחיד. הרי זה נותן לנו את הכח לברוח מהשקט המאיים, מהמוניטור השטוח של פעימות הלב, לעורר את הרגש האבוד, להזכיר לעצמנו שאנחנו בחיים וכד'. מוכר לך? גם את האמנת שאת כבר לא יכולה להרגיש כלום? "משהו מת בי", "אני לעולם לא אתמסר ככה למישהו שוב". הרעיון בגדול אותו רעיון וכל אחת מספרת לעצמה סיפור קצת אחר בהתאם לעולם המושגים והאסוציאציות שלה.

היא חייבת רעש ומי שירעיש אותה, כי אחרת היא לא שומעת כלום.

סוג אחר הוא אלו שהמחשבות שלהן לא מפסיקות לעשות רעש צורם, מכוער ולא מתוזמן. אותן בחורות הן מהסוג שקופצות לבריכת חומצה על מנת לתהות מה מכאיב להן יותר: החנק כשנגמר האוויר או העור שנצרב מכוויות? הסוג שלא מבין מה דפוק אצלה במערכת הלימבית שם שכל לחיצה עדינה מרגישה כמו דפיקת פטיש. מוכר לך? גם את השתגעת מזה שכל נפילה של ריס שלו פוצצה לך את בית החזה? כל מחווה? צלצול שהיה רק דומה לצליל של הווטסאפ שדרך אותך? גם כאן הרעיון לא מפתיע במיוחד והמטאפורות די שחוקות. המחשבות שרצות במהירות האור, הקולות שלא נותנים מנוח, השדים שרודפים, בקיצור: רעש, רעש ועוד רעש. 

היא חייבת מי שישקיט אותה, כי מרוב רעש היא לא שומעת כלום.

***

אז באודיסאה שלי (מטאפורה נוספת שנטחנה פה עד דק) פגשתי כאלו ופגשתי כאלו, ובאמת שלכל ז'אנר יש את הקסם שלו. יש כאלה שרוצות שתהיה השקט שלהן ויש כאלה שרוצות שתהיה הרעש שלהן. יצא לי להתנסות בשני התפקידים. אני כישרוני מאוד בלתעתע את התפקיד שלי, מרעיש ומשקיט לסירוגין. את רוצה שקט? אני מוכן להשקיט רק אחרי שאחריש לך את האוזניים. את רוצה רעש? בואי תתמודי רגע עם דממת אלחוט לפני שאנחנו מעלים טונים. כששיחקתי תפקיד אחד בלבד זה בדרך כלל לא החזיק.

ואני? אני לאחרונה עברתי מצד אנשי הרעש לאנשי השקט. ממחשבות שרצות במהירות האור לסתם מוניטור שדופק בקצב סדיר. כבר לא דראמטי כמו פעם. גם לא עצוב כמו פעם. או שמח. פעם חיפשתי מישהי שתסעיר, והיום? כנראה שאם תבוא סערה מספיק מעניינת ארקוד אתה. אבל מה שאני בעיקר מחפש היום הוא שקט, אבל מסוג אחר. לא דממה אפאתית של מוניטור שמבשר מוות, אלא שקט של זוג ששותה קפה בבוקר בלי מילים, ורק מבטיו שמצטלבים מעת לעת, פוערים להם חיוכים עדינים.

במשך שנים הסתכלתי על ההורים שלי כמודל לזוגיות מושלמת, מה שמאוד מפתיע בהתחשב במודל הלא טיפוסי שבחרו בו. הוא עבד בחו"ל תקופות ארוכות. לפני שנולדתי אמא שלי והאחים שלי נסעו אתו. הם ממש חיו שם ביבשת השחורה. זוג צעירים בשנות השלושים עם שני ילדים קטנים וקוף מחמד. הרפתקן ונווד ברוחו. כמובן שהיא לא הסתדרה שם וחזרה לארץ והאידיליה הזו לא הייתה ולא נבראה. שאני נולדתי כבר גרנו בארץ כולנו והוא היה עובד בארץ כמה שנים. לא זכור לי ממנו יותר מדי בתקופה ההיא חוץ מזה שהוא היה חוזר מאוחר בלילה ומתיישב מותש על הספה ואני ואח שלי היינו מורידים לו את הנעליים.

