לפני 7 שנים. 22 באפריל 2017 בשעה 10:25
היא תחייך בסיפוק כשאני אפשיט אותה בעדינות. מלטף לה את השיער. מנשק כל חתיכת בשר חשופה. מעביר לה יד לכל אורך הגב, מרחף לה על עמוד השדרה באצבעות. מעביר אצבעות על הגוף הצעיר, הלבן והיפה. הוא פולט חום עדין. אני מוריד אותן מהעורף החלק והנעים, שבדר"כ הייתי תופס אותו באלימות, בליטוף מפתיע לכל אורך הגב עד לישבן. ושם תמשיך ללטף. והיא תחכה. היא תמתין לקבל את מנת הכאב, או ההשפלה, והיא פשוט לא תבוא. הוא ייקח אותה יד ביד בעודה ערומה והוא לבוש לגמרי למקלחת. הוא הכין לה אותה לפני. דאג שהיא תהיה נעימה ומבושמת בשבילה. ריחנית ונעימה, הוא אפילו שם לה קצת קצף. והיא, תחייך כמו ילדה מאושרת ותסתכל עליו בעיניים נוצצות. "אני היום הולך לנקות אותך מכל השטויות שעשית". היא תסתכל על האמבט שהוא הכין לה ותרגיש שמשהו לא כמו שהוא צריך להיות. משהו הרגיש לה לא נכון, למרות שעל פניו הכל היה בדיוק. ואז הוא ירים את הגוף העירום שלה ויערסל אותה בידיו מעל האמבט. היא תביט בו מאושרת, נהנית מאיך שהוא אוחז אותה. "את תתנהגי יפה? בלי פיתולים וצעקות, נכון?". הוא יתחיל להוריד אותה בעדינות אל פני המים, בהתחלה היא רק תתחיל להרגיש את הקצף מרפרף לה על העור. ואז, כשהיא תתחיל להבין מה קורה ותנסה להתחמק מהאחיזה שלו, זאתי תתהדק ותתרחק ממנה. וכך, הוא יטביל אותה בתוך אמבט של מי קרח. בהתחלה היא תצעק ותצרח, והוא פשוט ידחוף לה את הראש לתוך המים וכל הצעקות שלה יהיו ללא יותר מבועות באמבטיה. בלי מחסומי פה מיותרים הוא השתיק אותה. אבל כמו בחיים האמתיים, הוא לא יכול להשתיק אותה לזמן רב בלי לגרום לנזק בלתי הפיך. ולכן, מעת לעת, הוא ייתן לה לנשום, כמו לוויתן שעולה לקחת אוויר. "די ב-ב-בקשה! קפוא לי, תוצ-" ושוב בועות. ושקט. "את בקשת כוויות של קרח נכון?". והיא לא ענתה, בקושי שמעה, כמו משהו מרוחק - איזו צעקה מתוך באר. כשהוא הרפה ממנה ורק הסתכל עליה היא ממש התחילה לרעוד. מתהפכת על גבה, מוחבאת מבעד לקצף אמבט ולריחות הנעימים "עכשיו את תישארי בפנים עד שנוציא ממך את כל הרע ילדה שלי, יש בך כל כך הרבה חולי לרפות". ובינתיים השיניים שלה יתחילו לנקוש. "אני מתחננת, ב-בבקשה, אפ-אפשר לצאת?". והוא פשוט יביט ולא יענה, והיא תישאר לרטוט בתוך המים ולהרעיד את הפעמון. ובינתיים הקור המקפיא חדר לה לתוך העצמות וגרם לה לייבב. זה היה כאב שמתפשט בכל הגוף ושאי אפשר להתחמק ממנו. וככה דקות ארוכות הוא יסתכל בה מהדהדת בתוך האמבט, יושב על הדופן. עד שהיא תתחיל להכחיל. אז, ורק אז ולא שניה לפני, הוא יושיט לה יד ויוציא אותה מהאמבט. היא תרוץ בצעדים קטנים למגבת, והוא יסמן לה לעצור במקום. "בואי אחרי, כן כן, ככה. לא צריך כלום". והיא תלך אחריו בצעדים רועדים וגוף מכווץ לחדר הלא מחומם והחשוך.
