איזה כיף להיות שולטת. כל כך הייתי רוצה.
הבטחון. ההחלטיות.
התגמול החברתי על סוג כזה של אופי. ההתקדמות המקצועית. החברתית. הכלכלית.
אני קוראת ושומעת שיש פער בין החיים הרגילים לבדסמים בהקשר הזה. שמנכלים מאוד בכירים עם הרבה אחריות הם נשלטים בזמנם החופשי, ולהיפך.
וזה מוזר לי. כל כך מוזר. כי את הנשלטת שבי הרגשתי תמיד. את הרצון לרצות (פתח בר׳), את הצורך הזה שיגידו לי שגאים בי, שכל הכבוד. בגלל זה בגן היה נחמד. וגם בכיתות הנמוכות. אחרכך זה נהיה מורכב יותר, עם הצורך לרצות יותר מדי אנשים ועם הכמיהה הזו שיאהבו אותי ויטפלו בי וידאגו לי.
אופי כזה פותח פתח להמון בעיות. היו לי כמה מהן, אם (עם?) כי יותר מאשר בעיות היה לי מזל. יכולתי להגיע למקומות גרועים יותר.
ובגלל זה אני לא אוהבת את הנשלטת שבי. ואתמול היא יצאה, אולי בפעם הראשונה בכזו עוצמה. וידעה בדיוק מה לעשות ומה להגיד ואיך להתנהג והיה לי כיף, והייתי כל כך שלמה ומוכלת וגמרתי בעוצמות מדהימות - אפילו בלי שתגע בי. והיום הסתובבתי מחייכת ומאושרת.
ואם היית ער אז היית אומר שאני לא צריכה להלחם בה. ואני הייתי מגלה לך בסוד, שאני לא אוהבת אותה. ובבקשה בבקשה בבקשה, תעשה שהיא תלך. כי אישה אמיתית לא צריכה שמישהו יגיד לה מה כדאי לה לאכול כשהיא יוצאת עייפה מהעבודה ואין לה כוח. ואשה אמיתית לא צריכה להסכים לעמוד על הברכיים ליד המיטה. וגם לא על ארבע בשירותים.
ואני כל כך מתביישת שכיף לי בדברים האילו, וכל כך רוצה שהיא תלך.
ודיברנו על זה ואמרת שזה מאוד מוכר אצל נשלטות.
אבל ממי למרות שזה מתחיל להראות שזה מה שאני, בבקשה תגיד לה ללכת. בבקשה בבקשה בבקשה. תשמור עלי ממנה. ממך אני לא מפחדת. מעצמי ממש כן.