מאז ומתמיד ריחף הצל של מי הוא היה פעם, איך ש"מה שאתם רואים היום זה לא אבא של פעם". הקסם שלו, הכריזמה, הכל היה בצל. השירים של יוסי בנאי שהוא היה שר לה כשהכירו בצבא, החביתות עם נקניק שהוא היה מכין כשהם היו צעירים ותפרנים והיא עוד לא ידעה לבשל, איך שטיילו באירופה, וכמובן הצעת הנישואין. איזה סטייל. הם עמדו בתחנת האוטובוס של אגד כמיטב שנות השבעים והוא לפתע שאל אותה: "את רוצה להזדקן אתי?". מאחל לעצמי כזו השראה בהצעת הנישואין שלי.

אצלנו הילדים לא היו לא שירים ולא חביתות. הייתה חלוקה ברורה למדי מאז שנולדתי: אבא כסף/אמא ילדים. והאמת היא, וידעתי לומר את זה באופן ברור רק אחרי הרבה שנים, טוב שכך. טוב שלא התערב יותר מדי כי הוא היה מגושם רגשית באופן בל יתואר. אנקדותה משעשעת היא הטעם שלי בסיפורי ילדים. לא אליס בארץ הפלאות (בה התאהבתי כמבוגר), לא אוליבר טוויסט ולא מיץ פטל - רק סיפורי התנ"ך. ולא סתם סיפורי התנך: עקדת יצחק, שמשון הגיבור ופרשת "לך לך". שמעתי את התסכית של עקדת יצחק כל כך הרבה עד שהוא נקרע. לא ידעו מה לעשות עם הילד המוזר שנולד אל תוך משפחה שמאלנית ליברלית וצריך ללכת לקנות לו קלטות של ש"סניקים על סיפורי התנ"ך.

אבל לא החביתות הם מה שהקסים אותי אלא התקשורת בינהם. עד היום כששואלים אותי מה אני מחפש בבדסמ אני עונה שתקשורת. זה רגעי האהבה שזכורים לי כילד. אני חוזר מהגן מדוכדכך ושקט ואמא שלי אומרת לי: "שתדע, שאם אוגרים דברים בבטן, אז הם גדלים וגדלים כמו הר געש ובסוף זה מתפרץ. איך עבר עליך היום? ". ואכן, גם כשהוא היה במרחקים תמיד הם דיברו שלוש פעמים ביום.

והנה השנים חלפו והוא עבר לעבוד באירופה. במובן מסוים זה דווקא השנים בהם הוא יותר זכור, כי כשהוא היה בארץ אז לא היה לו מנוס מלהיות בחיק משפחתו. הוא היה מביא לגו ומתנות כמו כל אבא שעובד בחו"ל ומביא אתו כסף ואשמה, למרות שבמקרה שלו האשמה הייתה בלתי נראית. זכור לי ריב אחד של ההורים שלי פעם כשהיה בארץ. אני לא זוכר על מה זה היה בדיוק, אבל אני זוכר את אמא שלי צועקת עליו משהו: "על הרומאניות שלך". והאמת היא, שפגשתי את הרומאניות שלו כעבור כמה שנים.

הנסיעה שלי אתו לרומאניה הייתה הימור שעלה יפה, שכן כל כך הרבה אבהות בבת אחת הייתה עלולה להתפוצץ בשביל אב ובן לא מיומנים כמונו. בסופו של יום היא לא התפוצצה ויש לי המון זכרונות ילדות טובים מהנסיעה הזו: טירות, מסעדות, צוענים, נהר הדנובה וכל טוב. וכן, פגשתי את הרומאניות שלו. הכל כבר מעורפל לי, אבל לדעתי הייתה אחת מהנדסת ואחת מזכירה. לא ייחסתי לזה חשיבות וגם לא ראיתי שום דבר חשוד. סתם עוד בחורות שמעריצות אותו, מה שהגיוני שכן יש לו סולם שמגיע לשמים.

וזה בעיה קשה של הרבה אבות, בנים ובנות. אנחנו כילדים נותנים להם סולם שעולה עד השמיים, והם מטפסים בו לשמים כמצופה מהם. ככה לנו יש אבא בשמים והאבא הזה יכול לשמור עלינו מלמעלה ולשמור על עצמו בזה שהוא למעלה, אבל מה? קשה להם לרדת מהסולם הזה, עד שהם מתרסקים.

אז אצלי זה קרה בשלבים. השלב הראשון היה כשהייתי ממש קטן והוא קיבל דלקת ריאות חריפה ואני הייתי ילד סורר ומורה ששנא לצחצח שיניים. לקחו אותו לבית חולים, הוא היה מעשן כמו קטר בתקופה ההיא. שתי קופסאות ביום. הוא היה צריך להפסיק ולא הצליח עד שהצעתי לו דיל: אני אצחצח שיניים 3 פעמים ביום והוא יפסיק לעשן. הקפדתי לצחצח שיניים במשך חודש בקנאות והוא נשבר אחרי חודש וחזר לעשן. ילד בן שבע מסתכל על אבא שלו ומסתכל על הסולם, ורואה את אבא שלו יורד במבוכה שלב בסולם.

