שליטה נשית

היא התרחקה ממנו, מילימטר אחר מילימטר, כנאבקת בכוח שהדף אותה לעברו. "מה זה?" שאלה בשפל קול.
"מה?"
"זה". היא הצביעה לעבר משהו בצווארו. שני כתמים אדומים, מקבילים, הכתימו את עורו שם. לרגע כמעט קילל. לרגע כמעט הקיא. לרגע, כמעט הכחיש.

היא באה מאהבה. רק ככה רצתה לקחת אותה. מזה שבועיים שיעל חככה בדעתה איך לתכנן את יומה עם שפחתה המיועדת. היא ידעה שרונית מוכנה מבחינה מנטלית לשליטה ברמה גבוהה מאוד, אף שלא הייתה מנוסה כלל בשליטה או בכאב. “מה שאראה בעיניה, יספר לי על מה שעובר בליבה. מה שתראה בעיניי, יאמר לה את שבליבי”. זו הייתה החלטתה, וכך יצאה לדרכה.

סטרתי לו. הוא הושיט ידו לאחוז בלחי הצרובה. כשעמדתי לסטור לו בשנית, הגן על פניו.
"זה אינסטינקט, גברתי. אני לא שולט בזה."
"אז תתחיל לשלוט. איתי לא יהיו לך אינסטינקטים מלבד אינסטינקטים של לעשות כל מה שאני רוצה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך או בעיני הגוף שלך. ברור?"

היא באה מאהבה. רק ככה יכלה להגיע לזה. השאירה מאחור את זכרותה, את עולמה הונילי-קינקי, עמדה בקרן הרחוב, במקום שקבעו להיפגש בו, לבושה אמנם כגבר שאותו ראתה במראה בכל בוקר, אך מרגישה את נשיותה פורצת ממנה בזכות אותו סט תחרה סגול שלבשה מתחת לבגדיה, ובזכות האישה אותה שעמדה לפגוש בפעם הראשונה.

היא החליטה לרחם עליו, לקחה את ידו ואמרה, "בוא שב על הספה. נדבר מעט לפני הסשן". כמה שאלות סתמיות, שוב חוזרים על מה שסיכמו במסנג'ר. ואז השתנה משהו במבטה. מעין הבזק של מבט קר, מתנשא. רעד עבר בגופו כשראה את המבט. חשב בליבו, מה תעשה לי הגבירה הזאת שאני כה נמשך אליה, שאני מוכן לעשות הכל על מנת לרצותה?

"יש לנו בערך שעה עד שאצטרך ללכת להתכונן לנשף של היום", אמרה מרי לפייר. "אני חושבת שיש לנו מספיק זמן למשחק קטן", הוסיפה, וחיוך זדוני עלה על פניה. היא שלחה יד והרימה את ראשו של פייר, מבטיהם נפגשו והם התנשקו נשיקה ארוכה. הציפור שישבה על הענף הסתכלה מטה על הזוג המתנשק: חבל שציפורים לא יכולות לאהוב כך, חשבה.

אני לא יודעת מה לנעול גברתי", אמרה שפחתי.
"נלך אם כך לקניון, שפחה. גם אני צריכה כמה פריטים".
ראיתי את המבט המפוחד על פניה. עד היום מעולם לא יצאה בפומבי כשהיא לבושה כאישה. לא שהיא התביישה באהבתה ללבוש הנשי, אלא שידעה שהחברה אינה מכבדת את מי שנוטה לכך.

בשלבי התעוררות ראשוניים, הרגשתי את שפתיה של שפחתי נושקות לרגליי. שמעתי אותה ממלמלת "בוקר טוב" חטוף, ואת צעדיה טופפים-מתרחקים. תהיתי מה יכול היה למנוע ממנה להעיר אותי בחום מפנק כפי שעשתה מדי בוקר.

