מבושמת מיין ושיכורה מחרמנות
שעת לילה מאוחרת, יפו, חניון הפשפשים
עד לפני רגע עוד התחרמנו כמו מתפגרים על הספסל מחוץ לחניון, כשחבורות נערים ובעלי עסקים הילכו לידנו. וכשאני קופצת ממבוכה ועוצרת הוא לוחש לי "אני אוהב שהם מסתכלים" וממשיך לחפון אותי ולנשוך את פטמתי
לא הצלח(תי)נו להתאפק וכשספק שאל ספק הורה "נלך לרכב?" הנהנתי בתמימות וחיוך קטן שובב עלה על שפתי
הג'ינס הצמוד נזרק הצידה
הגופיה נמשכה מתחת לשדי
רגלי מכופפות מפוסקות
ואצבעותיו... אוחחח אצבעותיו חופרות ומטלטלות את המוח שלי מבין רגלי, מוחקות אותי לעיסה נוזלית חסרת יישות המופעלת לתאוותיו ויצריו
אני לא יודעת איך הוא לא פחד על הרכב המפונפן שלו ועל המושבים הנקיים הבהירים, כשהשפריץ אותי לדעת וסחט מתוכי במשך דקות ארוכות במיוחד כל נוזל שהכנסתי לגופי באותו הערב. אני גם לא יודעת כמה אצבעות הוא הצליח להכניס בסופו, ברגע ההוא, כשהבחנתי שהוא נעצר והתבונן ביצירה הפעורה לפניו, כשהחליט לבחון לעומק את יכולותי והצלחותיו בזמן שהחדיר עוד אצבע ועוד אצבע ועוד אחת.. כל אצבע שהכניס העיפה אותי גבוה יותר והרחיקה אותי רחוק יותר עד שאיבדתי תחושת קיימות והפכתי נקודה אחת קטנה מרוכזת בעונג צרוף בין רגלי ומוחי. נעה ונדה בין הנאה גשמית לרוחנית עד כדי מוכנה למות משופדת בין אצבעותיו כאילו רק להשאר לנצח נצחים ברגע האלוהי הזה
"5"
"חמש?!?? אתה הכנסת 5 אצבעות????"
"כן. ובפעם הבאה אכניס יותר"