השלב השני קרה בהתקף. הוא לקה בהתקף לב ואמא שלי נפצעה באותו שבוע פציעה שחייבה אותה להיות בכיסא גלגלים. אני זוכר את כל האחים מתכנסים בבית חולים לביקור שנים במחיר אחד. אני זוכר את ההלם וההשלמה שבאה לבסוף לאחר שקיבל תו נכה. אני זוכר את הקופסת כדורים והסלסלת תרופות שטפחה למימדים מפחידים. ברור לי עד היום שהוא חי על חודה של הרפואה המונעת. אבל האמת היא שעם כל זה הוא עדיין היה על הסולם שלו. גם עם זה שהסעתי אותו למיון ועם זה שהייתה תקופה שאחת המחלות שלו הקשתה עליו לשלוט בסוגרים, שום דבר לא הוריד אותו באמת מהסולם.

מה שהוריד אותו מהסולם זה סנכרון החשבונות של גוגל והטכנופוביה שלו. כיאה לבן זקונים, קיבלתי מתישהו את הפלאפון הישן שלו לכמה ימים כי שלי התקלקל. הגאון לא הבין שהחשבונות מסתנכרנים ממכשירים מוכרים וכך נשמרו כל שיחות הווטסאפ שלו. זה היה בטעות לחלוטין ששמתי לב למשהו חשוד, אבל מהרגע שהבנתי לא הפסקתי לנבור בזה עד שמצאתי את האקדח המעשן של הרומאניות שלו: "I Miss Your Pussy". אין יותר מופלל מזה.

אחוז עצב וכעס לקחתי את הסולם והשארתי אותו להתלפש בחרא שלו ונסעתי לדרום לאחי. שאלתי אותו אם הוא ידע. הוא אמר לי כך: "למדנו את זה כמה פעמים בשנים האחרונות. הורים הם בני אדם. ובתור בני אדם הם חולים, מקבלים התקפי לב, שוברים רגליים וכן, גם מזדיינים מהצד. כשאני גיליתי את זה הלכתי לרדת על בקבוק וויסקי והמשכתי בחיי. ואתה יודע מה, אני חושב שהיא גם יודעת. היא לא תמימה".

עד היום לא אימתתי אותו עם זה, אין למה. ומה אתו היום? הוא סבא נפלא. משהו השתנה בו. עושה פרצופים לתינוקות ברחוב, משחק עם הנכדה שלו בקוביות והולך אתה להאכיל את החתול. יכול להיות שאני קצת מקנא בה. ומן הצד השני, עם כל המחלות שלו, הוא טס לרומאניה השבוע לפגוש חברים מפעם. את הסולם הוא השאיר בארץ.

אפשר ללמוד אינסוף מאיך זוג ישן ביחד. מי ליד הקיר ומי על הקצה. מי המחבק ומי המחובק, אם בכלל. המתפרש לכל עבר. המתכווצת. העוברי. המתכרבלת. וכמובן איך אפשר שלהמנע מההשוואה המייאשת של איך מתחילים את הלילה ואיך פותחים את העיניים.

לאחרונה נתקלתי בטענה המקוממת ששינה אינה ספורט קבוצתי. כל אחד שייקח לו פינה וחתיכת שמיכה ושמקסימום שני גבים סוררים ירפרפרו קלות אחד על פני השני. אז האמת היא שיש בזה מידה של צדק. למען האמת, אני נמצא כעת באיזהשהי תקופה מוזרה שהיא שילוב משונה של חשבון נפש, ספירת מלאי וחישוב מסלול מחדש. גם לשינה חלק בטריו הזה.

מבחינת החשבון והנפש אז באמת לאחרונה היו לי כמה תהיות השוואתיות על סוגיית השינה. החל מבת הזוג הראשונה, שלמרות הכמות הלא סבירה של סקס ביחס לגיל, ישנתי אתה פעם אחת, וגם זה היה בשק"ש מחוץ לבית עם מלא אנשים מסביב. זה היה נורא. לעולם לא אשכח את הצביעות של אמא שלה שלקחה אותה מיוזמתה לגניקולוג שירשום לה גלולות, אבל הוציאה מפיה את הפנינה הבאה: "לא ראוי לבחורה בגילך (15!) לישון במיטה של גבר זר". פרט לזה שנחמד להקרא גבר בגיל 14 המשפט הזה היה די מטופש. אחריה באה מישהי שישנתי אתה מעולה. תמיד הייתי ישן על הגב ומחבק אותה ביד אחת והיא פשוט הייתה חצי שכובה עלי מניחה את הראש עלה החזה שלי. לשיטה המעולה הזה הייתה סיבה פראקטית נוספת והיא זה שלמרבה המבוכה בגיל ההוא עוד הייתה לי מיטת יחיד...

