'shir

שכשאני אגיד לו- אבל אני לא יכולה ככה

הוא יגיד- את כן.

בשבוע שעבר הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות שלישייה ואף פעם לא עשה! גם אני לא עשיתי. רק אורגיות שיש כל מיני אנשים שאף אחד מהם לא בן הזוג שלי. אז במובן הזה זאת גם פעם ראשונה שלי(: ישר אמרתי לו אבל שאני בוחרת והוא אמר שברור. אז עכשיו כל פאקינג מי שאני מדברת איתה אני שוקלת את מועמדותה ומתחילה לנחש בראש כמה שווה היא במיטה. מה יהיהההה איתך שיר

(וגם מה קרה לשיר הבדסמית ומה אני סתם נכנסת לספר פה אני גם לא יודעת)

אני יש לי נטייה כזאת עם גברים, שאני אף פעם לא מראה את התמונה המלאה. אף פעם לא נכנסת אול אין.

אני לא בדיוק עושה את זה בכוונה, זה כבר בא לי טבעי. הרוב חרשו אותי לאורך ולרוחב אבל לא יוכלו להגיד איזו פיצה אני הכי אוהבת, מה הצבעתי בבחירות או איך קוראים לחברה הכי טובה שלי. (זה לא אשמת אף אחד וזה גם לא רע. בדכ זה לא ככ מעניין אותי לספר על עצמי דברים). תמיד אני זאת שרק רוצה להזדיין כל היום. עם רוב הגברים הייתי רק היא. בשבילי את זה הכי  כיף וקל לתת וכל הצדדים מרוצים.

ולפעמים גם הייתי עוד(: יש גברים שאפילו יוכלו לספר גם איך אני מתרגזת וממה אני מפחדת ועל מה אני חולמת. אבל תמיד אני שמרתי חלקים לעצמי, אם ביחד אז רק לחוד. כמו איזו תעודת ביטוח. ילדה של אף אחד הייתי ושל אף אחד נשארתי.

מפה לשם מר נ. כבר הבין שהעיניינים אינם לגמרי כשורה, אחרי הכל כמה בחורות נמרח להן חיוך מאוזן לאוזן כשאומרים להן ״סתמי״ 😍 והוא מחליק באגביות לתפקיד. בשבוע שעבר שאל משום מקום אם הייתי בדאנג'ן (לא) ואני השתגעתי איך הוא יודע???? "אה, זה קל" אמרה אייבי "כי מי שלא בקטע הייתה מזדעזעת מהדברים הקטנים שהוא עושה לך" וגם "דברי איתו על זה- רק כדי שיכיר אותך באמת". הפסיכולוג שלי חתך את כל התירוצים המפותלים שלי ב- "את פתטית" (כמה טוב שיש אנשים בחיים שאומרים את האמת בפנים).

ועכשיו רק נותר לי לספר. יש לי הרגשה טובה בקשר לזה כי זה באמת לספר רק בשביל לספר. לשמחתי אין סיכוי שיאמץ לו גינונים של שולט ואני עצמי כבר לא יודעת אם אני נשלטת או מה אני. רק שיידע גם את זה, שיכיר אותי. בסדר טוב אז ברור זה קל נו מה הבעיה להגיד בקול אני אוהבת להרגיש חוסר אונים וקטנה וקצת טיפשה ושמתנהגים אליי כמו ילדה אבל באותו זמן גם שמתייחסים אליי כמו חור כדי שתהיה לי גם הרגשה של השפלה וניצול. 

ביג דיל.

מדי יום אני רואה ככ הרבה ילדים (וגם לפעמים מבוגרים) שלא מוותרים על הוריהם, אפילו שבאמת, יש ככ מעט להיאחז בו. הורים מסרסים, מרעילים, מזניחים, אגוצנטריים, שקועים בעצמם. נותנים ככ מעט סיבות להילחם עליהם. ועדיין. 

אני לא נלחמתי. אני בכלל לא יודעת להילחם על תשומת לב, אהבה, יחס. מאף אחד ולהורים שלי אני מתייחסת כמו ילדים. אפילו לא ילדים שלי. ילדים כזה של השכנה שהשאירה אותם ואמרה שתחזור בארבע וכבר שבע ואין לה זכר ועכשיו צריך לדאוג להם לארוחת ערב ולקלח אותם וכל זה. 

זה באמת הדבר הכי גרוע שאני יכולה להודות בו. כי מי באמת ככ קשת לב שהיא לא סופרת את ההורים שלה. איך אפשר לחשוב על ההורים שלך כנטל. ועוד עם ההורים שלי שמשוכנעים שאני לא פחות מנזר הבריאה. 

