מתחת לפרווה

העובדים בחנות המשקאות הם לא חברים שלך.

המשקאות הם לא חברים שלך.

החברים שלך הם לא חברים שלך.

ההורים שלך הם לא חברים שלך.

הבן שלך המתוק והנהדר הוא לא חבר שלך.

אחותך לא חברה שלך.

העציצים הם לא חברים שלך.

הקוראות שלך הן לא חברות שלך.

הגרושות שלך הן לא חברות שלך.

הלקוחות שלך הם לא חברים שלך.

החפצים והתוכנות שלך הם לא חברים שלך.

המורים שלך הם לא חברים שלך. 

ממשלות הן לא חברות שלך.

אתרי קניות הם לא חברים שלך. 

רופא המשפחה הוא לא חבר שלך.

תרופות מרשם ותוספי תזונה הם לא החברים שלך.

אתה לא חבר שלך. 

״מוזיקה היא החברה היחידה שלך

עד הסוף״*

*ג׳ים מוריסון

משמעותו של הממצא הזה הבוקר היא שעמדתי בהצטיינות באתגר שהצבתי לעצמי בתחילת השבוע (לא ללכת לחנות המשקאות עד יום ו׳). 

מודה לעצמי במיוחד שלא גלשתי לאס״ק ואפשרתי לשתיים או שלוש מנות משקה להישאר בבקבוק לפני שדידיתי למיטה. 

לפני הצוהריים נסעתי בקו 40 לקניון רמת אביב לפגוש אורתופד על מנת שיואיל בטובו ויסביר מדוע כבר חודש ברך ימין צורחת מכאב כשאני קם מישיבה ופוסע שני צעדים, ולפעמים גם במהלך הליכה רגילה ופעילות ספורטיבית. גם ברך שמאל מרגישה רעועה ומרוטה אך אין בה את הכאב המפלח הפתאומי.

ניסיתי להפסיק להתאמן לשבוע אך זה לא שינה כלום, החלפתי את המדרסים (שהיו ממש שחוקים) לאלו שגרו בנעליי הטרקינג שלא זכו להרבה שימוש השנה, ואז גם עברתי לנעול רק את נעליי הטרקינג שמספקות יותר יציבות ותמיכה. אני נועל אותן כל הזמן גם בבית, ואפילו שרוולי הברכיים האלסטיים היוקרתיים שהזמנתי לא שינו את המצב.

אני עיט קצוץ כנפיים ושבור לב שמתהלך על כרעי תרנגולת רצוצה.

האורתופד הנחמד השכיב אותי על הגב והכאיב לי מאוד כשניסה ליישר את הרגל עד הסוף ואז לכופף אותה לגמרי. אחר כך הוא סתם דפק על הברך בכל מיני נקודות בשביל הסיפוק שלו.

יש לי קרע במניסקוס שנגרם בגלל שחיקה. כל התקופה המוח שלי כתב צ׳קים שהגוף לא הצליח לפרוע עד שפשט רגל.

קיבלתי מרשם לברכייות עם טבעת סיליקון, משחה להקלה על הכאב והנחיות לתרגילים חדשים עם התנגדות בחדר הכושר כדי לחזק את שרירי הרגליים. כרגע הוא מעדיף עוד לא לנתח. ״אם זה לא יעזור״ הוא אמר, ״תחזור ונדבר ביזנס״.

לא איכפת לי על הכאב והתחושה שאני מתפורר ושהגוף קורס ורק נוספות לי צרות ומתמעטות לי נחמות, אבל כואב לי הלב על האוהדים, חבריי לקבוצה והילדים שקנו כרטיסים וחלמו לראות אותי מלהטט עם הכדור על המגרש במשחקי החוץ הקרובים.

עוד לפני כל זה הלכתי לאחיות החמודות ביפו לקבל את מנת החיסון השניה להפטיטיס B ולהעניק להן שתן בשביל לנסות לגדל חיידק מיקופלסמה מחמד שזה הדבר האחרון שעוד לא נשלל. הצריבה המוזרה בצנרת (זין, תחת, תחתית הבטן) ממשיכה לבוא, ללכת ולהציק במהלך הביקורים בשירותים ולא נראה שכדורי הדקל הננסי (במסווה של גזר גמדי) שרשם לי האורולוג שתקע אותי מרשימים את זה בשום צורה. 

