overthinking

לא עשיתי כזה זמן מה, אני תוהה אם עוד להמשיך, יש לי עוד אבל לא נראה לי שממש קוראים את זה. ועכשיו כשאני חושב על זה שוב אני כן קצת מובך מזה. טוב אבל בוא נמשיך לבינתיים.

• Cruel Intentions - Sarah Michelle Gellar - משחקי פיתוי (1999) - לא זוכר את השם של הדמות שלה, אבל זו שרה מישל גלר בשיא יופייה. העלילה של הסרט דיי משונה, מין סרט תיכון, אבל תיכון אליטיסטי כזה, ושרה מישל גלר ואחיה החורג הם שני יורשי הון עשירים לאללה נראה לי ודיי מרושעים. והיא מפתה את אחיה החורג שינסה לפתות את הנערה הצדיקה בתיכון (ריס ווית'רספון) להיות רעה, והם עושים תחרות שאם הוא מצליח לפתות את הנערה הזאת היא תיתן לו לזיין אותה (אחיה החורג??) לא זוכר איפה ההורים שלהם בסרט הזה. קיצר סרט דיי משונה. אבל היא מלכת הפיתוי והמניפולציות בסרט ומפתה גם תלמידת צ'לו תמימה ומלמדת אותה לנשק בסצנה מאוד עסיסית עם סלמה בלייר. בסוף אבל האח החורג מתאהב בריס ווית'רספון והופך להיות טוב והדמות של שרה נחשפת בפני כולם כמסניפת סמים מניפולטיבית ומרושעת, סיום דיי פתטי לטעמי, היא יותר חכמה.
• Suicide Squad - Cara Delavigne - יחידת המתאבדים (2016) - כן סרט לא משהו, זה ידוע. וגם כן, יש שם את מרגו רובי בתפקיד הארלי קווין שהצליחה לבלוט לטובה בסרט ה... הזה. והיא טכנית נבלית, אבל זה סרט שבו כל הנבלים הם הטובים בתכלס בסיטואציה הזאת ומרגו רובי כהארלי קווין בהחלט שווה ביותר בסרט אבל היא דיי דמות טובה. הדמות הרעה, מלבד הדמות של ויולה דיוויס שהיא רעה אבל גם משעממת ולא מושכת במיוחד, היא הדמות של קארה דלביין. היא בהחלט מושכת, היא דוגמנית, הדמות שלה היא מכשפה מאוד חזקה ומנסה להשתלט על העולם, אז דמות מאוד מצוירת, בלי אישיות רבה, לא מתוחכם, אבל בכל זאת עושה לי את זה. כבר תיארתי בעבר נבליות מצוירות שרוצות להשתלט על העולם, זה אותו דבר, זה בסרט שובר קופות שאמור להיות יותר "בוגר" אז זה בולט בעצלנות התסריטאית, אבל מבחינת אפקטים ופרקטיקה השקיעו. הנבלית לא מנצחת בסוף כמובן, באסה.
• Scrubs - Jordan - סקראבס - זו אחת הסדרות האהובות עליי באופן כללי, קומדיית בית חולים, שכבר התיאור הפשוט הזה נשמע משונה ומחוץ לקופסה. אבל זו סדרה מעולה ומצחיקה ממש ומרגשת ברגעים אחרים עם ארסנל של דמויות מעולות; החברות בין ג'יי די וטורק היא הכי יפה בטלוויזיה, ד"ר קוקס דמות פנטסטית ועמוקה וגם הדמויות המשניות (שקצת הופכות לראשיות עם הזמן) הן קורעות ומעולות, כמו השרת וטד. ג'ורדן היא גרושתו של ד"ר קוקס, באמצע הסדרה הם חוזרים. אין לה נשמה, צוחקים על זה שהיא לקחה את הביצים של קוקס בגירושים והיא גם פשוט סקסית בטירוף ויודעת את זה. גם אליוט סקסית בטירוף אבל היא לא מרושעת. ג'ורדן לא באמת מרושעת אבל נהנים לצייר אותה ככה כי יש לה חזות קרה וקשוחה. אליוט חסרת ביטחון אבל יש רגעים שהיא תופסת פתאום ביטחון ואפילו משתמש בסקסיות שלה מדי פעם. מאוחר יותר בסדרה יש לה גם חבר שהוא קצת בוי טוי בשבילה והיא פוקדת עליו דברים כולל משחקי סקס, נייס. בכל מקרה שתי דמויות סקסיות של שחקניות יפהפיות, דמויות כתובות מעולה, עגולות וסדרה פנטסטית ממליץ לראות בטירוף עד סוף עונה 8. לג'יי די גם יש הרבה חברות לאורך הסדרה שגם נראות מעולה. יש פרק עם הת'ר לוקלייר שנראית לא מהעולם הזה שמנסה לפתות את ד"ר קוקס. יש חברה של ג'יי די שנראית טוב בקטע מוגזם אבל מתברר שסחבה סמים מבית החולים וקצת עשתה לו מניפולציות. ה'תר גרהאם היפהפיה בקטע מטורף מתישהו מופיעה בסדרה ומדביקה את כולם עם חיוביות בקטע שמעצבן את ד"ר קוקס וד"ר קלסו. טארה ריד מתישהו הופיעה בסדרה כחברה של ג'יי די ואחות של ג'ורדן, כשהייתה צעירה ולוהטת, לפני שהרסה את עצמה עם הסמים כמו לינדסי לוהאן. גם אליזבת' בנקס היפה חברה של ג'יי די לתקופה. אבל בכל זאת החברה הכי סקסית של ג'יי די היא אליוט במערכת יחסים של יהיו או לא יהיו לאורך הסדרה, אין עירום, אבל יש תחתונים וביקיני והיא נראית פצצה פשוט.
