לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה אנשים על הצורך שלי בפומביות, על העובדה שזה הפך לדרישת סף עבורי וזה גרם לי לתהות למה זה כל כך חשוב לי? באופן כללי, אני טיפוס די שקט ומופנם, אז מאיפה צצה לה פתאום ה-alter ego האקסביציוניסטית הזאת, ששואבת כל כך הרבה סיפוק והעצמה מהחצנת ההעדפות שלה?
כשהייתי ילדה ממש קטנה ידעתי שאני חריגה. בלילה, במיטה, פנטזתי על זוגיות אחרת - על יחסי כוחות, היררכיה, התמסרות ולקיחה, על זוגיות שונה ממה שראיתי סביבי.
ואז, כמו רבים, הרגשתי צורך להסתיר את מי שאני - מכל מיני סיבות - ציפיות ההורים, החברה השמרנית שבה גדלתי ואולי אפילו הרגשה שאני לא בסדר, שאני צריכה לתקן את עצמי - אז קברתי את עצמי עמוק בארון. במשך שנים הסתתרתי בארון הזה ולעיתים, מרוב שדחסתי לתוכו כל דבר שנראה לי חריג, כבר לא הייתי בטוחה אם זה עדיין שם. אבל הרעב רק גבר, הצורך רק עלה, הרגשתי לא מסופקת ולעיתים אפילו אומללה.
אולי עוד אכתוב על היציאה מהארון, על החששות, על הפעמים שכמעט נגעתי ואז נסוגתי. אבל יום אחד החלטתי שאני כבר לא יכולה להמשיך להיות קבורה בעודי נושמת ומצאתי את האביר שלי וביחד יצאנו למסע המופלא הזה שלנו... אבל גם אז הרגשנו צורך להסתיר - הכל נעשה בחדרי חדרים - עד שלבסוף החלטתי שאני לא מסתירה יותר את מי שאני, מי שאנחנו. התחלנו ממאנץ' {אורדורה 😊) ואז מסיבה קטנה (אורדורה 😊) ועוד מסיבות ואז מסיבות בחו"ל - עד שהפומביות הפכה לחלק אינטגרלי ממי שאני.
יש כל כך הרבה סיבות.... מסיבה מרובת משתתפים זו האנתיתזה לארון המחניק. זה לחגוג את מי שאני בקרב עוד אנשים כמוני וכבר לא להרגיש חריגה. הפומביות גם מאפשרת חוויות אחרות, מסעירות, מרגשות, מעצימות. החברויות שיצרתי מאז היציאה מהארון הן הרבה יותר עמוקות ואותנטיות, מכוון שאני לא נאלצת להסתיר חלק כל כך מהותי מהחיים שלי.
זה להיות שלמה עם עצמך, גאה במקום שלך.
*ככה AI רואה אותי, כפרה עליו שיבוא כל יום:
