" ערפו את ראשו! "
כך פקדה לה מלכת הלבבות. הקשר הגורדי של קריאה-כתיבה-שליטה אצלי בא והולך כבר שנים. הפרשייה הנ"ל היא מההופעות היותר ביזאריות שלו.
לא הגעתי לשם אתה, נעצרנו לדעתי בפרק הרביעי או החמישי. לאף אחד לא עף הראש בקשר הקצר הזה. עם זאת, היה שם משהו ספציפי שחקוק אצלי כחוויה בדסמית עצמתית מאוד, בין העצמתיות שהיו לי. זה מאוד מפתיע בהתחשב בסיום הסתמי שהיה לזה, ולא נודע כי בא אל קרבו. מפה לשם, הפגישות והתקשורת שכן הייתה לפני הקצר הצפוי היו מעולות. דייטים במקומות שווים, אוכל משובח, הופעות עם מוזיקה איכותית ותחושה קלילה יחסית לצד כמה חסמים לוגיסטיים שהגנו מקרבה מיותרת.
בגדול, אם במטוטלת שלי עסקינן, אז היא הייתה בצד הקפוא שלה. היו שם כמה נתקים חמורים. בחורה עם דיסוציאציה או דיסוציאציה עם בחורה? לא יודע לקבוע. ניסיתי להפשיר את העניינים שם לא בהצלחה מרובה. דיברנו הרבה והיו לנו גם שיחות עומק וגם שיחות קלילות. היה לה את הקסם שלה וזכורות לי אתה שיחות של שעות על גבי שעות אל תוך הלילה. באחת מהפעמים ביקשתי שתכתוב לי משהו. היא הייתה בחורה מאוד חכמה, אבל היו לה כמה מחסומים. סה"כ חיבבתי אותה. דיברנו כמה פעמים על המשמעות של אליס בארץ הפלאות מבחינה פסיכולוגית. היא פלטה שהיא לא קראה, אבל שהיא רוצה לקרוא. בשלב מסוים, בדיוק באזור הדמדומים שבין וניל לשליטה, אמרתי לה שאני רוצה שתקרא את הפרק הראשון של אליס ותכתוב לי שלושה דברים (במסמך וורד על מנת לשוות לעסק רצינות מסוימת):
א. מה זה גרם לה להרגיש ובמה זה גרם לה להזכר (והיא הייתה טיפוס שהיה לו במה להזכר...)?
ב. פרשנות הזויה של הפרק.
ג. פרשנות מצחיקה של פרק.
באמת שהיא ניסתה, אבל לא הצליחה לכתוב. היא קראה כמו ילדה טובה את הפרקים שאמרתי לה בזמנים שאמרתי לה, אבל לכתוב לי היא לא הצליחה לא משנה מה עשיתי. אני נוטה להאמין שאם זה היה ממשיך מספיק זמן הייתי מוציא ממנה איזה עמוד דחוק. המקסימום שהצלחתי היה משפט, וגם זה בעט הנובע שלי כשאני יושב לידה. כמובן שהכרחתי אותה לצלם אותו ולשים אותו בתור התמונת איש קשר שלי. אני לא זוכר בדיוק מה היה כתוב בו, אבל זה היה נצחון קטן, משפיל וענייני. את הערבוביה המשונה של כתיבה ושליטה הצלחתי עד היום לקיים באמת עם מישהי אחת בלבד, שבאופן לא מפתיע שמורות לה כמה וכמה פינות בבלוג הזה. על כל פנים, פרט לטעם מוזיקלי משובח וזכרונות נעימים, היא הותירה חותם מסוים על איך שאני תופס את אליס בארץ הפלאות.
אני זוכר את הקול שלה גונח כשהיא מקריאה על מחילת הארנב, על אליס קטנה וגדלה כשהיא שותה מהשיקוי ואוכלת מהפטריה, על העכבר שהקריא על וילהלם הכובש בניסיון לייבש את הנוכחים מבריכת הדמעות ושאר סצינות הזויות מהפרקים הראשונים. כאילו שבאמת יש צורך להביא ביד למישהי תוך כדי שהיא מקריאה לך מאליס בשביל להפוך את הסיפור הזה ללא תמים... זה זכור לי כחוויה עצמתית, במיוחד הפעם הראשונה. אני לא יודע לשים את היד בדיוק על מה כל כך ריגש אותנו בזה, אבל זה הרגיש לי אחר. הרגיש לי כאילו אנחנו נוגעים ביחד במשהו עמוק. חזרנו על המשחק הביזארי הזה כמה פעמים עד לפגישה האחרונה. היא הייתה מקריאה, לפעמים משוחררת ולפעמים קשורה, ואני הייתי משחק בה. כל פעם שהיא איבדה ריכוז והפסיקה לקרוא, הפסקתי לגעת בה עד שחזרה לקרוא. אם היא הייתה הוגה לא נכון איזה מילה הייתי נותן לה מכה על האף. מדי פעם הייתי שואל אותה שאלה לוודא שהיא באמת מבינה מה היא מקריאה מבין האנחות.
בניגוד לדברים אחרים שהיו לי ומהר הרקיעו לשחקים ובאותה מהירות התרסקו, היה בינינו משהו מאוד מפוקח. לאף אחד מאתנו לא עף הראש, ולראיה כשזה הסתיים זה לא היה בקול תרועה אלא יותר כמו דעיכת צליל חדה. לא ערפו את ראשו של איש ולא היה צריך לייבש פה אף אחד מטבילה בבריכה של דמעות.
לפעמים אני מרגיש שמשהו בי רוצה להשאר באיזה חדר בקיבוץ ולהביא ביד למישהי שמקריאה לי את אליס. ככה גם מגרים את הראש, אבל הוא נשאר מחובר ולא מתעופף לו לשום מקום. לאחרונה, מבלי ששמתי לב, התעופף לי הראש לאיזה שלולית עם חומר צמיגי ולא ברור. הגוף הערוף אמנם עדיין על הספה מביא ביד למקריאה התורנית, אבל הראש לא שם. מסתבר שהרבה יותר קל (לי) לאבד את הראש באולם קולנוע, תחנת אוטובוס ומגע עדין מאשר בריגוש המטורף של אליס.
סה"כ אני מאוד שיטתי ויסודי באבל שלי, מקדיש לו זמן מוגדר. לצורך העניין ארבעה ימים נשמע לי סביר. זה הזמן לאסוף את את הראש מצדי הדרך, לנקות מהחומר הצמיגי שדבק בו, להבריג ולהלחים היטב, ולסיים במילותיה האלמותיות של אהובתי האמיתית אליס:
"הרי כולכן בסך הכל חפיסת קלפים!"
נתראה פעם הבא בלהרוס את "פו הדב"...