• Death Note - Misa - מחברת המוות - אז זו סדרה מעולה בכללי, לא ראיתי מלא אנימה, זו הראשונה שראיתי (שהיא לא סדרת ילדים) והיא בהחלט סדרה טובה כדי להתחיל להכנס לאנימה לדעתי, פשוט כי זו סדרה מאוד מתוחכמת. זה על תלמיד תיכון אינטיליגנטי ביותר בשם לייט יאגמי שנופלת לחיקו מחברת בה אם הוא רושם שם של אדם שהוא מכיר את פרצופו, אותו אדם ימות. הוא מחליט להשתמש במחברת כדי לטהר את העולם מרוצחים ואנסים והופך לקירה. כשהדפוס נהיה בולט מתחילה נגד קירה המסתורי חקירה על ידי בלש מסתורי גם הוא, בשם אל. מתחיל קרב מוחות בין שני גאונים, כמו שחמט, כשעל אל לחשוף את לייט ועל לייט להרוג את אל לפני שייחשף. עכשיו מי שמכיר את הסדרה יגיד... מיסה?? כי אמנם האנימציה שלה היא של בחורה מאוד מושכת, אבל היא דמות מעצבנת ביותר שמתאהבת בלייט, היא דיי מטומטמת ולייט שולט בה יותר משהיא שולטת בו, וזו רשימה של נבליות, של נשים שולטות, אז למה היא כאן? אז כאן אמנם אני ממליץ על הסדרה אבל עם הנבלית אני מתייחס יותר לסרט. כן, לסרט של נטפליקס שעשה שירות נורא לסדרה ורידד אותה לאללה. במיוחד בדמות של לייט הפכו אותו לקצת בכיין, הרבה פחות חכם והרבה פחות מעניין. אבל דווקא את הדמות של מיסה הפכו קצת יותר לקירה, יותר חכמה, יותר מרושעת, למרות ששמרו את הקטע של ההתאהבות. ומשחקת אותה מרגרט קוואלי היפה שהאמת יש לה מבט קצת של פסיכופטית בעיניים אז הגיוני. אז בסרט כמו בסדרה מתמקדים בקירה וקורים מספר דברים דומים בסדרה עד שמכירים את מיסה, שם נראה לי קוראים לה מיה כי זה בארצות הברית במקום ביפן, אבל היא יותר עצמאית ממיסה אמני שבסדרה. ויש מספר דברים דומים לסדרה אחרי זה אבל בסוף עושים שם איזה סוויץ' שהיא עבדה על לייט ועשתה לו מניפולציות ותכננה להפוך לקירה בעצמה. הבעיה היא שלא נותנים לנו מספיק זמן לחזות במיה המרושעת, החכמה והמניפולטיבית הזאת לפני שמחליטים יאללה לסיים את הסרט במהרה ונהרוג אותה כי היא הייתה מרושעת ואנחנו אמריקאים שמרנים שמענישים את הרעים כאילו זה שנות החמישים ויש את קוד הייז. אני לא אגלה מה קורה ללייט בסוף הסדרה בתור הנבל הראשי (כי שם כאמור מיסה פחות מרושעת ופחות בשליטה) לטובת מי שלא ראו את הסדרה, אבל זה פחות פשטני מהסיום של הסרט. עדיין יש רגע או שניים שמגלים שמיה תמרנה את לייט והייתה השולטת האמיתית שזה סופר סקסי לטעמי.
• Ocean's 8 - Anne Hathaway - אושן 8 (2018) - כן אותו סרט אושן "הפמיניסטי", לחלק זה מרגיש מאולץ, עבורי זה היה סבבה כי זה נעשה טוב, זה לא חידש שום דבר באמת בסרטי אושן, אבל עדיין סרט שוד מתוחכם כזה, עם תוכנית טובה, שחקניות טובות, נחמד ביותר. טכנית כולן שודדות שם אז כולן "רעות" ודווקא הדמות של אן היא של שחקנית תמימה וכביכול דיי טמבלית, שהשוד הוא סביבה, אבל כמובן יש טוויסט בסוף שהיא חלק מזה כי זה סרט אושן. בכל מקרה הדמות של אן היא של שחקנית שעפה על עצמה ואן האת'וויי נראית כמו אן האת'וויי שזה מעולה כמובן. הסצינה האהובה עליי היא כששמים עליה את התכשיט היקר לראשונה, אותו מנסים לשדוד בסרט, והיא כל כך מאוהבת בעצמה ומרגישה ששם על החזה היפהפה שלה זה המקום הטבעי של הקישוט היקר הזה, אוח מת על נשים שוות שעפות על עצמן. וזה סרט אושן אז הפושעות כן מנצחות ומתחמקות עם השלל, אז נייס.
• Sex and Death 101 - Winona Ryder - סקס ומוות 101 (2007) - סרט לא מאוד מוכר אבל מאוד חביב וסקסי, ממליץ עליו. אז זה על בחור שמקבל רשימה של 101 נשים שמתברר לו שאלו 101 הנשים שיזיין במהלך חייו, אז חלק כבר היו בעבר, חלק בעתיד, זה בחור נאה ודיי פלייר וזה סרט קומי, אך יש בו גם נופך רגשי וזה הופך מעין סרט של "אדם מול גורלו", כשהוא מתחיל כבר לעשות את זה מתוך הכרח כי זה מה שרשום ברשימה ולא כי הוא באמת רוצה. ומתישהו הוא מתאהב במישהי שהיא לא אחרונה ברשימה אז הוא מנסה להתחמק מהגורל כדי שיוכל להישאר איתה. לאורך הסרט יש אישה מסתורית שרוצחת גברים כאלו, שבשבילם נשים זה רק סקס ולא רואים בהן כבנות אדם, והיא וינונה ריידר. והיא רוצחת את הגברים הללו על ידי זה שהיא מפתה אותם לסקס. אז כמובן היא נראית סקסית ביותר בתפקיד הזה, ולדעתי וינונה ריידר היא אחת השחקניות היפות בכללי; פנים מושלמות שמפריחות בי פרפרים, פיגורה יפה עם חזה מרשים; עדיין היום היא נראית יפהפיה ולא הזדקנה יותר מדי, לא באופן שיוריד מיופיה, כפי שרואים בדברים מוזרים. בכל מקרה אז אותה נבלית היא גם השם האחרון ברשימה של הגבר. לא אגיד בדיוק כיצד זה מתרחש, אבל זה סרט טוב, אני ממליץ. אולי הייתי צעיר יותר כשראיתי אותו, אבל אני חושב שהוא דווקא יחסית בוגר ורגשי לסרט עם שם כזה, אבל אולי עם צפייה חוזרת הוא כן ייראה לי ילדותי, לא יודע, כשראיתי אהבתי אותו.

