מתחת לפרווה

בין כל החומרים הרבים מספור שבלעתי היום ושהמכנה המשותף של כולם הוא שהם רק גרמו לי להרגיש יותר גרוע, אני מזהה איזו להבה שבא לי לתעכב עליה קצת.

זו להבה קטנה ומפוזרת, כל משב רוח אקראי כמעט מכבה אותה לגמרי.

היא חלשה כל כך, כמוני. במצב העניינים הנוכחי יש בה אולי עוד קרב להיות או לחדול אחד וזהו. וגם בו היא כנראה תפסיד, כי היא חלשה ומורעבת ומוזנחת וספוגה באכזבות ובשברונות.

זו אש כל כך קרה, רפה, זרה ולא שייכת.

אני מקווה שהיא לא תמות איתי ושיום אחד צעירות וצעירים שעוד חולמות ומעיזות יביערו ממנה זרדים שיתפתחו למדורה גדולה ומחממת.

השתדלתי לענות לכל הסגולות והאדומות ואני ממש ממש מצטער אם פספסתי מישהי או מישהו. אני עדיין מאוד מטושטש ושותה היום שוב אחרי סצנה עם פוטנציאל אלימות בה תהום ניסתה למנוע ממני לצאת מהבית.

אני שמח שהצלחתי להוריד אותה מזה בקול ההגיון ולא בכח הזרוע או בקפיצה אימפולסיבית מהחלון בקומה השביעית.

היו שם הרבה הודעות עם הרבה אהבה ואיכפתיות ודאגה ואני באמת מעריך את זה מאוד.

לצערי לא יכולתי לענות הרבה יותר מזה שאני לא מסוגל כל כך לתקשר עכשיו בצורה קוהרנטית ושאני באמת באמת רוצה למות כבר.

בוקר.

תודה לכל מי שכתב.ה לי בפרטי,

אני מעריך את זה מאוד אבל לא מרגיש שאני מסוגל לתקשר כרגע.

בערב אחרי היין, הטקילה והוויסקי כנראה שלקחתי מנה כפולה של הכדורים (8 מ״ג Xanax ו20 מ״ג Zodorm) מה שגרם לי למעוד וליפול שוב ושוב. תהום אומרת שהיתה צריכה לעזור לי לעמוד בשירותים כשהשתנתי.

מאוחר יותר בערב כשכבר ישנתי נדלק לפתע האור בחדר השינה ועמדו שם שלושה גברים עם ארשת רצינית. אחד מהם בדק לי לחץ דם. תהום אומרת שחירחרתי בשנתי ובגלל זה הזמינה אמבולנס.

המשכתי להתעורר צמא כל שעה שעתיים, ובאחת מהפעמים עשיתי תאונת חלב מצערת במטבח. ניסיתי לנקות כמיטב יכולתי אבל עדיין הייתי מטושטש מאוד.

הבוקר אפור מאוד ושקט, שאלתי את תהום אם היום יום שישי והופתעתי לשמוע ששבת.

לא זוכר אם ציינתי את זה אתמול אבל שלחתי לאקס-מטפלת לאחר חודשים ארוכים שלא תקשרנו לקט של לינקים לפגישות שהיו זכורות לי כהכי משמעותיות ופוגעניות עבורי.

״אני שומעת, דן.. 

צר לי ממש… אלוהים ואני יודעים שזאת ממש לא היתה כוונתי, היו לי את כל הכוונות להיטיב. לצערי הענק וחרף כל המאמצים שלי לא הצלחתי… מצטערת מאוד מאוד על כך. 

אני עוד דמות נשית משמעותית לנפש שלך שהיית זקוק לה, סמכת עליך, ציפית שתיטיב עמך ואכן היתה הבטחה לכך אך גם אני, הדמות הנשית המשמעותית הנוספת, איכזבה קשות. אתה צודק שאתה כועס, ואולי אף זועם.. גם אני היתי מרגישה כמוך במצב כזה. 

לכן אני מציעה שתבוא, כדי שנוכל לשמוע על תקוות השווא והאכזבה הקשה״

אני כבר בקפה האתיופי החזק השני אבל מרגיש כמו סוללה ריקה. סיכוי לא רע שהיום יראה דומה מאוד לאתמול, בתקווה שאם אחרחר בלילה יתאפשר לי להיחנק בשלווה ללא אורחים לא קרואים. 

״Living this charade

Is getting me nowhere

I can't shake this charade

The city's cold blood calls me home

Home, it's what I long for

Back home, where I belong

The city - it calls me

Decadent scenes from my memory

Sorrow - eternity

My demons are coming to drown me

Help - I'm falling, I'm crawling

I can't keep away from it's clutch

Can't have it, this habit

It's calling me back to my home״

(John Myung / Jordan Rudess / John Petrucci / Michael Portnoy / Kevin James Labrie)

בואו זאלופון ותחש והשלישית, בוא איה 74 וכל היתר הניקים המוזרים שאין לא כוח לזכור אותם בשמם. 

בוא תסגבירו לי למה אני כל כך טועה וזה

ואיךתזנת זאני זה שמתעלל בתהום הזכה והסכנה. 

ולא יודע להעריך את כל הטוב שמוערף עליי מכל עבר.

בואו תראו לי מה זה בדסם אמיתי כמו שלכם, בואו תתקנו את דרכיי, בואו תמליצי לי על הטיפול הראוי לדפוקים חסרי תקווה כמוני. 

מה עליי לשנות ולשפר כדי להינות מאהבה הנשגבת שכולכן מתבוססים בה במו ישו בארון הקןדש. 

עזרו לי, בבה שעשוי להיות היום האחרון של חיי הדפוקים.

