נעורי הגבעות

קישור ל- חלק 1

[חלק 2] שלושה צעדים ראשונים

אנחנו מגיעים למקום ונכנסים לאולם רחב ידיים, רחבה מרכזית נמוכה מוקפת שלוש במות גבוהות עם אזורי משחק וישיבה ותצפית. מוזיקה לא מתפשרת ועשן צפוף. רקדנים ורקדניות, שולטות ונשלטים, קהל מכובד. אחרי סיבוב קצר בפינות המעניינות ופגישה עם המתנדב (שמת לב שעמדתי במרחק צעד וחצי מאחוריכם? לא שמעתי מילה ממה שאמרת לו. זה כבר הרגיש אמיתי. שזה קורה. ושזה קורה תכף. צעד ראשון בדרך לספייס.) לקחת אותנו לרחבה המרכזית שם הוצב צלב X. את תמיד מאוד עניינית כשאת מתחילה לשחק. "תתפשט". הלחיים שלי ישר מאדימות ואני מודה שמשהו עדיין עוצר אותי להוריד הכול מיד כמו שאת רוצה שיקרה. בטח מול כל המסיבה. בטח כשעוד מוקדם ואני לא רואה אף אחד אחר במערומיו. מצד שני אני מודע ששדה הראייה שלי, בלי או עם משקפיים, מאוד מצטמצם ומרוכז בך כשמגיעה הפקודה. לא עוזר לי כשאת מסתובבת לתיקים ומתחילה להכין את הציוד הדרוש לך להמשך. את מסתובבת וחוזרת על הפקודה. הבגדים יורדים. צעד שני לספייס.

את מחברת את הידיים שלי לצלב ושניכם מתחילים לקחת טושים ולקשקש ולצייר. החלום שלי מתגשם! הטושים לא כולם רכים ורטובים. חלק כן.. אבל חלק גם דקים ושורטים. משאירים כמו גירוד רגעי שאי אפשר להגיע אליו. עוד ועוד מתווספים לי על העור ציורים ומילים. חלקן משפילות, וחלקן למרבה ההפתעה חיוביות. את מספרת לי איך כתבו לי שאני אמיץ. ואז בשביל האיזון את כותבת לי על המצח איזה דבר. קוראת למתנדבות שאת מכירה לבוא ולהוסיף מה שבא להן. ווי ווי. עוד עוד חלקים מהחלום קורים לי מול העיניים. אני בודק שאני ער, לוקח נשימה עמוקה ואומר תודה לכל אחת שבאה וכותבת. דווקא לך אני לא אומר מספיק תודה. את עוד תתקני אותי על הטעות הזו אח"כ. יש עליי ארבע ידיים. שתיים שלך, שתיים של המתנדב. את והוא כותבים ונשענים עלי. יוצרים דוגמאות ומרחיבים את העבודה אחת של השני. את עוצרת ושואלת אותי מה עוד לכתוב. פעם ראשונה אני נבוך ונותן תשובה עמומה. פעם שניה יש לי הצעה שאת מאוד אוהבת- Домово́й כמו שקראת לי פעם. פעם שלישית כבר רציתי להציע משהו ולפני שבכלל הספקתי לדבר הסתובבת והתעלמת. לגמריי התעלמת. ברגע הזה אני קולט איך הצבעים זוהרים בחושך כל פעם שמגיעה תאורה מעמדת הדיג'יי, אבל אני לא נותן לעצמי לקרוא. אני הקנבאס. אני קנבאס. צעד שלישי לספייס.

📸🖌🎨🖍

▲▼▲▼▲