אז התחלתי להתכתב עם בחורה חמודה. האמת זה התחיל קצת משונה: היה לי מאץ' עם מישהי בת 30 בקיופיד, אני בן 25. לי אישית לא כזה אכפת מגיל, בטח במרחק הזה, והיא נראתה מהממת. הייתה לה תמונה שהיא שרה עם להקה, אני מוזיקאי חובבן בעצמי ואשמח לצאת עם מוזיקאית, אז הגבתי לה משהו על התמונה הזו מתישהו בתחילת השיחה. שאלתי אותה מה היא שרה שם, והיא ענתה לי שהיא שרה משהו מקורי שאני אולי מכיר. ואז היא המשיכה בשליחת פואמה מיוחדת עבורי שהפואנטה שלה היא שאני נראה לה חמוד אבל היא בת 30 ואני צעיר לה והיא כבר הייתה בסרט הזה בעבר. היא כתבה את זה חמוד ומשעשע כזה. זה היה דיי בתחילת השיחה והיה קצת מתסכל, הרי אז למה עשית לי לייק אם ידעת שאני צעיר מדי בשבילך? אולי היא לא שמה לב, אבל חשבתי שנשים בוחנות יותר בקפידה את הפרופילים שם לפני שעושות ימינה. בכל מקרה לא הגבתי לה את זה. במקום זה הגבתי לה פואמה חמודה חוזרת. ישבתי על זה איזה עשרים דקות לפצח את זה, והיה לילה אז הייתי בלחץ להשלים ולשלוח לפני שתלך לישון כי עם המסר שהיא שלחה זה נראה שזה עשוי להיות הסוף של ההתכתבות. אבל הצלחתי לשלוח את זה בזמן והיא חיבבה את זה, אבל בכל זאת הייתי צעיר לה אז אמרה לילה טוב ולמחרת לא הגיבה לי.

