שליטה נשית

הסטירה שנחתה על לחיו יצרה צליל עמום שאותו שמע מתוך חלל הפה שלו, תחושה שלא דמתה לשום סטירה שקיבל בעבר, ושעוררה בו את ההבנה לגבי מידת חוסר האונים שהוא נתון בו. החשכה והדממה שהשתררו סביבו גרמו לו לאבד באחת את תחושת ההתמצאות במרחב ובזמן. אפילו את נשימותיו הוא לא היה בטוח אם הוא מצליח לשמוע או שתנועת שרירי החזה שלו גורמת לו לדמיין אותן.

את מביטה בי לראשונה. דממה - איני יכול לראותך. אני רק יודע שאת קרובה, מקבלת החלטה. זו עומדת להיות הפעם הראשונה בה אהיה נתון לחסדך. את יכולה ללכת ממני בשתיקה אם לא תמצאי אותי מושך, מותירה אותי לבד בידיעה שהייתי אמיץ דיי להתחייב לאושרך גם אם הזמן היה קצר עד מאוד. דרך אושרך נובע אושרי. אבל את אינך עוזבת. את נשארת קרוב. חושבת. אני שותק עד שאת מחליטה לדבר אלי. קולך מפתיע ברכותו. את אומרת לי שתי מילים בלבד: "קדש אותי". איני עונה לך. העיניים שלי עדיין קשורות. עוד לא נגענו.

"למה אתה עושה את זה. למה נשארת פה כל הלילה?"
"כי אני אוהב אותך", הוא עונה לי. הפעם הוא לא מחייך.
"אוהב אותי? אוהב אותי?! אתה מכיר אותי בקושי שבוע. מה אוהב אותי מה?!"
"זה ממש לא משנה", הוא מרכין את ראשו.

אישה המחוברת לצד הסאבי שלה ואישה המחוברת לצד הגברי שלה עושות את המעבר מקשר לסבי-ונילי לקשר של שליטה. יחד הן מותחות את גבולות המגדר כמו גם את גבולות הציות.

פעם ראשונה שהייתי שם באמת. פעם ראשונה שאיבדתי את עצמי לדעת. פעם ראשונה שאני באמת ובתמים מתרגש מהלילה, שאחריו מגיע הבוקר, ואולי אראה אותך שוב, ואולי שוב אגיע לאורגזמת הבלבול של הכאב המהול באושר.

אני מתירה לו לשחרר מעלי את הסנדלים השחורים. שלוש רצועות עור דקות מפרידות בין כף רגלי לאצבעות ידיו החוששות. הוא נועץ בה עיניים שואלות. מותר? אסור? אני אוהבת לראות את המשרת שלי מבולבל. כמעט נבוך. שאריות של חול ים מעטרות את כפותיי. תנקה משרת, תנקה.

בלי מילים אני מסמנת לו להתרומם מישיבתו. כמו מעצמו הוא מבין, פושט חולצה, מכנסיים, גרב ועוד אחד. בתחתונים לבנים הוא נראה קצת כמו ילד קטן שהלך לאיבוד בעולם של גדולים. עכשיו גם התחתונים הוסרו. הוא מרים שתי אצבעות לנחם את שפתו הפצועה. ביד זריזה אני מונעת ממנו כל נחמה. אני נושמת לעברו נשימות כבדות, עמוקות, והוא נושם אלי חזרה כחיה שניצודה, יודעת שאלה רגעיה האחרונים. תיכף גם נשימותיו יהיו שלי.

"יש שתי אפשרויות להמשך הערב", היא אמרה במפתיע. "אנחנו יכולים לעשות סשן ידידותי, או סשן קשה. מה אתה מעדיף?" אני חושב שסשנים, בדיוק כמו סקס, מאוד משתפרים עם ההכרות, וסשן פרוע דורש הכרות בשביל ליהנות ממנו באמת. "אני מעדיף שננסה את הידידותי", עניתי. "גש לחדר השינה ותמתין לי שם עירום", אמרה. יש משהו חזק מאוד בלהיות עירום מול אישה חזקה ולבושה.

במעלית, עבדי מנשק אותי. הוא גבוה ממני. הוא אוחז אותי כמו גבר. כל עניין השליטה פה מופרך. החדר נפתח, ואני מורידה את עבדי לרצפה. עדיין יש לו יותר מדי נוכחות. אני מורידה את הסוודר ואת הג'ינס שמעל למחוך, ומתנחמת במראה. אני מהממת. הציצים שלי נשפכים מעל המחוך. המותניים מידה 36 שלי מודגשים. עדיין אין לי שמץ איך אני הולכת להיות דומית.

פתחתי את הדלת. היא הייתה יפה. היא הייתה שלי. השפחה שלי. חיבקתי אותה חיבוק חם ואוהב ונשקתי לה על מצחה. היא התבוננה בחלל החדר, יודעת שהיא הולכת לפגוש היום את הכלב שלי.