בדרך חזרה דרומה, אחרי שעברתי במכביפארם בלפור ובשוק לוינסקי בשביל אגוזי מלך ופלפל אנגלי, הגעתי לדירתה של תהום לקדוח לה וו בתקרה לבקשתה. לא הייתי בביתי הישן כבר שבועות רבים וזה היה מוזר מאוד. מלחיץ לפני, כואב אחרי. כמו יקום מקביל, לא המון השתנה שם… אבל אני השתניתי. היא לבשה שמלת בד מנומר שהחמיאה לקימוריה ופיזרה את השיער כשהגעתי. היו הלצות הדדיות על גודל המקדח, עומק החור וכיוב׳.

התחושה הזכירה לי את הדחק הקלסטרופובי שמציף אותי כשאני מגיע לביקור אצל אמי בבית ילדותי רדוף הטראומות. עטיתי שריון רגשי בלתי נראה. כמעט כל היום בכיתי כשהייתי לבד, במהלך הנסיעות עם מוזיקה באוזניות, וגם עכשיו.

בוקר טוב! 😊

אמש עמדתי ביעד אתגר השתיה, והבוקר כפי שניבאתי השוויתי את שיא כל הזמנים שלי וחזרתי לאלפיון העליון בקבוצת הגיל, כראוי לי. (היה ממש קשוח לגרור את עצמי בציפורניים חזרה למעלה. הערפל המוחי היה דביק וסמיך ונדרשתי לחתור דרכו בנחישות ולא להתייאש). 

לקינוח כשחזרתי מאימון המשקולות בג׳ים התברר שרזיתי עוד קילו וקצת, 25.1 ק״ג פחות משהייתי. 

זה כבר השבוע הרביעי ברציפות שאני מצליח, לא בקלות אך בחפץ לב ובכוונה תחילה, להפחית את צריכת האלכוהול שלי. אני עדיין שותה הרבה יותר מדי כל ערב אבל עכשיו זה בערך חצי מהכמות ששתיתי בעין הסערה. אפשר לראות את זה גם בסטטיסטיקה של משחקי המוח שאני מתרגל מדי בוקר. (הגרף מדבר בעד עצמו ואני כבר כפסע משבירת שיא כל הזמנים שלי).

פיתחתי כל מיני טריקים.

החלטתי שיותר דחוף לטפל באלכוהול מאשר בכדורי ההרגעה והשינה, אותם אני נוטל עם מרשם ובמינון נמוך וסביר. (ואיכשהו יצא שהצטבר לי ארסנל מכובד לשחק איתו איך שארצה).

אני משתדל לקבוע לי עבודה ואימונים עד השעה 20:00 ורק אז להתחיל לשתות, וב20:45 לקחת את כדור השינה (ולכוון שעון מעורר ל40 דק׳ לאחר מכן שיזכיר לי ללכת למיטה ולא להירדם על הכסא או הספה ולהתעורר באמצע הלילה נחשל ומבויש).

הפסקתי לקנות בירה ויין, זה סתם בזבוז קלוריות וכסף, אני שותה בקלילות וויסקי מעושן בכבדות עם 46% או 55% אלכוהול בלי למצמץ ויכול לכלות בקבוק כזה בשעתיים. בירה ויין זה לילדות קטנות, לא למכורים כמוני. גם הפסקתי לעת עתה לקנות אלכוהול פאנסי. 220 ש״ח זה הגבול העליון. טעם משובח זה למי ששותה מעט באופן טבעי או למי שכסף אינו פאקטור עבורו. אם אשתה רק יצירות מדהימות זה לא יקטין לי את המוטביציה לשתות. 

fun fact-הידעתן שמנת משקה באנגליה היא קצת פחות מחצי ממנת משקה בארה״ב? בישראל זה איפשהו באמצע.

הקדמתי את נטילת הxanax לשעות אחר הצוהריים מתי שהחרדה מתחילה לבצבץ (במקום יחד עם כדור השינה אחרי השתיה), כדי להגיע לשעת השתיה רגוע ופחות נזקק ונרעש.

כמו כן החזרתי את ארוחת הערב (ביצה קשה, סלט, ופריכיות כוסמת עם גבינה/טחינה). בחודשים האחרונים עברתי לשתות את ארוחת הערב (מטעמי דיאטה), וישמצב ששתיתי יותר גם כי פשוט הייתי רעב.

בתחילת השבוע ראיתי שאני מצליח לצמצם לכמות חד ספרתית של מנות משקה לערב, ואתגרתי את עצמי לא ללכת לחנות המשקאות עד יום שישי. המשמעות היתה שעם מלאי הויסקי והטקילה בבית יש לי 7 מנות משקה לערב עד יום שישי. הגעתי ליום רביעי ואני מאמין שאצליח לעמוד באתגר. יש עוד חצי בקבוק סטולי בפריזר שלא החשבתי, אם אחרוג איאלץ לשתות סטולי בלי כלום וזה מאזן אימה אפקטיבי.