המפגש הראשון נערך פי הוראותיה המדויקות. הוא עמד בצומת החשוך והמתין. מכוניות חלפו, מידי פעם האטו והמשיכו. הם שוחחו מספר פעמים באינטרנט ובטלפון, והוא הרגיש שהיא ממש חודרת לנשמתו ומכילה אותה כולה. הוא ידע שאין ודאות שהיא באמת תעצור, ואולי כן.

את כל כך גאה. כשאת צועדת ברחוב, העלים מסתדרים בשלשות מפחד טפיפותיך הבלתי מתפשרות. הניחוח שלך בלתי מפוענח, והם תמיד מסובבים את הראש, ואת אפילו לא ממצמצת מתחת למשקפי השמש השחורים האטומים הקלאסיים שלך, אפילו לא כשהם יפים במיוחד.

העברתי עוד ערב על הספה והתנוונתי לי מול הטלוויזיה כאשר נשמעה דפיקה בדלת. מן העבר השני מצאתי בחורה, שהציגה את עצמה כסוקרת ושאלה אם תוכל לשאול אותי מספר שאלות. לרוב אני מסלק סוקרים, אך היא הייתה נאה, ומספרים שלעיתים חלומות מתגשמים.

אני מרגיש חום עז מלטף את גופי, מכסה אותו בכאב מתוק עד עצם עצמותיי, מוריד את העיניים, זאת הדרך שלה להגיד שמספיק. בא לי לבכות כשאני רואה שוב את הרצפה במקום עורה החלק, בא לי לצעוק, אבל אני שותק. פשוט מרכין את ראשי בכניעה ושותק.

היא לגמה מהקפה שלה, ואז, בשיא הטבעיות, לקחה את הכוס שלו, הרימה אותה לפיה כאילו כדי לשתות, וירקה לתוכה. הוא הביט בחשש סביבו, אבל אף אחד לא שם לב. היא חייכה, הביטה בו. הוא לא ידע מה לעשות, חיכה להנחיה. ואז הוא הבין.

במעמקי לבי התרגשתי קצת. לא ידעתי מה מצפה לי והאם המפגש יזרום כשורה ולא יהיו בעיות. כל הדרך דיברתי איתו על הא ועל דא, כששום דבר לא קשור אף ולו ברמז למפגש שעמד להתרחש בדקות הספורות לאחר שירדנו מהמכונית וטיפסנו במדרגות.

הזכרונות מציפים אותי ברגעים הכי לא צפויים. חוויות ההווה משתלבות, משקפות ומעצימות את חוויות העבר, כמו קליידוסקופ של ניצנוצים צבעוניים שמשקף את חלומותינו המשותפים על גבי מראת המציאות. ולמרות שזו שונה מכפי שקיוויתי, האוויר שממלא את ריאותיי עם כל שאיפה אינו חותך בהן עוד, אלא זורם בנינוחות פנימה עד שחזי מרגיש כאילו מלא, כמעט כמו פעם, כמעט כמו אז.

"אני הולכת לסרט, המפתח במקום הרגיל. אתה תחכה לי בבית, בתשע וחצי בדיוק, עירום באמצע הסלון, ועל השולחן יהיו ארבע כוסות ובקבוק דייאט-קולה קר, ברור?"
"ברור, הגבירה", עניתי ברצון.

ג'קי זוכרת היטב את היום בו נכנסה לבית קלוד-מארי. היא זוכרת את כל הבנות עומדות בשורה עם מכנסונים כחולים וחולצה לבנה, שיערן אסוף בקפידה, עומדות זקופות ומסודרות בשני טורים מול מדאם מארי. לא די בכך שהן ניצבו בלא ניע, נדמה היה לה כאילו לכולן הייתה אותה הבעת פנים, והיא לא הבינה איך ייתכן שכמעט מאתיים בנות נראות כאילו קורצו מחומר אחד.