עם אהבת נעוריי האמיתית והמיטה הזוגית שהגיחה לחלל העולם, גיליתי את המחלה שלי והיא שאני גנב שמיכות. אכן כן, מודה באשמה. תמיד הייתי תוך כדי שינה מבלי לשים לב גונב את כל השמיכה. לא קצת, לא חלק - הכל. אפשר היה לחשוב בטעות שזה כי קר לי, אבל את התזה הזו הפריכה הגברת בניסוי אלגנטי. היא החליטה להחביא סמיכה נוספת ואחרי שאני נרדם להתכסות לה מבלי לחשוש לגזל, שכן אני מכוסה אז למה שאגנוב את השמיכה? אז פה התגלתה התרמית הגדולה. מסתבר שתוך כדי שינה התת מודע הגזלן שלי גנב גם את השמיכה השניה אבל אפילו לא התכסה בה, סתם עשה שלפרטנרית יהיה קר! תהינו ביחד על הנטיה המוזרה הזו עד שהבנו לפשרה האמיתי. מה שהיה קורה זה שכשהייתי גוזל את השמיכה אז הגברת הייתה נצמדת אליי, וכך התת מודע הנבזי שלי קושש לו קרבה וחום. כל עוד הייתה לה שמיכה משלה היא הייתה יכולה להתחמם ממשהו שהוא לא אני, כאמור מעשה מאוד לא לגיטימי. לצד כל האידליה הזו של שינה משותפת, חדי קרן וקשת בענן זכור לי מה לא הייתי עושה. היה מקרה בו הלכנו לישון די בתחילת הקשר ולא נרדמתי. היא ישנה טוב ואני שכבתי בחשיכה והפחדים שלי בהו בי. המעשה הבוגר היה להביט להם בעיניים בחזרה ולישון בכח, המעשה הפחות בוגר היה להעיר אותה ולשתף אותה במה שמפריע לי והמעשה הילדותי היה לקום וללכת הביתה. מה שבסוף עשיתי זה קמתי לשולחן הכתיבה, הדלקתי אור קטן וכתבתי עד שהתעייפתי ונרדמתי ולא נודע כי בא אל קרבו.

אחריה באה עוד אחת ששם זה כבר היה עם יותר אלמנטים של שליטה והיא גם הייתה בתולה, אז ניצלתי את זכות הראשונים שלי וחינכתי אותה לישון ערומה תמיד. לא היה צריך פה לגנוב שמיכה כי היה לה קר אז היא נצמדה. תמיד ישנתי טוב אתה, אם מישהו היה ער בלילה והביט בפחדים שלו בקשר הזה, אז זו הייתה היא. מפה לשם היו עוד כל מני דברים איזוטריים במעלה הדרך עד לדבר הרציני האחרון. שם היה טוויסט בעלילה. זה הבחורה היחידה שלא היה צריך לגנוב שמיכה או להקפיא אותה בדרכים אחרות ובכל זאת תמיד ישנו מחובקים. זה ממש לא עניין של מה בכך כשחיים ביחד. היה לנו הסכם כזה שלא משנה מה קורה אפילו אם רבים - תמיד ישנים מחובקים. היא קראה לזה מכורבלים, אבל אני פחדתי פחד מוות מהמילה הזו והייתי מעדיף מונחים יותר טכניים.

כעת, לאחר ספירת המלאי הזו, אולי יש אמת בטענה וזה באמת לא ספורט קבוצתי? הרי בכל המקרים פה מתוארים קרבות בהן תמיד שברתי אותן לא משנה כמה קפואות הן היו מלכתחילה. בסוף הן למדו לישון מחובקות, צמודות וערומות וקיבלו את ההפסד ברוח ספורטיבית. שום עבודת צוות לא הייתה שם. לאחרונה נתקלתי בטענה הזו באירוע די דומה למה שהיה לי לפני שנים. שוכב במיטה בחדר חשוך עם מישהי לצדי ועוד כמה פחדים שמשירים אליי מבט מהחשכה. האפשרויות הן אותן אפשרויות: לשתף את מי שלצדי, ללכת לסלון לקרוא ספר או לקום וללכת. הפעם בחרתי לשתף. לא כל כך חשוב התוכן כמו שמה שהיה חשוב זה חוסר ההדדיות. טעות בסיווג הטיפוס, קורה. למען ההוגנות צריך לומר שהאמירה על השינה נאמרה כבדיחה יותר מאשר כאמירה רצינית. ובכל זאת מבין כל האמירות שהיו באותו ערב, מצאתי את עצמי חושב עליה לא מעט: האם שינה היא לא ספורט קבוצתי?