מדי יום אני רואה ככ הרבה ילדים שלא מוותרים על הוריהם. בא לי להגיד להם תפסיקו להיפגע מהם ותשלחו אותם לאלף עזאזל. הם לא שווים את זה!! אבל אז אני חושבת שא. יפטרו אותי. וב. מצבם טוב משלי. הם מרשים לעצמם להתנהג כמו ילדים. הלוואי עליי. 

אני יודעת מה אני רוצה. פעם מזמן כעסתי על עצמי על דברים. והשיפוטיות של אנשים הייתה חודרת לי ללב ומצערת אותי מאוד. אחכ עברתי ללהרגיש יותר טובה מהם. הייתי שויצרית. עכשיו אין לי שום אג׳נדה, גם כשמתפעלים מזה זה לא נוח לי. אני סתם חושבת שכל אחד שיעשה מה שטוב לו וזהו. אני כבר יודעת שאני יכולה להיות כמו כולם מתי שארצה ואז אני יכולה לבחור במה שאני רוצה באמת. רק שזה משהו שהוא לא מוגדר ומשתנה ולטעות מלא ואז עוד קצת. אפילו את הטעות האחרונה התחלתי לחבב. וזה לקח רק 9 חודשים פסיכואנליזה פעמיים בשבוע. זאת הייתה השנה הקשה בחיי והיא אפילו עוד לא נגמרה. כשאני אומרת את זה לאנשים הם מסתכלים כאילו נפלתי מהירח. לא רואים עליי. רוב הזמן אני שמחה כי זה הטבע שלי. גם לא קרה לי בה משהו נורא קשה. אבל נזכרתי בה בדברים האלה. הקשים. זה עניין מאוד מעייף. וגם אפשר משומקום להתחיל לבכות באמצע העבודה ואת לא יודעת למה. ולפעמים זה מעייף מדי אז אני מתיישבת קצת לנוח בצלו של מישהו. ואז קמה. והוא לא אומר לי לכי או בואי או תחליטי. הוא נותן לי להתבלבל כמה שאני רוצה וזה טוב מאוד. הפסיכולוג שלי אמר שזה בגלל שאני מאוד חזקה, אני אמרתי לו תודה אבל שזה כנראה בגלל שאני ילדותית. אז הוא אמר שילדים הם באמת מאוד חזקים(: 

(יומהולדת שמח שיר 🐣)

חזרנו מעוד טיול. הכרמל ירוק ופורח מאוד. באמת זה מרגש ומומלץ למי שאוהב. נגמר לי המקום בטלפון מרוב הפרחים שצילמתי. חשבתי אוה עבר בשלום. בשבוע שעבר רבנו ארבע פעמים. בחמישה חודשים רבנו יותר ממה שרבתי כל החיים עם גברים. ועדיין אני כבר ממוגנטת אליו. אפילו אמרתי לגברים אחרים לא לכתוב לי. גם אלה שאוהבים אותי ויש להם זין יפה מאוד וכבר כמה שנים יש לי קשר נחמד מאוד איתם. כי גם ככה הוא חושב שאני נימפומנית ואומר שרק עושים לי פוו ואני בעניין. אז מה אני צריכה עכשיו שיראה ששולחים לי תמונות של כל מיני זין לטלפון שלי. בקיצור, כל פעם אני נעלבת ממשהו שטותי. (לא נניח לשם השוואה מתמונות של כל מיני כוס ש(לא) נשלחות אליו). לי לא ככ אכפת להיעלב. שעה אחרי כבר עובר לי. רק שלו לא. ועד שזה לא עובר לו לא מתאים לו סקס. (נשבעת אני לא ממציאה את זה. כל הדברים האלה איכשהו נופלים עליי. כל הגברים בעולם מוכנים לזיין גם מהקבר ואני נופלת על המקרר הזה). אני בכלל גם מרוצה מזה. גם קצת מזה שמה שמעמיד לו זה לא חוסר הבטחון שלי. וגם כל החיים אני מתנהלת כמו רמבו. אז זה מוצא חן בעיניי שיוצא לי מולו הצד שנעלב. רק הקטע עם הסקס משגע אותי. אני לא יודעת איך לעשות שולם בלי זה.

בחדר לא היה כזה נורא. לא העזתי לצאת ממנו כמובן אבל גם לא הרגשתי רע או משהו. לפעמים אני קוראת איך נשלטות כועסות על עצמן ומכות על חטא אבל לא יודעת, לי אין את זה. אז ישנתי וראיתי טלוויזיה. הצטערתי שאני לא מהאנשים שאוהבים לעשות אמבטיה והעסקתי את עצמי בלאחל לו מיתות שונות וכל חמש דקות ללכת למראה לראות את הלחי שלי אם היא עוד אדומה או כבר ורודה ואם הוא יגיע לפני שזה יירד לגמרי. 