שבוע לאחר מכן היא שולחת לי פתאום הודעה שוב אחרי שחשבתי שזה כבר מת. היא כתבה שהיא התחילה לצאת עם מישהו אחר וזה טוב אבל שיש לה הצעה קצת משונה. חלפו לי כל מיני דברים בראש "...כאילו בקטע קינקי? מה היא מתכננת?" אבל כתבתי לה באופן מעומעם לכתוב חופשי ואני פתוח להצעות. זה לא היה שום דבר מלוכלך בכלל, זה היה דווקא מתוק מאוד. מסתבר שהיא שלחה את ההתכתבות שלנו, בלי זיהוי כמובן, בקבוצת פייסבוק של נשים, שלא הכרתי, שקוראים לה "מחליקות שמאלה" ובה נשים משתפות צילומי מסך של ווירדוס וקריפים ששלחו להן הודעות ומתמרמרות על גברים מחרפנים או מתסכלים. אולם היא שיתפה את צילום המסך של ההתכתבות שלנו בקטע הפוך של להראות מישהו חמוד לשם שינוי. והיא כתבה לי שמישהי אהבה את ההתכתבות הזו והגיבה משהו מתוק וכתבה לי את הכתובת שלה בפייסבוק והפצירה בי לשלוח לה הודעה. 

אז הייתי קצת נבוך, לא הבנתי אם הן התכתבו קצת קודם או שפשוט אני שולח הודעה למישהי זרה לחלוטין משום מקום ואצטרך לכתוב בערך את כל מה שכתבתי למעלה כפתיח. אבל שלחתי לה הודעה, והתחלנו להתכתב והיא כתבה שהיא אהבה את מה ששלחתי שם והמשכנו להתכתב והלך טוב. היא נראית חמודה עם שיער מתולתל מהמם. 

בכל מקרה, אז עכשיו מגיעה הדילמה, כשהתכתבנו אתמול או שלשום גיליתי שהיא מקרית אתא. אני מרעננה. רחוק. בלשון המעטה. כן, יכול להיות יותר רחוק, אבל עדיין, זה חיפה ואקסטרה. עכשיו אני יכול להגיע לחיפה בתנאים טובים תוך 40 דקות נגיד בנסיעה או רכבת, לא יודע אם הרכבת ממשיכה משם לקריות האמת, אבל בנסיעה אני מניח שזה יוסיף, מה? עשר דקות? רבע שעה? נגיד עשרים דקות עם הלהיכנס לתוך העיר, אפשר אפילו יותר אבל זה ככה עם כל עיר בתכלס. זה לא כזה ביג דיל בפני עצמו, אבל אם זה בקטע של להתחיל לצאת, שעה לשם, שעה חזרה, אי אפשר באמת לעשות דברים ספונטניים, הכול יותר מסובך, נפגשים פחות ויש משקל על כל מפגש כי זה דורש מאמץ ויצטרך להיות איזה זמן מינימלי שהנסיעות לא יהיו יותר ממפגש. עכשיו עוד לא נפגשנו, עוד נמשיך להתכתב, צריך לראות אם יש לנו דברים במשותף, קצת להכיר. וגם אם ניפגש, אולי לא תהיה כימיה במציאות, או שפשוט לא רוצים משהו רציני על ההתחלה, אם יקרה - יקרה בדרך טבעית. אני תומך בכך, בטח לא רוצה לקבוע הגדרות לפני שאני מכיר את הבחורה. אבל האם בכלל להמשיך להתכתב איתה, להכיר אותה כרגיל כשאני יודע שבמקרה שדברים כן הולכים לכיוון של מערכת יחסים המרחק פשוט יהיה מכשול מעצבן לזמן רב? אני יודע שאני נוירוטי אבל האם מוגזם לחשוב על זה ככה או שלגיטימי לחשוב קדימה גם היפותטית בלבד ולשקול מה לעשות לפי זה? וכמה מרחק צריך להיות גורם מכריע?

באפליקציות אני שם רדיוס יותר קרוב ומן הסתם נשים שהתחלתי איתן בעבר לא רחוקות מדי מהסביבה שלי. אבל כאן מצד אחד אין רדיוס, מצד שני בגלל שלא הכרנו באפליקציה אלא בדרך יותר מקורית, אני מניח שזה לא אותו מקרה בו יש לה עשרים גברים שהיא מתכתבת עמם במקביל ולפני דייט ראשון אני לא צריך לפתח שום ציפיות. כאן, יש לי סיבה להניח ש- יחסית לגבר שהיא לא פגשה ורק התחילה להכיר - היא כן רואה אותי באור שונה וכאופציה יותר מיוחדת, אולי אפילו נדירה, הרי היא ראתה את מה שכתבתי למישהי אחרת בקונטרסט מוחלט להודעות של המוני גברים אחרים.

טוב אולי כל זה לא רלוונטי בכל מקרה כי היא לא ענתה לי להודעה הערב ולא שלחה לי הודעה כל היום ויכול להיות שזה כי היססתי אמש כשהיא שאלה אם אני מתכוון לבוא לשם. לא יודע, פשוט מרגיש לי עניין מכביד. כלומר אם היא הייתה פשוט מזמינה אותי לבית ריק עכשיו הייתי שוקל באמת לנסוע עד אליה כי שווה לנסות. אך אם זה הנוהל הרגיל של הדייטים שאולי-אולי לא יהפכו למשהו, הידיעה שמערכת יחסים מקוטעת שהכול בה צריך להיות מתוכנן ואי אפשר פשוט להיות קלילים היא אפשרות עתידית, מרגישה לי מבאסת. אני לא יודע איך אני אמור להתנהל עם הידע הזה בשלב המוקדם הזה, לפי מה, מה הנוהל? אני רוצה פשוט לזרום עם מה שמרגיש אבל אני מרגיש שבדיוק המרחק הוא דבר שמקשה על זרימה מרגע שנרצה להיפגש במציאות. ואם אני חושב שבאמת המרחק הוא גורם לגיטימי לפסול עליו, על אף שאיני יודע עוד מה להחליט כרגע, אז הרי לא עדיף לקטוע זאת מוקדם, לפני שמפתחים ציפיות אמיתיות? ואם בא לי להשאיר את זה פשוט ולזרום כך שאני כן אפגש איתה אבל לא ארצה להפוך את זה לרציני כמה זה... שמוקי?

אני חושב אפילו שאם היא הייתה גרה רחוק לאללה, כזה במדינה אחרת (ועם תמונות יותר טובות היה גם עוזר. התמונה שלה בפייסבוק מהממת אבל באינסטגרם נראית קצת שונה), אפילו בזה הנוהל מרגיש לי יותר פשוט. כי אז ברור שיש משקל עצום על מפגש אמיתי וממצים אותו במאתיים אחוז וזה יכול להיות משהו ממש מיוחד שזוכרים לזמן ארוך ותופס מקום מיוחד בלב. כאן זה כזה הקריות, לא כזה ביג דיל, סתם מרחק מעצבן, לא צריך להגזים ולשים משקל מיוחד על זה, אבל כן קצת כאב ראש לוגיסטי.

אז... בנוסף לתהיות על לשיר במחזות זמר היו לי תהיות גם על עולם הקולנוע, כתיבת תסריט. עשיתי קורס כתיבת תסריט אחרי הצבא כשהרגשתי תקוע מצד אחד ומצד שני העברתי את החודשים בזמן שאני עובד כדי להשיג כסף לטיול אחר צבא; טיול שלא ממש עשיתי עד הסמסטר חוץ הזה בערך, בגלל הקורונה. בכל מקרה אז זה היה לפני הקורונה ועשיתי קורס תסריטאות למתחילים, שמטרתו בעיקר לתת כלים כדי שנוכל לעבוד על זה אחר כך בעצמנו. וההבטחה של הקורס הפרטי הזה היא שנצא עם תסריט טוב לסרט קצר, אחר כך נעשה עם זה מה שנרצה, אפשר לנסות להפיק אפשר לטמון במגירה. בכל מקרה, לקראת סוף הקורס התחלנו לעבוד על התסריטים לסרטים הקצרים וכבר בדראפט השני המורות ממש פירגנו לי עליו למרות שאני לא התלהבתי. לא היו לי רעיונות וסתם הרגשתי נורא אז עשיתי תסריט על מישהו שמנסה להתאבד כי הרגשתי שבא לי למות. בדראפט השלישי אחרי ההערות שנתנו לי כבר ממש שיבחו אותי עליו למרות ששוב לא ראיתי בו משהו מיוחד. בשלב שבו כולם עשו מפגשים אישיים עם המורות על התסריט באתי למפגש אחד כזה והיא אמרה שיש לי תסריט טוב ואין לה ממש הערות עליו, אולי ניטפוקים קטנים. ובמהלך הקורס היא הייתה מאוד ביקורתית עם הערות על הכול, והיא גם נתנה הרבה הערות לתסריטים של אחרים, אז הן כן התייחסו אליי שונה, שזה היה נחמד, אבל שוב, לא חשבתי שזה באמת תסריט עד כדי כך טוב, קצת הובכתי ממנו.