ורק כעת הבנתי מה כל כך צרם לי שלא ידעתי לשים עליו את האצבע וגרם לי לחשב מסלול מחדש. יכול מאוד להיות שהספורט הזה לא קבוצתי כמו שספירת המלאי הזו הראתה, אבל האמת היא שהוא אפילו לא ספורט. אם בשינה של זוג יש מנצחים ומפסידות - הגיע הזמן לעבור מיטה.

כשהייתי מתבגר סוער הייתה לי את הנטיה המוזרה שנגמלתי ממנה לכתוב שירה. אחת השורות שלאחרונה שבה ועלתה בראשי היא השורה הזו: "אני לא יודע לכתוב שירי אהבה אלא רק לשפוך עצב מלא אל תקווה מתרוקנת". אז נכון, זה דראמטי להחריד ומטאפורי למדי, אבל אין מה לעשות זה היה הגיל. הייתי מומחה גדול בלמזוג עצב מלא לבחורות עם כוסות זכוכית יפיפיות וריקות למחצה. נדירות הן הבחורות שרוצות שיהיה להן טוב באמת, בטח בגיל ההוא. מכל מקום, שמתי את זה בצד למשך שנים רבות, כלומר במגירה, עד יום אחד בשירות הצבאי שלי. אמרתי לסגן שלי בשעת לילה מאוחרת איזשהו משפט שהוא לא ציפה לשמוע ממני, לא זוכר כבר מה זה היה אבל זה ממש הפתיע אותו. הוא אמר לי שהוא לא הכיר את הצדדים האלו שלי.

עניתי לו בבדיחות הדעת: "אתה לא באמת מכיר אותי, מבפנים יש לי נפש של משורר". הוא גיחך ושיגר תשובה אל-מותית תוך שהוא נושף את עשן הסיגריה שלו: "איזה משורר איזה? אתה? אולי נפש של מחורר". לא היה לו מושג עד כמה הוא דייק.

פעם אמרתי לאהבת נעורי ברגע של שיכרות וזעם : "אני לא רוצה להיות עוד חור בחגורת ההישגים שלך בהתגברות על *****". לא נעים כשיש בך חור ועוד פחות נעים להיות חור. ובאמת במשך שנים השתדלתי לחורר כל דבר שהתקרב בחסות השפה העברית שעודדה אותי: "הרי נקבה זה מלשון נקב ובחורה זה מלשון חור!". הייתה פעם מישהי שזה היה אחד הקטעים החביבים עליי אתה. היא הייתה באה אלי והיינו עושים מה שהיינו עושים וסוגיית החור הייתה שם מרכזית. תמיד אהבתי לשאול אותה ברגעים המתאימים מה היא והיא הייתה משיבה כמו ילדה טובה "חור". לפעמים זה היה אפילו "החור שלך", אבל בדרך כלל זה היה סתם חור. עד כדי כך מעליב. סתמי. היו לדיאלוג הזה כל מני פיתוחים פואטים כמו "ובשביל מה חור טוב?" שהתשובה התמידית הייתה "שימלאו אותו", או המוצלח ביותר בעיני "ומה חור לא?" שהתשובה המצמררת לזה הייתה "מרגיש". השיא של זה היה כשהייתי קושר לה את הידיים לקרסוליים ומכריח אותה להלך בחדר כשהיא פעורה ולשאול אותה מה היא והיא הייתה משיבה "כוס עם רגליים". הייתי מסמן לה עם האצבע בלי מילים, והיא הייתה מדדה לעברי ומנסה לחורר את עצמה בתנוחה קשה להחריד כשאני יושב על כיסא והיא עם ידיה קשורות לקרסוליה מהלכת בקושי על הרצפה מנסה לנווט את החור שלה ליעוד שלו. היו חסרים לה הרבה דברים, אבל כושר היה לה. גם בי חסרו כל מני דברים בימים ההם, אני מניח שאמפתיה זה אחד מהם. אבל האמת הלא מדוברת היא שהיא הייתה הרבה יותר מחור. היא הייתה בחורה חריפה, חכמה וצינית. היא ידעה להיות לצדי ברגעים הקשים וגם אני ידעתי להיות לצדה.