עוד לא נתקלתי בנפש כזו, להבה קפואה. נתקלתי בכאלו שהחוסר איזון הרגשי שלהן לא נותן להן לתפקד והלהבה שלהן משתוללת ומכלה כל מה שבסביבה. נתקלתי בכאלו שהיכולת כיבוש שלהן מקנה להן מראית עין של תפקוד לצד קור רוח מקפיא. אבל בכזו אמביולנטיות עוד לא נתקלתי. הרצון הזה כל הזמן להיכנס לכבשן ומיד לאחר מכן לטבול בקרח. כי ככה מחשלים פלדה. והיא מצד אחד מחושלת, מצד שני יש בה במשהו שאני לא מצליח לאבחן בצורה ברורה. לא מצליח לאמוד ולצפות. הרי בכל רגע היא עלולה פשוט להתהפך באופן בלתי צפוי ולהישפך לתוך תבניות של קרח שלא אתה עצבת. וזה לא מפתיע, אתה הרי דואג לשגע אותה. להטריף אותה עד שאתה מרגיש אשם. לחמם ולקרר ואחרי זה להתפלא שהיא מעוותת, אפילו שאתה לא הראשון שעשה את זה. ובעיקר, לשמור אותה חמה בשבילך. להחזיק אותה קצר וקרוב, להצמיד אותה לשמה, אבל כמו זוג מגנטים שליליים, הדחיה שלכם לפעמים פשוט קורעת את הרצועה. והיא, טסה כמו נורתה מתותח הישר לקיר הקרוב, וכמה שהיא אוהבת להתנפץ עליו. כמה היא אוהבת לרוץ מאין לאין. ולאחר שתשבור איזה קיר או שניים, ניצבת מותשת ומחויכת, שניכם תהיו קצת מבולבלים ונבוכים. עד שתתעשתו ותזכרו, הרי עכשיו, כשהיא מוציאה ממך את הרשע, אתם מרוצים. היא מציתה בך את האש הכי פרועה שהיא יכולה, כדי מצד אחד כל להמיס את כל הקרח שלה, ומצד שני להאיר את האזורים האפלים של שניכם.
כל האור שהיה באותו החדר היה פס צר שחדר מבעד לדלת שהייתה מעט פתוחה. "חשוך פה. וקר לי. אני חייבת שתחמם אותי בבקשה" היא תזרוק לחלל האוויר תוך כדי רעד. "את רוצה קצת חום מתוקה? קצת אור? בואי. אני אתן לך קצץ חום ואת תאירי לי. זה סמלי את לא חושבת? אני בטוח שאת תרצי להאיר עבורי. את יודעת למה?". היא תשלח יד בחושך כסימן שאלה והוא ישיב לה בקול ברור תוך כדי שהוא מדליק מצית שמאירה את החדר באור קטן וצללים רבים: "כי אני רוצה לכתוב לך משהו, ואי אפשר בחושך". היא תחזיק את המצית ותביט בלהבה מהופנטת. הוא יקח את ידה השנייה וישים אותה כמה סנטימטרים מעל הלהבה וישאל אותה בקול עדין: "פחות קר ממקודם מתוקונת?". היא תהנהן הנהון קטן תוך כדי שהוא מקרב את היד שלה עוד ועוד ללהבה שהיא לוחצת על המצית שמדליק אותה, עד שרגע לפני שזה חורך אותה הוא עוצר. "מה את מעדיפה מתוקה שלי? כוויות של קור או חום?". היא לא ענתה. הוא יקח אותה ביד ליד שולחן הכתיבה שלו וישים אותה בתנוחה שהיא לא הייתה בא מעולם. הוא יקשית אותה כמו גשר ככה שהיא תעמוד על ארבע כשהבטן מורמת כלפי מעלה ורגליה מפוסקות. כמו שולחן קטן. "תמתיני. אני כבר בא". היא חיכתה ככה דקה שהרגישה כמו נצח. הוא חזר ובידיו חופן נרות. הוא הניח אותם על השולחן בשורה והסתכל על הסרדין הקטן והערום שלרגליו. הוא ייתן לה את המצית באחת מהידיים והיא תיקח אותה וקצת תצא מאיזון כשרק שלוש גפיים ייצבו אותה ואת הגב המוקשת שלה. "תדליקי", אמר בשקט והושיט נר עבה במיוחד ללהבה הרועדת. היא התקשתה להחזיק את המצית בצורה יציבה, אבל בסוף הצליחה בקושי רב להדליק את הנר. "ועכשיו מתוקה שלי, זה הזמן לבחון איזה כוויות את מעדיפה: של אש או של קרח". הוא התחיל מהבטן שלה מגובה גבוהה. כמעט מטר. ממטיר עליה שעווה חמה. האוויר מצנן אותה בדרך והיא רק נאנקת בכאב חלוש. "תקשיתי אותו, את הגב הזה שלך. לא לזוז". היא לא