מאורעות הפוסט הקודם, קרו באמת (כמו כמעט כל הפוסטים שלי, חוץ מאלה שמתארים איזו פנטזיה, שלא תקרה) ביום רביעי, מוקדם בבוקר. יום חמישי היה עמוס במיוחד. בשישי, הילדים הלכו לבי"ס ולא ידעו שסבא וסבתא השניים, יחכו להם בבית ויקחו אותם אליהם. אנחנו היינו באיזור חיוג אחר.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה מתחשק לי לעשות לה, שכולל בעיקר, שימוש בלשון ואצבעות. החרמנות השתוללה לי בגוף ובנשמה. הרגשתי אותה בעצמות, בכל נשימה ותזוזה, אבל לא רציתי שזה יגמר.
אצלי בראש, הסברתי לה כמה אני צריך להשאר מיוחם, דחיית סיפוקים, עוד לא הרבה אף אחד. במחשבות שלי, היא הבינה והסכימה לתת לי לענג אותה, פעם אחר פעם, יום אחרי יום ולא לחשוב אפילו על לגרום לי לגמור...
במציאות, ראינו סרט (שזה נדיר שאני מחזיק מעמד) שממש נגע לי בלב (פוסט בנפרד, בקרוב) ונשנשו פיצה וזה ידוע, שבשלב הזה של החיים, אחרי פיצה, אין זימה...
בבוקר, ביקשתי ממנה שנוריד בגדים ורק נהייה קרובים, כי אני צריך להרגיש אותה והיא הסכימה וככה שכבנו עד רגעים אלה, שאני מקליד ואני כבר חיה בתקופת הייחום וזה כלכך נעים לי ולא מתחשק לי שזה יגמר... מזל שיש מלא תוכניות לנקיון הבית, שתילת צמחים חדשים שנקנו אתמול במשתלה ועוד....
שבת שלום