אבל מישהו אחר בקורס גם אהב אותו, ישבנו מתישהו שהוא יעזור לי לתסריט שלי ואני עזרתי לו לשלו, והוא גדול ממני בשנה בערך אבל מפגין טונה ביטחון עצמי, מרגישים שזה יחסית מלאכותי אבל מצליח להעביר סמכותיות מסוימת על אף גילו. והתרשמתי ממנו, הוא סיים בגיל מוקדם תואר בפיזיקה או משהו כזה, ואמר שיש לו איזו חברה ללא זוכר מה, ולמי יש חברה בגיל 23 בערך? ובאתי אליו הביתה, הוא גר בבית נחמד, במיקום טוב באזור הבורסה ברמת גן, גר עם חברה שכשראיתי אותה אם הייתי מצויר הייתה נופלת לי הלסת, כאילו נראתה טוב בקטע מגוחך. בקיצור, עשה רושם של מישהו שיש לו את החיים בסדר ושיש לו עוד יותר פוטנציאל. הוא רצה להפיק ולביים לי את התסריט, הוא עשה רק קליפ אחד קודם לכן והיה עוזר במאי או עוזר הפקה על סטים, אבל זה יותר ניסיון ממה שהיה לי אז אמרתי סבבה, לא רציתי לביים בעצמי פרויקט ראשון, העדפתי לטבול את הרגליים קודם לראות איך זה לפני שאני קופץ למים. אז למרות שלא ביימתי השתתפתי בהפקה והיינו שנינו על זה.

הוא היה דיי פרפקציוניסט ודחף לעשות את הסרט כמה שיותר טוב, שזה גם להגדיל את התקציב שקבענו בהתחלה. והוא גם נפגש עם במאים מקצועיים ודיבר איתם על התסריט ובעקבות זה עשינו כל מיני שינויים. אם אחרי דראפט 3-4 המורות בסדנה אמרו שהתסריט מושלם לסרט קצר כפי שהוא, בסופו של דבר הדראפט שהסרטנו היה איזה דראפט 17 בערך, לא זוכר בדיוק, אולי רק 11, אולי בעצם 20, אבל הרבה. והוא דחף לאנשי מקצוע שישתתפו בהפקה מבחינת צילום, סאונד, תאורה, עריכה, לא חברים חובבים. כל זה עלה יותר אבל יאמר לזכותו שהגדלנו את התקציב מעט פעם אחת אחרי שהחלטנו על ההתחלתי ושאחרי זה למרות שעברנו את התקציב הוא שם את זה על עצמו כי הוא דחף לזה. 

בקיצור, למה אני מספר את כל זה? כי זאת שראיתי אתמול כקהל במחזמר הייתה השחקנית בסרט שלי. אז הסרט הוא על מישהו שרוצה להתאבד, מרגיש שקוף, לא משמעותי, גם כתבתי אותו שיהיה ממש עם עודף משקל, שיהיה אאוטסיידר. אז הקונפליקט הנחוץ בתסריט הוא ששותפה שלו לדירה שממש מחוץ לליגה שלו ושיש לו קראש סודי עליה תופסת אותו בטעות בשעת המעשה ומנסה לשכנע אותו לחיות. קצת נדוש, אני מרגיש דיי קרינג' עכשיו, במיוחד כשאני חושב על הסיום. בסוף יש נשיקה נדושה ביניהם. הבמאי ממש ביים אותה שתהיה מרוחה ואיטית כזאת, נראתה לי הוליוודית, ממש לא התאימה לשאר האווירה לדעתי, ניסיתי לגרום לו כשצילמנו לעשות איזה טייק של זה שיהיה יותר קרוב לתסריט, משהו יותר מהיר ופתאומי ומפתיע כזה, עם רגש אמביוולנטי ומורכב מהצד שלה, אבל הוא עשה במקום זה איזה חמישה טייקים של התקרבות איטית הדרגתית כזו שאתם יכולים לדמיין. ממש אני מסתכל על זה עכשיו אני עם צמרמורות מרוב קרינג' ומבוכה. לא ממש עמדתי על שלי כי חששתי להיות "התסריטאי שמתווכח על הבמאי על הסט".