הצליחה להשאר בתנוחה הזו לאורך זמן, ועם כל אנקת כאב הורידה מעט את הגב, והחזירה להקשיתו מיד עם בו ההפוגה. וכך אט אט הוא יקרב את הנר וכל פעם יכסה בה חלק אחר עד שלבסוף הוא יגיד לה: "פה גדול". איך שהיא שמעה את זה, הדבר היחיד שנפער אצלה היה העיניים במבט של אימה תוך שראשה נע מצד לצד, כמסמן לו שזה רעיון רע מאוד. "מה זה רעיון רע את חושבת? אני לא חושב. תפתחי את הפה. ואני ולא אגיד את זה עוד פעם". והיא בלית ברירה פתחה אותו ועצמה את עיניה. והיא הרגישה אותו חודר לפיה לאט לאט ואת האור שלו מרצד מבעד לעפעפיה שניסו להכחיש את הלהבה שהתלהטה 17 סנטימטרים מהראש שלה. היא הרגישה את הידיים שלו מכווננות טיפה את הראש שלה. מניחות אותה ככה שתחזיק את הנר בצורה מאונכת לגמרי לרצפה, כך שהשעווה תנזל מצדיו ולא תטפטף על פניה. "את כל כך יפה ככה. כל כך שימושית. בואי תאירי לי את השולחן מתוקה. יש פה הרבה נרות שאת צריכה להדליק לי". והיא לא זזה. היא הייתה בטוחה שהיא תפיל אותו או תשרוף את עצמה. הוא ראה את הפחד מבעד לעיניים העצומות שלה. ובעדינות של שען הוא ירים אותה מהרצפה מתנוחת הגשר שהייתה בה למקום הקבוע שלה על הברכיים, וישאיר את ראשה מאונך כלפי מעלה. הוא יסמן לה באצבע קטנה על שתי נרות נוספים עבים ושמנים, והיא בפחד מופגן תטה את הראש להדליק אותם, תוך שהיא מטפטפת בטעות על עצמה זרם של שעווה חמה שנשפכת כל הדרך מהחזה שלה לבטן ומתקשה. הכאב החד גורם לה לרצות לצעוק ולהפיל את הנר אבל היא בכל כוחותיה מצליחה להחריש ולהמשיך. הוא לוקח את שני הנרות היפים שהציתה ומניח לה אותם אחד בכל יד, אותן הוא פושט לצדדיה. "מנורה יפה שלי. תזהרי לא להפיל, שלא תקבלי כוויות של חום". וכך, כשהיא לצידו, כורעת ומאירה, הוא יתיישב לכתוב לה. היא אמנם לא תעשה עבודה טובה במיוחד כמנורה, שכן היא רטטה והטילה צללים מרקדים לכל עבר שלא אפשרו לו לכתוב לה ברציפות, אבל ההשתדלות שלה נגעה לליבו. תמיד ההשתדלות שלה בניגוד לטבע שלה שבתה אותו. הוא טבל את העט הנובע בקסת דיו ושאב את הדיו באיטיות. הוא לקח דף לבן משובץ והתחיל לכתוב לה.
על מה הוא כתב? מה שהוא תמיד כתב: על אש ועל קרח, על הריטואל הקבוע שלהם. על איך תנועה אחת לא נכונה שלו תקפיא אותה, איך כמה מילים מדויקות שלה יציתו אותו, איך הוא ימיס אותה לתוך תבניות של קרח וחוזר חלילה. כעבור כמה דקות הוא התחיל לשמוע רשרוש של פחד מהמנורה שלו ויסיט אליה מבט. הנרות שעל ידיה המושטות התחילו להכלות. האש אמנם לא הגיע ליד, אבל השעווה שנטפטפה עליה הייתה חמה יותר ויותר. "מה יש מתוקונת? לא רגילה לכוויות של חום? רק קרח את אוהבת, לא רגיל לך כל החום הזה? את הרי בקשת כוויות של קור. את צודקת. מה זה? זה פחד בעיניים שלך?". הוא התרומם מהכסא ונעמד מולה כשהיא על ברכיה. הוא הביט בפניה מלמעלה כשהיא ממשיכה לאחוז את הנר בפיה ואת עינייה היא עוצמת בחוזקה. "לא לעצום עיניים, אני לא מרשה. אני רוצה שתראי את הלהבה. את הצתת אותה ואין דרך חזרה. עכשיו את תדאגי שהיא תשאר דלוקה" אמר ודחף את הנעל המצוחצחת שלו בין שתי רגליה והפריד אותן לפיסוק רחב. "מה יש מתוקונת? מתחרמנת מלשמש אותי? עוד פעם מטפטפת? הנר של הכוס שלך. הוא הנר האהוב עליי. כמה חבל שאנחנו הולכים להקפיא אותו, הרי חום מפחיד אותך". הוא קם ופסע אל הדלת הכמעט