הוא ראה את היד החבושה שלי והבחנתי בזיק של דאגה חולף בעיניו. "מה קרה? נפצעת?"
חייכתי את החיוך המפורסם שלי, חיוך שמעוות את קצות השפתיים, מגלה שיניים, אבל לא מגיע לעיניים. "כן, נפצעתי. ובגללך!"
"בגללי?! איך?!"
"בגלל שלא פינית את הזבל, נעקצתי". החיוך השטני שלי הפך לצחוק. "אבל אל תדאג. גם אתה עוד תיעקץ"...

כמתמחה, העבודה שלי הייתה עינוי אחד, ארוך ומתמשך. מיותר לציין שעבדכם הנאמן נשאר במשרד לא פעם עד חצות ועד בכלל בכדי למלא את מכסת העבודה הבלתי-הגיונית שמוטלת באופן טבעי על אנשים חסרי מעמד. לשמחתי, תמי, רואת החשבון של החברה וזו שקיבלה אותי לתפקיד, לא התרגשה אם התעכבתי או אם היו לי שאלות שונות ומשונות. הגישה שלה אלי הייתה, תמיד, עניינית. אך לאחר מספר שבועות של התמחות, תמי החלה לבקר אותי כמעט על בסיס יומי, ובדרך כלל, בשעה שבה המקום כבר התרוקן ממרבית יושביו.

אני הולכת ברחוב הסואן, עקביי מתקתקים על המדרכה הבקועה ועל האספלט הקרוע, עד שלבסוף אני עוצרת מול בניין אפור, צדדי ושקט. כפי שתודרכתי, אני עולה לקומה הרביעית, נכנסת, וניגשת לפקידת הקבלה: "שלום, באתי לעיסוי אצל איתמר". היא מפנה אותי לחדר 201. מתוחה כקפיץ, אני ממתינה ליד הדלת שלו, תוהה אם להמשיך או לברוח. לבסוף, אני אוזרת אומץ. מה שיהיה, יהיה.

נכנסתי לאינטרנט, ואז לרשימת האתרים האחרונים שבהם הייתי. האתר לפני אחרון, בו גלשתי אתמול, היה זה שחיפשתי. הקשתי על הקישור ונכנסתי לאתר המבוקש, "הכלוב". הכנסתי את שם המשתמש שלי ואת הסיסמה. ל"מלכה מרשעת" היו ארבע-עשרה הודעות. פתחתי את ההודעה הראשונה: "מלכתי היקרה. אני בן 31...". סגרתי אותה. בפירוש ציינתי שאני מעוניינת בגברים בטווח הגילאים של 22-28. עברתי להודעה הבאה: "היי". וואו, לו יש הרבה מה לומר! עברתי עוד ועוד, וכמו בחוק מרפי, מצאתי את מה שחיפשתי בהודעה האחרונה.

"לך לחדר ותפתח את המגירה השנייה מלמטה". הוא ניגש בהססנות לחדר, פותח את הארון ואוחז בהתרגשות בידית המגירה. הוא מושך לאט, ועם כל סנטימטר נוסף ניגלה לעיניו אוסף צנוע הכולל שלוש חגורות עור ברוחב משתנה, קיין, צעיף משי, שני זוגות אזיקים וחגורת הצמדה למיתקן. בינו לבינו הוא תוהה מתי היא הספיקה להטמין את הפריטים האלו בחדרו. בעוד המחשבות רצות במוחו, הוא שומע את קולה בוקע מהאוזנייה. "קח את רצועת ההצמדה ואת החגורה הצרה והצעיף, ועלה למרפסת הגג."

הוא נכנס לחדרה, גבוה ורחב כתפיים, חיוך קל על שפתיו. הוא התבונן בה ושאל: "אפשר חיבוק?". "לא", ענתה, "הפעם זה יהיה שונה". היא ראתה עצמה כשולטת עדינה אך תקיפה. בדרך כלל, לא הרבתה במילים, וגם ההוראות שניתנו לכלבלב נאמרו בנימה שקטה ועניינית. היא מעולם לא הרימה את קולה, אך ציפתה לצייתנות מלאה ודרשה אותה.

"מלכות נכבדות, לפניכן סאב בן 28, חסון, נבון ובנוי היטב, המוצע למכירה. למעשה מדובר במכירה שנייה של העבד, שכן לאחר שנמכר בפעם הראשונה, העז העבד הסורר לסשן את הדומית שקנתה אותו! בכדי להבטיח שהדבר לא יחזור על עצמו, אני אהיה נוכחת במשך כל הסשן של העבד עם הדומית שתקנה אותו הערב. גשו קדימה, גבירותיי, ובדקו את הסחורה בעצמכן"...

רוני הוא מנהל חברת פרסום מצליח. אף אחד לא יודע שבבית הוא פושט את החליפה, לובש בגדי נשים, והופך להיות רונית, שפחת המין של הגבירה הסקסית יעל. כשלמשרדו של רוני מגיעה מירי, מזכירה זמנית יפהפייה, העניינים מסתבכים עוד יותר. רוני נדלק על מירי, אבל אין לו מושג שגם לה יש סוד אפל אחד או שניים באמתחתה...

מכתב המלצה לדומית שהינה גם דוקטור, מומחית פרוקטולוגית לטיפול בסאבים הנחדרים רקטאלית.