חשוב שההפחתה תהיה מדורגת כי אחרת אני מסתכן בשבץ מוחי, וגם כי הכאב עדיין מציף אותי בנחשולים אדירים ברגעים לא צפויים. (כשאני נכנס למטבח ונתקל בלובן שלו, או כשאני הולך ליוחננוף בצומת חולון להצטייד במזון וחומרי ניקוי אך ורק בשביל עצמי. המוזיקה באוזניות תמיד מאוד מאוד מדברת אליי. משקפיי השמש צובעים הכל באמוציונליות ובניתוק חייזרי מהעולם. יש ריחות חדשים, כמו כשמייבש הכביסה עובד, שישר מזכירים לי את בדידותי המוחלטת).

האלכוהול עוזר לי במטרה אחת של להציף את הרגשות, לאפשר לדמעות לשטוף, להרגיש את הכאב עם קצת ריפוד… אבל לא עוזר לי בכלל עם הרבה מטרות אחרות כמו לחסוך בהוצאות, להיות ולהיראות בריא, להמשיך לרדת במשקל, לישון טוב, להתעורר במצברוח טוב. להיות נוכח בחיים שלי.

המורה האמריקאי שלי לגיטרה דיבר בהרצאת ה Mentoring האחרונה על כך שאנחנו תמיד מחפשות דברים שישפרו אותנו, שיוסיפו לנו כלים להצליח ולהתפתח… אבל שהרבה פעמים מה שנדרש זה לא תוספות של מידע וטכניקות חדשות אלא הפחתה של כל הדברים שמעכבים אותנו, שמכבידים עלינו. ההרגלים הרעים שאנחנו נושאות כמשא כבד. ההתמכרויות, האלפיקציות, הטלפון, בזבוזי הזמן, מערכות היחסים הרעילות. זה כמו לנהוג במכונית מירוץ כשמכולה כבדה ומיותרת קשורה אליה מאחורה.

נ.ב. כתבתי בתגובות לפוסט מאתמול שהסבתא מהמשפחה שבאה להקליט שיר לחתונה הלסבית מצאה חן בעיניי, והערב היא כתבה לי בלבביות רבה בוטסאפ לאחר ששלחתי את המיקס:

״היי דן,

*****  העביר אלינו את השיר שהקלטנו אצלך אתמול.

נהדר מה שהצלחת להוציא מאיתנו בזמן של שעתיים, וכל הקסמים שעשית אח״כ.

עכשיו כשמקשיבים למילים תוך כדי השיר זה מרגש בטירוף.

קיבלנו חוויה מיוחדת אצלך, היית כל כך עדין איתנו וסבלני. יש לך צירוף של המון ידע וניסיון עם הכלה והבנה של מי שפחות יודע /מצליח לשיר.

כולנו הרגשנו ברי מזל שהגענו אליך.

תודה!״

בבקשה סבתא יפה ונעימה ללב שאי אפשר לפספס את הניצוץ הלוהט, הרגיש והמבין בעינייך. תיכף אכתוב לה (אשתדל בלי פדיחות) לפני שאהפוך לדלעת. 

שיר רלוונטי מאוד: 

עם תחילת הליכי הגירושין סגרתי את הפרופיל להכרויות חדשות.

לא רציתי לעשות שומדבר עם אף אחת לפני שכתוב לי ״גרוש״ בתעודת הזהות, וגם ידעתי שאני לא פנוי לקשר, שאני רדיואקטיבי, פצע פעור ומדמם ללא שליטה, ושכל מה שאמשוך אליי ואימשך אליו יהיה בהכרח השתקפות רעילה של מצבי.

שימוש בפלסטרים אנושיים גורם יותר נזק מתועלת, ונסיונות למלא את המכתש שנפער בלב ובחיים בזיונים חסרי משמעות ובקשרים מפוקפקים הם כמו ארוחות חוסר שבסופן מרגישים יותר רעבים וריקים מאשר לפניהן.

חשוב לי גם ללמוד להיות לבד, אפילו לתקופה ארוכה מאוד ושזה יהיה בסדר. שיהיה לי טוב עם עצמי. שלא אפעל מתוך בדידות בלתי נסבלת ונואשות לתיקוף ולאינטימיות. גם מאלו לא יכול לצמוח שומדבר בריא ומיטיב.

עדיין לא פתחתי את הפרופיל ולא יודע מתי זה יקרה, אבל כנראה שלא מאוד רחוק היום, כי מתישהו הלב צריך לכבות את המזגן, לפתוח את החלון ולתת צ׳אנס לרוח הסתיו להביא איתה בשורות.