סגורה, פתח אותה והלך אל המטבח. היא הסתנוורה מהאור. כשחזר הייתה בידו קערת מתכת קטנה אותה הניח בפיסוק בין רגליה וסגר את הדלת לגמרי. כעת כל מה שהאיר בחדר היה היא. הוא לקח משם קוביה של קרח ובחן אותה באור מול הלהבות המרצדות שלה. "את פשוט לא משאירה לי ברירה יפה שלי, הייתי שמח לשרוף אותך אבל גם את, את לא יכולה אחרת". הוא לקח את הקוביה והתחיל לסובב אותה באיטיות סביב הפטמה הזקורה. והיא נמסה באיטיות, נוזלת לכל האורך על השעווה שקשטה אותה. היא תמשיך להסתובב על הגוף שעד לפני דקות קפא, ועד לפני שניות בער, וכעת שוב חש דקירות חדות של קפאון. ועכשיו, זה הזמן להעמיד אותה במבחן לפני שהוא מקריא לה את מה שכתב לה לאורה. הוא לקח קוביה נוספת מהקערה שבין רגליה והצמיד אותה לירך והחל מקרב אותה למפשעה הרותחת שלה. מחליק אותה בחיבור של הירך למפשעה עד שהמיים הנמסים מתערבבים בנוזלים שנטפו מבין הרגליים שלה. "רק עוד קצת מושי, עוד קצת ותגלי מה אני מרגיש כלפיך, כתבתי את זה כל כך יפה. כמו שאת אוהבת וכמו שאני יודע". היא ניסתה בכל כוחה לא לזוז או לרעוד כשהוא העביר את הקוביה על הדגדגן שלה. היא התחילה כבר להרגיש את החום הולך וגובר בנרות המתכלים בידיה. היא עוד רגע לא תעמוד בזה, היא תפיל את הנר והוא יעניש אותה בדרך יצירתית כלשהי. "רק עוד קצת מושי. את יכולה בשבילי לסבול כוויות של קרח". הוא יניח את הקוביית קרח בחזרה בתוך הקערה וידחוף לה 2 אצבעות בנונשלנטיות גמורה כאילו הוא טובל עט נוצה בקסת. הוא יוציא אותן באדישות ובתפיסת זוג אצבעות שטבולות במיצים שלה יכבה את הנר שבפיה, 3 סנטימטרים לפני שהלהבה מגיעה אליה. הוא יקח את הנר הכבוי ויניח אותו על השולחן. הוא יקח את הדף ויתחיל להקריא לה: "והיא תחייך בסיפוק כשאני אפשיט אותה בעדינות...". וברגע שהוא פצה את פיו, חיוך נמתח על פניה. היא סוף כל סוף הישירה לו מבט, לאחר שכל כך הרבה זמן הסתכלה על התקרה כשהלהבה מרצדת לה בתוך כל שדה הראיה. הוא המשיך להקריא לה תוך כדי שיד מלטפת לה את הלחי. היא התמסרה למילים שלו, תוך כדי שהיד שלו המשיכה לשיער ומשם ירדה לה לכתף. הידיים המושטות שלה התחילו לרעוד והנרות החלו להיגמר. "מושי. אש וקרח מושי. אם לא לא תשרדי את האש והקרח שלי, מה שכתבתי לך יתפוגג". היא הביטה בו בתחינה וישרה את הידיים כמו ילדה טובה. "ועכשיו, נראה אם את יכולה להכיל את שניהם" אמר ודחף אותה מטה מהכתף ככה שהוא פתח את הפיסוק שלה וכל פיסה בכוס המטפטף שלה היו בתוך הקערת קרח. והיא, לא יכולה להכיל את האש והקרח, הפילה את הנר מהיד. הוא נפל על הרצפה ובאורח פלא עדיין דלק. היא התעשתה מיד והישירה את ידה השניה עם הנר השני והסתכלה לו בעיניים כמבקשת מחילה. הוא קיפל את הדף באיטיות וקימץ אותו בידו לאגרוף. "לא בבקשה, אני יכולה הכל,אני אהיה גם וגם, ניצוץ ולהבה, אש וקרח, רק אל תעשה את זה". והוא, במבט הרובוט המנותק, פתח את האגרוף ולקח את הדף המשובץ המקומט והעלה אותו באש שבנר המתכלה שבידה עד שאת האפר הוא פיזר בקערה של הקרח. "אבל ההמשך! אני לעולם לא אדע מה יש בנפש הזו, ובנפש שלך! בבקשה תגיד לי". ובאותה קלות שבה בא הרובוט המנותק, כך הוא הלך, כיבה את הנר, הקים אותה על רגליה, התקרב אליה באיטיות והביט עליה מלמעלה לתוך העיניים ואמר: "את כבר יודעת, יש בה כבשן של קרח".