כשהוא בא כולו באורות והתחיל ישר לספר לי על הפגישות שלו ועל הפאב שנאכל בו בערב שבעצם בו בו בודאות יש את הפיש אנד צ’יפס הכי טעים באנגליה זה היה קצת מוזר אבל גירשתי את ההרגשה הזאת והתחלתי לחשב כמה שכבות אני יכולה ללבוש ועדיין להראות נורמלי. 

מרגיז אותי תמיד שאני נשארת כזאת תמימה ולא לומדת ולא מצליחה לראות קדימה וגם עכשיו התרגזתי על עצמי שהופתעתי כשהוא פתאום התחיל לדבר איתי על מה שהיה בצהריים. העדפתי כבר לא להתחיל לתרץ וגם לא הצלחתי לחשוב על תירוצים טובים. רק ממש התפללתי שלא יילך בלעדיי לפאב וישאיר אותי לבד בחדר עוד פעם. אבל הוא היה ממש במצברוח טוב ורק סימן לי לשכב על המיטה והוריד לי כאפה אחרי כאפה בטוסיק וגם נתן לו ביסים ממש כואבים עד שכבר התגעגעתי לסטירה מהצהריים.  

אני אוהבת את זה שהוא מדייק. שאם הוא לא באמת כועס הוא לא מזייף עכשיו הצגה שלמה של דם ואש ותמרות עשן. רק גרם לי להתחרט מאוד והיידה.

היה לי מאוד בלתי אפשרי לשבת כמו שצריך בארוחת ערב וכל שנייה זזתי ובכל פעם כואבת כזאת נזכרתי והלב שלי בפנים קפץ מאושר וראיתי שהוא שם לב כי הוא אמר לי לא תורידי תחיוך המטומטם הזה לרגע? וזה רק עשה לי לחייך עוד יותר אבל סתמתי ורק המשכתי לאכול את האוכל הגרוע שלהם כי עלו לי רק תשובות שהן אולי חוצפניות וכבר ממש היה לי מספיק יותר מדי מזה ליום אחד. 

עם עצמי אני בטוב. אני יודעת מה אני אוהבת וגם אין לי קשיים עם לקבל את זה על עצמי וזה לא מתנגש לי עם הפמיניזם וכל זה. אני הכי אוהבת להיות שפוטה.

אין לי אג׳נדות גדולות כאלה שלפעמים כותבים פה שזה הסדר הטבעי ושאישה צריכה לשרת גבר (למרות שתמשיכו לכתוב בנות כי לפעמים זה מאוד מחרמן) לדעתי כל אחד שיעשה מה שטוב לו וזהו. מה שעושה לי את זה עכשיו זה דווקא גבר שלא רוצה אותך ככה. אולי השתניתי אבל אני שמתי לב שכשאני פוגשת מישהו שאני קולטת שזה מה שמחרמן אותו שאני כזה צעצוע קל מדי ישר יורד לי. אני יכולה להיות שפוטה רק של גבר שזה לא מה שהוא מחפש. האדישות הזאת מטמטמת אותיייי

ואז לעניינים יש את הדרך שלהם להסתדר והוא לא בעניין הזה בכלל ויותר מזה הוא מתעצבן על זה ועוד יותר מזה כשהוא מתעצבן אז משפריץ ממנו הגבר וזה מחרמן נורא. הוא מתעצבן שאני תמיד רוצה את מה שהוא רוצה ושאני כמעט אף פעם לא אומרת לא ומה זה הדבר הזה רק לתת בלי לקבל (לפני שבוע ביומהולדת שלי בדרכי לעוד מציצה הוא מהעצבים הצמיד אותי באגרסיביות למיטה והכריח אותי לקבל ביד וזה היה ככ שתלטני ומגרה ונהדר) ושכל הזמן אני מתנצלת ואומרת סליחה (בכלל בא לי נורא לומר -סליחה אדוני- אבל אני מתאפקת:) לא מזמן הוא הושיב אותי לשיחה והסביר לי שהוא לא אבא שלי, הוא חבר שלי ושאני אפסיק לבקש רשות על כל דבר וחייכתי כזה חיוך מפגר ורציתי לאכול אותו. פעם אחת הוא עשה לי סשן וכל הזמן התפקעתי מצחוק ואחכ אמרתי לו שזה היה נורא חמוד אבל שיידע שאני לא צריכה את כל ההצגה הזאת ושהוא עצמו הוא בכלל הכי בדסמי והכי יפה בעיניי. וזה נורא מצחיק אותי שאני רואה אותו חושב לעצמו מי זאת ההזויה הזאת ואיך מיישבים את הפרדוקס הזה כי הוא לא יודע איך לאכול אותי והוא גם אומר את זה שאני לא נורמלית אבל אני בכלל חושבת שהוא חולה על זה ושהוא מכור. ואז אני אומרת שהכל אפשר לפתור בסקס ושאם כשנריב הוא רק יוריד חולצה זה ממש יעזור ובכלל אם בבית הוא יכול להסתובב בלי חולצה הכל יהיה יותר טוב. זה ממש להחפיץ אותו אני יודעת וזה בכלל אמור להיות הפוך, לא? אבל הכתפיים הרחבות האלה מערפלות אותי ומשבשות לי את קו המחשבה ואני נהיית גורה ובא לי רק לכרכר אחריו כל היום.