זה קורה ככה, לעיתים, שהשלפוחית מסמנת לך כאן ועכשיו שהיא צריכה להתרוקן. הו אז, אתה מחפש לך איזו פינה אפלולית, שיח, גזע של עץ, חומת אבנים, עמוד תאורה, ערימת אשפה, קיר סדוק, פיסת שקט.

קולו הרועד של המרצה הקשיש, שבישר את תום השיעור, הקפיץ את יואב על רגליו. הוא חייב לרוץ לספרייה. הוא יוצא מהכיתה, מרגיש מעין חוסר נחת, ומאיץ צעדיו. רואה את המבנה מרחוק - הלב מתחיל לפעום, נוגע בידית הדלת - הלב כמעט יוצא מהמקום, רואה אותה... הלב נעצר.

אהבתי אותה. אהבתי אותה וחשקתי בה. מעולם לא באתי על סיפוקי לגמרי ממנה. תמיד תחושה של עוד ועוד. המונחים: "עבד", "מלכה" לא עלו במפורש במיטתנו, אך נוכחותם הורגשה.

למרות שיועד לו התפקיד הראשי והמכובד בהצגה שתוכננה לערב, כמעט ולא קיבל עליה פרטים. בכיסו הפנימי, הרחק מנזקו של הגשם, החזיק את דף ההוראות שקיבל לפני שלושה ימים. "היה נכון לשלושת ימים, אל תיגש אל אישה", כתבה לו שם, מותירה אותו משתומם על בקיאותה בתנ"ך.

את יגון הפרידה מתומר החלטתי להטביע בקצת אלכוהול בפאב הכי אופנתי בת"א. "את חייבת להמשיך הלאה ולהכיר בחורים חדשים" קבעה ענת, חברתי הבליינית. למרות שענת הייתה חברה טובה למדי שלי, לא חלקתי איתה את סודי.

"אני לא הולכת להכאיב לך היום. זו לא הכוונה. אני לא צריכה להכאיב לך כדי שתצייתי לי. את תרצי לציית. כי אני אומרת לך. כי אני מבקשת אותך. אני מזכירה לך בפעם האחרונה שאסור לך לשנות את התנוחה, לפקוח את עינייך או לדבר. זה ברור?".

גבירתי ביקשה ממני לתאר לה במכתב את אשר הרגשתי לאחר הלילה הראשון שלנו ביחד, בו הועמדתי לראשונה כשפחה מול מלכה.

בלעת בשקיקה את רגלי הנתחבת עמוק לתוך פיך. מתמסר כאותה זונה שרציתי שתהיה. רגלי השניה מועכת את מבושיך, רומסת את אברך הזקור. אתה נאנח ולוחש לי "אני שלך מלכתי, עשי בי כרצונך".

"שכב על הגב כלב". קולי שקט ורגוע ואינו מרמז על זממי. וכשהוא שוכב ומביט בי מתחתי בציפיה לבאות, אני נעמדת בפישוק מעל מתניו ומתחילה בריקון איטי של השלפוחית, מסמנת את גופו ועולה לכיוון פניו.

הוא מתנשף ומחבק אותה ואז שואל אותה, בין שריטה ללטיפה, "את חושבת שאנחנו משעממים?"

"מבחן הקילור שלך יכלול חמישה שלבים" הודיעה לי גברתי. "מבחן הציות, מבחן ההתמסרות, מבחן הויתור על האגו, מבחן העינוג, ומבחן האמון - המבחן הקשה מכולם..."

בסיומו של יום עבודה קשה וארוך, נוהגת אני להתישב בבית קפה צדדי. אני מתישבת בפנים, בשולחן לשנים, בגפי. ומדי יום, אני רואה אותו...

בתור בחור נאה אך מובטל, הוא שמח למצוא משהו שיוכל לעשות די בקלות ולהשתכר ממנו יפה למשך כמה שבועות. המודעה הצהירה שהציירת מעוניינת בבעל מראה אתלטי, עם שרירים מוגדרים, שמוכן לשמש כמודל למשך ארבעה שבועות בשבילה בגלריה שלה...