איכשהו לאחרונה נהגתי באצילות לא אופיינית שהפתיע אותי. אני והחור היינו מעת לעת בקשר, וכיאה לחור, היא בעיקר מילאה חורים בין בחורות עם טיפה יותר תוכן. האמת היא שהיום אני בדיוק במצב כזה, באיזשהו חור בין דברים עם תוכן. על כל פנים, היא נכנסה לאירוע משברי מסוים ופנתה אלי. שוחחנו ארוכות ונפגשנו לבקשתה. לא היה שם איזה חירור מיוחד פרט לנשיקה לא רומאנטית וכמה ליטופים מתגרים. היא הייתה שקועה במשבר עמוק מאוד וחשתי הרבה חמלה כלפיה. לאחר אותו מאורע חזרנו לדבר, והתעוררו אצלה דברים חבויים. האמת היא שהיא לא אהבה להיות חור, היא אהבה להיות ילדה טובה. עם זאת, בניגוד לרבות וטובות פה היא הבינה היטב עד כמה קצר המרחק מלהיות ילדה טובה של מישהו, ללהיות חור של מישהו, ועד ללהיות סתם חור. היא אמרה לי שהיא רוצה לחזור להיות ילדה טובה שלי, ושהיא מבינה בדיוק במה זה כרוך. "רק אם אפשר אז אחרי תקופת המבחנים", היא תמיד הייתה פראקטית.

זה היה רעיון ממש לא טוב לחורר את הילדה האבודה הזו, אבל לפחות כדי לדרבן אותה הצבתי לה שני תנאים לפני שאהיה מוכן לשקול את זה: שהיא תקבל ציונים טובים בתקופת המבחנים ושתלך לטיפול. היא כמובן שהתנגדה. היה ברור לי מהתחלה שאסרב, אבל אם כבר לסרב, למה לא לפחות לעשות קצת טוב בדרך? מפה לשם היא קיבלה ציונים טובים והלכה לטיפול ואני כמובן סירבתי לחזור אתה לקשר מהסוג ההוא, היא סיימה להיות חור מבחינתי. אבל גם זה, במובן פתלתל ומשונה ממשיך את יחסי השליטה שלנו מפעם. היא עדיין ילדה טובה שמרצה אותי. פשוט במקום לסיים עם עיניים נוצצות מזרע ודמעות היא מתיישבת על ספסל הלימודים וספת הפסיכולוג, ואני במקום לעשות אותה לחור הופך את היוצרות ומוזג קצת תקווה וחמלה לכוס מתרוקנת. אולי בעתיד היא עוד תעשה את זה בשבילה ואני אהיה רק הקביים של ההתחלה. כנראה שאני מנסה למלא איזה חור אצלי, את הדחף המשונה להפסיק להזיק ולשחק משחקים ופשוט להטיב עם מי שאתי, גם אם זה כרוך בלהותיר מאחור את מי שזה לא מתאים לה.

בסופו של יום עם השירה הפסקתי ורק החורים נשארו.  כנראה הוא צדק הסגן שלי מפעם, באמת נפש של מחורר.

אני חושב שזו הייתה החוויה הכואבת ביותר נפשית בחיים שלי. אובייקטיבית הייתי מגדיר את זה כפציעה קלה, כאשר פציעה נפשית בינונית זה אונס ע"י אדם קרוב ופציעה נפשית קשה זה רצח של אח לנגד עינך. לעיתים שומעים על "פציעה קלה" בהתנגשות צבאית כלשהי ושוכחים ש-"פציעה קלה" זה יכול להיות בן אדם שאיבד רגל. לא כזה קל כשמציגים את זה ככה, ובמובן הזה בלבד הפציעה הזו הייתה קלה.

בדיעבד אני יודע לסווג אותה כאהבת נעורים של גיל 14. היא הייתה בחורה קורנת שהייתה נכנסת לחדר ומפוצצת אותו באנרגיות. מבריקה, כריזמטית, חדה ודומיננטית מחד, ותנודתית, דורסנית, לא מודעת והרסנית מאידך. עד כמה שאפשר להיות כל הדברים האלו בגיל 15. מי שהכיר אותה היה בטוח שהיא תהיה מיליארדרית או ראש ממשלה. הקשר הזה צבר תנופה ואי אפשר היה לעצור את זה. זכורה לי היטב השיחה עם ההורים כשבלשונם הציורית אמרו לי:

 "יש לעיתים צעדים, שאחריהם קשה לחזור אחורה. כדאי שתדבר אתנו לפני שאתה חוצה את הרוביקון"

"אמא. אבא. חציתי כבר את הרוביקון שאתם מדברים עליו."