כשאני מנסה לפתוח עם עצמי את הנושא: ״אהבתי הבאה-קווים לדמותה״ אני מגלה שאין לי מושג. בכלל.

אני לא יודע אם היא נשלטת, שולטת, מתחלפת או ונילית.

אם היא צעירה, מבוגרת ממני או בגילי. (אולי אני צריך מישהי בת 94 שתגרום לי להרגיש צעיר ומלא ברק).

אני לא יודע אם היא יפה מאוד או לא כל כך יפה, אם היא הtype שלי או סגנון אחר לגמרי, איזה סוג של קשר זה יהיה, מה נעשה ביחד ומה יהיו נקודות ההשקה והמשיכה. וואלה, אולי היא בכלל תהיה הוא או הם? אני לא יודע מה אני רוצה. אני לא מחפש שומדבר ספציפי וגם לא פוסל מראש אפיקים חדשים לגמרי. 

העליתי את הנושא בשיחות עם חברות וקיבלתי תובנות יפות.

חברה אחת השיבה: ״אני חושבת שאתה יודע איך הלב שלה נראה״.

חברה אחרת סיפרה שלפני שהכירה את בעלה הנוכחי היא היתה אחרי כמה וכמה קשרים, וכמוני לא היתה לה תמונה ברורה של מה היא מחפשת, אבל היא ידעה היטב איך היא רוצה *להרגיש* בתוך הקשר, וגם איך היא *לא* רוצה להרגיש, והידיעה הזו כיוונה אותה למקום הנכון.

חברה שלישית שיקפה לי שאמנם אני טוען שהשתניתי מעט מאוד ברבע המאה האחרונה, אבל שבעבר היתה לי תבנית מאוד ברורה של מה שאני מחפש, שואף וחותר להגיע אליו במערכת היחסים הזוגית שלי, ואולי העובדה שעכשיו אין לי היא בעצם ביטוי לכל מה שבכל זאת השתנה בי.

נראה מעניין לא? 

יחד עם תקיעת השופר לנשים ונערות, נראה שיש פה סצנת קינק שוקקת שאני מפספס.

אתמול כשישבתי לנוח בסלון בשעה הכי יפה בשבוע, השמש השוקעת ליטפה את הצמחים וחברה כתבה ושאלה איך אני. עניתי שבהודיה ובכאב.

אלו לא הפכים.

אני כמובן בהודיה על הדברים הטובים; על כך ששתיתי השבוע פחות מבשבוע שעבר, בו שתיתי פחות מהשבוע שקדם לו. פיתחתי מגוון טכניקות שעובדות ואני מצליח ברוב הלילות להשליט יותר כוונה וסדר בצריכת החומרים.

אני בהודיה על הבית היפה שיצרתי, על הלקוחות המתרבים והיכולת שלי לעזור לא.נשים להתבטא, על החברות הטובות, על הקוראות הנאמנות, על הבן האהוב והמוצלח, על הגיטרות והכישורים שרכשתי בשנים האחרונות. על האלבומים החדשים המצויינים שיוצאים לאחרונה מלהקות ויוצרים שאני מעריץ (יצא אלבום חדש של הקיור אחרי 16 שנה! והוא נהדר, חריף ומרסק!) ועל עוד המון דברים טובים בעולם ובחיים שלי.

אני בהודיה גם על הכאב. על הדמעות שממשיכות להתפרץ אינספור פעמים ביום. על הלב הריק והפצוע, על החרדה שמתגברת ככל שהיום מתקדם, על הבדידות והצורך באינטימיות, על החדשות הנוראיות שהפכו לנורמלי הכבר לא חדש.

הכאב הוא רגש ולהרגיש זה לחיות. הדמעות מנקזות את הצער כשהוא מציף הכל והלב עומד לעבור את נקודת הרתיחה, כמו מערכת קירור הידראולית של הנפש. הפצעים גרמו לי לראות א.נשים כפי שהם ולא כפי שהייתי רוצה שיהיו ולהעיז לעשות שינוי. החלל הריק הוא גם נקיון ופוטנציאל. החרדה מלמדת אותי שליטה עצמית וקשיבות. הבדידות שולפת אותי מהקונכיה. הצורך הוא ליבידו בריא ופועם גם אם כבר זמן רב אין לו מענה. המלחמה המזוויעה מחזקת את האמונה שלי בשלום ובזכויות אדם ובצורך להפיץ אהבה ולהיות טוב וסלחני לזולת ולעצמי.

אבל רק שניים בסוטאז׳ שלי. 

אני פונה אליכן בטחינה נרגשת,

כבד לי בלב...

בינתיים מפגין סליטה עצמית. 

שבת שלום 🐥❤️‍🩹