אחרי שכתבתי את זה כתגובה לפוסט מתלקק בפייסבוק של אחד הזמרים שהשתתפו בפסטיבל אתמול והוא מחק את את התגובה שלי, (השמועות אומרות שזה היה אחד המופעים הכי מוצלחים ועומצתיים אי פעם)

כתבתי את זה בפייסבוק ואני כותב את זה גם פה: 

כל מי שמתפלל לחזרת החטופים ומייחל לשובם וכל הז׳רגון המטומטם הזה.
או שאתם בעד עסקה עם החמאס על סיום המלחמה המטומטמת עכשיו על כל מה שמשתמע מכך, או שאתם מאוננים ומלקקים את השפיך של עצמכם.

אומרים שההפך של התמכרות זה חיבור.

בכל הקשרים שלי עם בני אדם הם משתמשים בי.

רובם המכריע אפילו לא רואים אותי או מתעניינים באמת לשמוע אותי, רק לקבל את מה שיש לי לתת להם. ותמיד יש לי אוצר משמעותי ונדיר לתת להם.

אני לא יודע אם אי פעם חוויתי אהבה הדדית וטהורה.

בלילה הכדורים כבר השפיעו פחות,

בדרך הטבע עם נפש שסועה ומפלצתית וגוף קשוח ולמוד סבל כשלי.

מוקדם בבוקר תרגלתי מדיטציה ונסעתי באוטובוס לבת ים לצוד ירקות ופירות.

אחרי שסידרתי אותם במקרר השמשתי לראשונה אחרי שמונה חודשים וחצי בפותחן הבקבוקים העטלפי שקניתי לפני שנה.

עד שהפטיט סירה 2020 שחיכה שם במקרר כל הזמן הזה יפתח מזגתי לכוס הגלרקיירן את מנת הוויסקי הקנדי עם האייל שחיכה שם בסבלנות גם כן.

הסתגרתי באולפן עם The Astonishing של דרים ת׳יאטר, וליתר ביטחון גם לקחתי איתי את בקבוק הטקילה הלא מאוד מפונפנת החצי מלא (אני אדם אופטימי ומסתכל על החצי המלא של הבקבוק) שגם הוא המתין בסבלנות מופתית כל הזמן הזה, כמו חייל יפני בבקתה ביער בשלהי מלחמת העולם השניה.

אם אין בשביל מה אז אין בשביל מה.

אולי אמות עוד היום, חבל להשאיר אחרי בקבוקים שלא נוצלו. 

אז למה לא לשתות בעצם? 

אני ער כבר 26 שעות רצופות. בלילה אחרי הגועל ניגנתי וחשבתי, לפנות בוקר תרגלתי מדיטציה ואז הלכתי לקאנטרי ועשיתי אימון משקולות מלא. כשחזרתי המשכתי להתאמן בנגינה וב10 הגיע לקוח להקלטה.

מייד לאחר מכן אצתי לקחת רכב ונסעתי לרחובות להחליף לאמא שלי נכת הפוליו בת ה76 מצעים במיטה כי היא שוב רבה עם העוזרת שלה ולקחתי את הרכב הקטן שלה (לא הואן עם המעלית לכסא הממונע) לסיבוב של 40 דק׳ כדי שהסוללה שלו לא תמות שוב בגלל שהיא עוד לא מצליחה להיכנס אליו עם המכשירים הכבר לא כל כך חדשים. (העתיד הקרוב צופן נסיעה נוספת לעכו, שביעית במספר…? כבר איבדתי ספירה).  בדרך אליה עוד עצרתי במשתלה בבית חנן לקנות לה פרחים.

חזרתי לת״א והחזרתי את הרכב, וכל זה עם מאזן נקי של אפס גופות.

ועכשיו איפה המדליה שלי?

בקצה הפנימי של המדף העליון בארון במטבח.

לילה טוב.

אה, ועוד משהו…

אני כל כך מתגעגע לאלכוהול.

אני לא מתגעגע להתעוררויות הצמאות באמצע הלילה, ולא לתחושת החרדה בבוקר שאחרי כשאני מנסה להיזכר מה אמרתי ו/או כתבתי בלילה ולמי.

אני לא מתגעגע לקילוגרמים העודפים, לכבד השומני ולחלבון בשתן, ליחסים המתהדקים עם הצוות בחנות המשקאות, לדיבור הלא ברור, לבלקאאוטים, לחיובים של אלפי שקלים בחודש בכרטיס, לצרבות ולריח המסריח.

אני כן מתגעגע לתחושה שאני יכול להרפות את השליטה העצמית והתפקוד ולשקוע במקום שמרגיש נעים, מוכר, בטוח ועוטף, שאני מרגיש בו אהוב וטיפטיפה פחות בודד, עם האשליה שדיוניסוס או לפחות ג׳ים מוריסון שומרים עליי מלמעלה.

אם אחרי שנתיים של טיפול מיני זוגי ועוד חצי שנה שלה לבד המצב לא השתפר בשום צורה ורק התדרדר וממשיך להתדרדר,

וחיי המין שלי מסתכמים בזה שאחרי שלושה שבועות של כלום שלפניהם גם היו שבועות ארוכים של כלום היא שמה לי מצבטים על הפטמות ורוכבת עליי עד שהיא גומרת ותוך כדי מדברת אך ורק על זה שהיא רוצה שאני אמצוץ למאהב (הדמיוני)  שלה את הזין המושלם שלו וארייר רק מהמחשבה עליו ושהיא תלביש אותי בבגדי נשים שקטנים עליי שישפילו אותי ושאני אשרת אותה ואת המאהב שלה ואני אלקק לו את הביצים והוא יבעט לי בביצים וכולי וכולי וכולי,

ואני שותק ועוצם עיניים ובייסיקלי מחכה שהיא תגמור כבר,

אז אולי באמת האהבה הזו כבר ממש ממש לא.