לפני הצילומים כשהשגנו את השחקנית, הוא הביא אותה למעשה, לא זוכר מאיפה, אבל הוא אמר שהוא דיבר איתה על הדמות ושהיא הזדהתה עם כל מיני דברים שם, ועשיתי שהדמות תהיה מוזיקאית וגם השחקנית מוזיקאית, למדה ברימון, חבר שלי גם למד שם הכיר אותה בדיעבד. היא מנגנת על נבל ושרה, ראיתי אותה מנגנת ושרה ביטלס באינסטגרם שלה וזה היה יפהפה ואני כמובן מת על הביטלס אם קראתם את אחד הפוסטים הקודמים שלי. כשעשינו "אודישנים" תכלס לא ממש בחנו הרבה, השגתי מישהי דרך אח שלי שהוא שחקן ששלחה אודישן מצולם אבל הבמאי פחות התלהב ממנה. אז בחרנו בשחקנית שהוא הביא בלי הרבה תחרות. כשעשינו הקראה מצולמת הרגשנו שנינו האמת שהשחקן יותר חזק מהשחקנית. גם לשחקנית לא היה ממש ניסיון רב, לעומת השחקן, באופן יחסי. אבל הוא היה טיפוס במלעיל, היה טוב בתור הדמות הסגורה עם האקשן אבל עם הקאט היה דווקא פתוח אולי יותר מדי. וגם נראה כמו הדמות. אבל דווקא במצלמה היא עברה יותר טוב ממנו. בכל מקרה היא בחורה זהב, מופנמת, חמודה, יפהפייה כמובן וגם הרשימה אותי עוד לפני שידעתי שהיא מוזיקאית. באחת החזרות היה ברור שהשחקן גרם לה להרגיש קצת לא בנוח בבוטות שלו. הסתבר לי מהבמאי שהשחקן גם מזדהה עם הדמות, כי לו בעצמו יש בעיות פסיכולוגיות מרובות כולל דיכאון, אבל לא רק. ומתישהו הוא פיתח תיאוריות נגד הבמאי שהוא עושה לו דווקא על משהו, עושה לו אי אילו מניפולציות וגם התחיל לריב איתו, לרוב זה לא הייתי מודע, רק בדיעבד. ושבוע לפני הצילומים הוא פרש. איכשהו הצלחנו למצוא מחליף בזמן, בחור נחמד, הרבה יותר נוח להיות בחברתו, אבל גם שחקן פחות חזק, הרגיש ונראה לי פחות מתאים לדמות.

הייתי ביחסים טובים עם השחקנית, למרות שלא דיברנו מחוץ לחזרות או לסט. בזמן הצילומים הייתי גם מפקח תסריט וגם עוזר הפקה כללי וגם מפיק בפועל כי בנוסף על זה ששמתי על זה כסף עשינו את הצילומים בסוף בבית שלי, כלומר של ההורים שלי, שהבמאי התעקש שממש כתבתי את הבית הזה לתסריט והוא הכי מושלם למרות שאני דמיינתי בית אחר. אז כשנפגשנו בבית הוא דיבר עם אבא שלי, היה קצת מביך, בשבילי, הרגשתי ילד. אבל הוא דיבר אל אבא שלי עם ביטחון, כמו איש עסקים, וקלע בול לדמות, כי אבא שלי מאוד אוהב את החזות "איש עסקים" הזה, ולדחוף ולשווק ולמתג את עצמך ואת סוגי העצות הנדושות לחיים שקואצ'רים נותנים. אז זה גם התאים שצילמנו בקיץ וההורים נסעו לצימר לסופ"ש. מבחינת הפקה אין לי מה לומר, יצא פגז, נראה מעולה, הבאתי מישהו שהיה עמי במגמה לעשות את הסאונדטרק, והבמאי מצא עורכת מקצועית. זה לקח חודשים ארוכים משום מה עד שהיה קאט שאפשר להציג, למרות שלפי מה שאני יודע זה לא הוצג בשום מקום. אני דיי מובך מזה בכללי למרות שיש בזה ערכי הפקה גבוהים שרואים על המסך, על אף שהתקציב לא היה כזה גבוה. אז למרות שחלקתי על החלטות בימוי שלו, להצליח להוציא ערכי הפקה גבוהים מתקציב מוגבל זה גם חשוב עבור במאי אז אולי בכל זאת הוא היה סבבה. לא דיברנו הרבה מאז. ביום האחרון של הצילומים (שבסוף לא היה אחרון לגמרי, אבל אחרון לרוב הצוות) נפרדתי מכולם תוך שאני מסדר את הבית מהבלאגן. מאוד מלחיץ להיות אחראי על הבית כשיש שם סט צילומים ומלא אנשים זרים, מלא דברים על הראש. רציתי להגיד לשחקנית שלום, התלבטתי האם להזמין אותה לצאת, להזמין אותה למשהו, פשוט לדבר איתה באופן שיגרום להמשך דיבור בוואצאפ אחר כך להרגיש טבעי, אבל הייתי צריך לתאם את זה בזמן כי היא הלכה כשהלכתי להוריד זבל מכל מה שהלך שם, וראיתי אותה ורק הספקתי להגיד לה שלום ותודה ואלי עוד כמה מילים אבל לא יותר. ולא דיברנו אחר כך בוואצאפ. אולי חצי שנה אחר כך היא שאלה על הסרט אבל אני בעצמי לא ידעתי את התשובה. ושאלתי את חבר שלי מרימון עליה רק לפני כמה חודשים, הוא שאל אותי קודם אם אני מעוניין ועניתי שברור, והוא בדק והחזיר לי תשובה שהיא ממש לגמרי תפוסה. אמרתי לו שיודיע לי כשהחלון יהיה פתוח.