הסקס הראשון והשני מן הסתם היה ונילי ומלטף. אני חושב שבמהלך שמונת החודשים האלו עשיתי יותר סקס  משעשיתי בעשור שאחרי. לא חושב שהיה מפגש ששכבנו בו פחות משלוש פעמים. לא היה משנה זמן, מרחב או מחזור. מקסימום מגבת ולעבודה. עם הזמן המזג הסוער של גיל ההתבגרות והנגיעה של שנינו לתחום התיאטרון נתנו את אותותיהן בהתנסויות קינקיות ראשוניות שהלכו והתחזקו עד לסוף הקשר. זה אולי יישמע לא אמין, אבל הצלחתי להגיע למצב בו בשיא גיל ההתבגרות פשוט הייתי רווי מיחסי מין.

פרט לילדונת האקסצנטרית, שלימים יתברר שאובחנה כסובלת ממאניה דיפרסיה, היה בחור נוסף שהיה מבוגר משנינו בחמש שנים. הוא היה בהתחלה סוג של חונך שלי בתנועת נוער ותחליף אח לאחי שבדיוק התגייס. היו לנו יחסים משונים שאפשר לקרוא להם חברות. אני הייתי שואל אותו שאלות על מנת להרוות את סקרנותי הבלתי נדלית והוא היה מסביר. זה לצד כמה פרויקטים משותפים שלנו בתנועה יצרו קשר עמוק. זה שהוא היה נכה רגשית כמובן תרם. היה בו משהו אבירי של ממש, מנומס, מסוגנן. אירופי. אוכל עוף בסכין ומזלג, משתתף באולימפיאדת הפיזיקה. זר לחלוטין. אבל מה? בתול.

זה השלב בו הסיפור מתחיל להיות צפוי ובנאלי להחריד. היינו שלישיה. היא זיגזגה בין שנינו. אני סירבתי לראות את מה שהיה ברור. שבוע אחרי שאני ואקסצנטרה נפרדנו הם התחילו לצאת. שבועיים אחריי הברזתי משיעור ודיברתי אתו ממבנה נטוש ליד בית הספר, עד היום אני זוכר את הסיטואציה היטב. את הקירות. את החולצה הלבנה שלבשתי. את הכיתה הריקה שישבתי בה עם ההד. דיברנו בפלאפון כרגיל. בשלב מסוים השיחה הדרדרה למה שלומי אחרי הפרידה. משהו הרגיש לי לא כשורה. לא יודע מה עלה במוחי כששאלתי אותו אם יש לו רגשות כלפיה, הוא גמגם עלי עם המבטא הרוסי הכבד שלו. שאלתו אותו מיד אם הוא יוצא אתה, והבנתי מיד את התשובה.

עולמו של הילד שהיה אז אני חרב עליו. הייתי בשוק טוטאלי ופתאום התחלתי לדמם מהאף בצורה בלתי נשלטת. ניתקתי לו והלכתי משם עם חולצה ספוגה בדם. תם הזכרון. אבל האירוע הבאמת טראומטי בכלל קרה אחרי. זכורה לי שיחה שלי אתה אחרי הפרידה שהתחילה באווירה חיובית ומפרגנת. חקוק אצלי הצחקוק ההדדי שלנו עד להשתלשלות הדברים הבאה:

"אפשר לשאול אותך שאלה ?"

"בוודאי, אנחנו כבר אחרי זה "

"אתה עדיין מרגיש כלפי משהו? " את זה היא טרחה לשאול בקול רך ומלטף.

" כן. בוודאי." עניתי לאחר התלבטות ארוכה.

"אז אל." את זה היא טרחה לומר בטון גועלי ששנים לא יצא לי מהראש.

את ה-"אז אל" הזה לקחתי אתי לכל מקום למשך תקופה ארוכה.  היה בי כעס עצום ובלתי נשלט כלפי הבגידה, כלפי עצמי ובכללי כלפי המין האנושי והנשי. במשך שנים לא הייתי מסוגל להתקרב כי ה-"אז אל" הזה היה תקוע ביני לבין העולם. הקינקיות המתוקה של ספנקים, קולר חמוד ושוט מאולתר הפכו בהדרגתיות לבדסמ פתולוגי ופוצע. ה"אז אל" הזה ניהל אותי ולא הבנתי שמדובר בפצע בכלל. חשבתי שאם אני אצליף בו מספיק חזק, אטפטף עליו שעווה, אם אביא מישהי להתחנן על ברכיה, אולי הוא יעלם לו. לא צריך להיות רופאה כדי לדעת שלהצליף בפצע לא מרפא כלום. היא ניסתה לפנות אליי כמה פעמים בעשור החולף ודחיתי אותה בצורה מכוערת לא משנה כמה הכתה על חטא.