היום כשהוא התעצבן עליי שאלתי אותו אם זה עצבים כאלה שבא לו להוריד לי סטירה (לדעתי בא לו ממש אבל הוא לא מרשה לעצמו כי זה כאילו אסור).

ואז אמרתי לו שיידע שבכלל שכשהוא מתעצבן או לא או סתם אם בא לו הוא יכול מתי שהוא רוצה.

(איזה מבט הוא נתן לי אולי קצת הגזמתי. נראה:) 

ברביעי בצהריים סופסוף הוא יצא לעבודה. אמנם חיכיתי מלא זמן לראות אותו אבל זה גם אינטנסיבי ואני לא רגילה אז שמחתי מאוד על כמה שעות הפוגה להירגע ולעשות מה שבא לי. וגם לא עישנתי מאז הצ׳ק אין בשני אז כבר בכלל הייתי על טורים. 

הוא יצא ואני התארגנתי וירדתי לי לחצר של המלון. לעשן ולהיות בטלפון ולדבר עם חברות שלי. מה שבכל יום אני עושה בהרגשה רגילה כזאת אני עכשיו מתרגשת לקראתו.

אחרי חצי סיגריה בערך ראיתי אותו הולך אליי. עם חצי חיוך וכאילו ברוח טובה אומר לי שכחתי משהו בחדר, מי אמר לך שמותר לך לרדת לעשן? 

לא הייתה לי ברירה המצב כבר היה בעייתי וגם הייתה לי סחרחורת קלה מהניקוטין אז כבר עניתי מי אמר לך שאני שואלת מישהו? 

הוא הוריד לי סטירה בחוץ ככה בפומבי ועוד בחו״ל

(אני חושבת שמההפתעה או מהעלבון או מהבהלה שמישהו יראה יצא לי גיחוך.) 

אבל זה עוד היה כיף כי זה היה נורא מחרמן. אחכ לא בכלל. הוא רק לקח לי את הטלפון והסיגריות ואמר לי תעלי לחדר. נתראה בערב. 

אצל ילדים כשמתחילים לתת להם דמי כיס יש לפעמים תופעה שחוזרת על עצמה-  אפילו שניתן להם סכום כסף משלהם -לקנות בו או לחסוך אותו, מה שירצו- בהתחלה הם עדיין מבקשים רשות להשתמש בו. לי לא היו דמי כיס, או ממי לבקש רשות וממילא ידעתי טוב מההורים שלי מה לעשות איתו. 

אולי (ואולי לא) בגלל זה לבקש רשות זה בשבילי ככ מחרמן. ולא רק רשות לגמור וכאלה. גם לבקש רשות להתלבש, לעשן, ללכת לפיפי. סתם ביקשתי כבר רשות, בהתנדבות. הוא צחק מזה, אמר לי כן ולא ואני שמחתי.

לפעמים את פוגשת מישהו שצריך בדיוק את מה שאת צריכה. לפעמים לא, לפעמים את פוגשת מישהו שרוצה משהו טיפה אחר, ואת מנסה להיות כזאת בשבילו, ומוכרת לעצמך שזאת צמיחה ואת מתפתחת ושהוא מזיז אותך מהמשבצת שלך וכל זה אבל כל הזמן הזה עמוק בפנים את פשוט מרגישה לא טובה מספיק וההרגשה הזאת כבר קונה לה אחיזה אצלך בפנים. 

ולא צריך, לא צריך את זה. 

אפשר להתאמץ ולהשקיע ולעשות את מה שמפחיד ומביך ולנסות להיות יותר טובה. אבל אי אפשר להיות מישהי אחרת. לפעמים את פוגשת מישהו שצריך בדיוק את מה שאת צריכה ואת חושבת וואו זה גם יכול להרגיש ככה. טוב