אחרי שסיימה לגזור לי את הבגדים בלי טיפת רחמים, היא חילצה את הקרעים מגופי כך שנשארתי לשכב שם עירומה, קשורה, חייבת לשירותים, עם גרון צורב, דמעות חנוקות, קפואה מקור, רעבה, צמאה, והכי נורא - כל כך מושפלת.

השכנה ממול רוצה "לדבר" איתי! כמה שאני שונאת אותה! איך שהיא מסתכלת עלי ומדברת אלי בהתנשאות ובזלזול. היא תמיד הזכירה לי "מלכת הכתה" מימי בית הספר היסודי. ביץ' אמיתית, אבל עושה את זה בסטייל.

הוא נכנס לחדרה, גבוה, רחב כתפיים עם חיוך קל על שפתיו. התבונן בה ושאל: "אפשר חיבוק?". "לא", ענתה, "הפעם זה יהיה שונה".

הבנות גררו גליל של ניילונית תעשייתית והחלו עוטפות את גופה של רונית, מצמידות את קרסוליה זה לזה, מטפסות במעלה ירכיה, מושכות את השמלה הלבנה על מתניה, כורכות את הניילון על מבושיה וישבנה, על בטנה, מכופפות מעט את גופה לפנים, מצמידות את ידיה לגופה ועולות אל חזה וצווארה.

הסלון היה חשוך כמעט לחלוטין. רק אור נרות ריחניים האיר ברכות, מטיל צללים מרצדים על קירותיו. על הספה מסודרים מחוך לבן, ירכיות לבנות עם גימור תחרה, שמלה צמודה קצרצרה, אף היא לבנבנה, פאה בעלת תלתלים שחורים שפסים אדמוניים שזורים בה. על הרצפה לצידה נעלי סטילטו לבנות.

צליפה קלה של שרשרת הדסקית הבריחה את הפרפר ממקומו. הוא ביצע מספר תנועות כאוטיות באוויר ונחת על הקיר, אך היא לא הניחה לו אלא הפריחה אותו ממקום למקום, עד שלבסוף חמק החוצה מבעד לחלון הפתוח. היא סיננה קללה מבין שיניה, הסתובבה ובדלת עמד - עידן?! הקצין התמיר התמהמה רגעים מספר, לאחר מכן נכנס לחדר, כרע ברך לפניה ואמר: אנא, הרשי לי לתפוס את מקומו!

"האמת היא שאני מאלה שנורא רוצים שיקרה משהו, אבל אף פעם לא יוזמים אותו. את מכירה את זה?" הוא שאל. האמת היא שאני מכירה את זה מצוין, או יותר נכון, הכרתי. אבל למדתי משהו בחיים האלו: אם אתה רוצה משהו, תיקח אותו. "אתה מכיר את הסיפור על דג הזהב ושלוש המשאלות?" עניתי. "ובכן, תחשוב עלי הלילה כעל הפייה הטובה שלך..."

לפתע היא קמה מהמיטה, ניגשה לשולחן, לתיק שלה, והוציאה מהתיק אזיקים רחבים ומקצועיים מעור, עם ווים ואבזמים לידיים ולרגליים, וסט שרשראות לשימושים מגוונים. אני הייתי כבר בעניין של בדס"מ כבר לפני כן, אבל בחיי שאני שם התחלתי להזיע, ולא מהחום בחוץ, ולא רק במצח. ואז במבט שואל ונוקב היא שאלה: "אתה משחק" (You play)?

היא התירה את חגורת הבד שהייתה כרוכה סביב מותניה וחלוקה נפתח. היא הניחה אצבעות דקות, מעוטרות בשתי טבעות כסף, על שולי החלוק ודחפה מעט אחורה - החלוק החליק מגופה בקלילות ונשר אל הרצפה כגלים סביב רגליה. לבי החל לפעום מעט במרץ ועיניי סקרו אותה מלמעלה ועד למטה. עד עתה ראיתי את גלית רק פעם אחת, וזה היה כשהיא הייתה לבושה במועדון.

"בואי נראה אם את ראויה ומסוגלת לשאת אותי על גבך" אמרה יעל, ונשכבה על גבה של רונית, מכופפת רגליה ומניחה את כפותיה על ישבנה של השפחה. תוך זמן קצר רעדו זרועותיה של רונית מהמאמץ, אך יעל לא ויתרה. "קחי אותי למיטה", ציוותה, ורונית, במאמץ ניכר, כשברקע נשמע קול צחוקה של יעל, צעדה באיטיות.

רון הרגיש שהרגע עליו חלם שנים עומד להתממש. הוא לא ידע למה לצפות, והציפייה הייתה מלווה בחשש מסוים מהלא נודע. בעבר היה בו פחד מצמית כשחשב על הפעם הראשונה בה יתמסר לגבירה שתלטנית, אבל היכרותו הוירטואלית עם יעל הפיגה כל חשש. תחושת הביטחון והאהבה כלפי אדוניתו סילקו כל פחד מליבו. הוא בטח בגבירתו לחלוטין, ורק קיווה שלא יאכזב את מלכתו הנערצת.