בינתיים הזוגיות של אקסצנטרה והבוגד פרחה לה. אני קיללתי אותם בליבי שלא ילך להם ושימותו שניהם בתאונת דרכים. הם לא מתו, אלא החזיקו מעמד 5 שנים והתארסו. הם נפרדו לפני החתונה. לפני כמה שנים, שכבר הייתי עמוק בכלוב, נפגשנו במקרה במסיבת יומהולדת. הייתי מפויס יותר ועשינו שיחת אקסים כנה. היא התמודדה עם קשיים נפשיים אדירים בשנים החולפות, ואני ביקום מקביל הייתי עלול להיות במצבה עם סביבה פחות תומכת. נשבר לי הלב לא כשהיא ספרה לי על המאניה דיפרסיה, נשבר לי הלב כשהיא סיפרה לי על התרופות. היא אמרה לי את המשפט הבלתי נשכח: "התרופות האלו עושות אותי שמחה יותר אבל טיפשה יותר". היא הייתה כבויה לגמרי, שום זכר לאקסצנטרה המסחררת. הוצפתי חמלה ואמפתיה לא צפוים שסימנו עידן חדש.

***

אחרית דבר של הסיפור הזה קיצ'ית באופן מבחיל. יצא לי לראות פה הרבה אנשים חובטים בפצעים בתקווה שיירפאו, וכשהם סירבו להרפא ברוב חצפתם הכו בהם חזק יותר. הרפתקאותי השונות בכלוב בשנים האחרונות מבטאות אודיסאה שאינה נגמרת אל תקשורת, קרבה ואינטימיות. לעיתים היא הגיעה לזוגיות ונילית וחיים משותפים ולעיתים היא הגיע לבדסמ פתולוגי. הגיע הזמן למצוא אמצע.

שיווי משקל נאש, על שמו של המתמטיקאי הסכיזופרן והגאון ג'ון נאש, הוא כלי יעיל ופשוט לחקור בתורת המשחקים משחקים לא שיתופיים. משחקים לא שיתופיים הם משחקים בהם הצדדים לא מתקשרים בינהם ולכן לא יכולים לקבל החלטות שיתופיות, מאוד דומה לז'אנר מסוים של בדסמ שחביב על חלקנו. או דוגמא שיותר סביר שמוכרת לרוב העולם, דילמת האסיר.

בפשטות, שיווי משקל נאש מתאר צירוף אסטרטגיות שאם שני הצדדים ינקטו אז לא ישתלם לאף אחד לשנות אותה. מוזמנים לבדוק את זה עבור דילמת האסיר כאשר שניהם מלשינים. ובחזרה לעניינו, מאיזה שהיא סיבה שלא ברורה לי חשבתי שאני נמצא בשיווי משקל באסטרטגיה החדשה שבחרתי לי. שני אנשים נפגשים, מדברים, נפגשים ומדברים. קצת אוכל טוב, קצת תרבות. מדברים ומדברים, ופתאום דממה. מי שיפר את הדממה, משנה אסטרטגיה.

עד כה, האסטרטגיה שלי לרוב באירועים מהסוג הזה ובכללי הייתה ידועה (לעצמי) בתור "אי שוויון נאש". זו שיטה פנטסטית בה אתה מקפיד באופן תמידי שלא יהיה שיווי משקל של כלום. מקפיד על כאוס מנוהל שמרחיק כל סיכוי של שיווי משקל. פשוט לא עושה דברים שעלולים לקרב אותך לשוויון המסוכן. למה להביא פרח לדייט שלישי כשאפשר סשן אינסטנט לחמם דקה במיקרו בדייט ראשון?

לתומי חשבתי שאני בשיווי משקל. האמנתי שהאסטרטגיה עובדת. הרי המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא קו ישר, לא? ניסיתי, באמת שניסית את השוויון נאש הזה לשם שינוי. הנחתי בצד את הכאוס המנוהל בכנות לא אופיינית. אבל למזלי בסופו של יום, ההיררכיות תמיד עורבות לי בצללים וממתינות בשקט לשובן המהדהד.