אז ראיתי אותה היום. היא ישבה שורה מאחוריי וקצת לצד. כשהיא הגיעה הופתעתי, לא אמרתי כלום אבל ניסיתי ליצור קשר עין. היא כנראה לא שמה לב. עוד כמה פעמים הסתכלתי אחורה אבל שוב נראה שהיא לא ממש מבחינה. אמרתי לעצמי שאני אגיד לה שלום אחרי ההצגה, כשכולם יהיו כזה בלובי ויהיה אפשר לפנות אליה ישירות בצורה נורמלית. התחיל המחזמר, הוא על בחור שלא אוהב מחזות זמר שהחיים שלו הפכו למחזמר, היו שם מלא רפרנסים למחזות זמר שמיועדים לקהל בקיא, והיות שזה מחזמר לא מוכר שמפיקים במסלול למחזות זמר, דווקא הצליחו לקלוע בקהל. היה ממש כיפי ומצחיק ומרשים, כולם היו מעולים, כולל השחקן הראשי שציינתי מקודם והשחקנית הראשית שציינתי שהייתה עמי במגמת מוזיקה, אבל עדיין לא ציינתי שגם עליה היה לי קראש, אבל זה לעוד שתי פסקאות.

אז המחזמר הסתיים ואנשים קמו אחרי כל הכפיים וההשתחוויה ואלה וכשעלינו במדרגות לצאת וראיתי שהשחקנית מהסרט שלי הייתה קרובה ממש ניסיתי ליצור עמה קשר עין וכשהייתי קרוב מספיק שאלתי אותה מה שלומה, הייתי ממש לידה אבל היא לא שמעה או לא שמה לב כי דיברה עם מישהי אחרת אולי. היא בטוח ראתה אותי, לא ראתה-קשר עין וזיהוי בטוח-ראתה, אבל לבטח הייתי בשדה שלה באופן שבו הייתה קולטת אותי אם הייתה זוכרת אותי, אבל היא בכל זאת לא הבחינה, אז כנראה שהיא לא זוכרת אותי. אולי היא לא זיהתה אותי? עשיתי לייזר אז אני בלי משקפיים, אולי השיער שלי היה קצת יותר ארוך אז? אבל עדיין הפנים אותם פנים, אז היה לי זקן, עדיין יש לי. היא כנראה פשוט שכחה. או שהיא כן שמה לב והתעלמה כי חשה לא בנוח ממני, גרמתי לה להרגיש מוטרדת איכשהו אז שהיא תרגיש לא בנוח עמי? אפילו לא ניסיתי לגעת בה "נגיעה-נגיעה" בכתף להזכיר לה מי אני, כבר הרגשתי יותר מדי מובך בשביל זה. עדיף כבר ללכת, יש יותר מביך מלנסות להזכיר למישהם שאתםן זוכרים-זוכרות לגמרי מי אתםן? הרגשתי ממש שקוף. כל מחשבה על "מתישהו אולי החלון ייפתח ואצור עמה קשר מחדש" ואז היא תיזכר בתסריטאי הצעיר והרגיש עם הפוטנציאל ותתהה "מה באמת לגביו?" ואחרי שיחה קצרה יתברר שיש לנו הרבה מן המשותף ודברים יצליחו להתקדם משם... התפוגגה, כי אם אצור עמה קשר והיא לא תזכור מי אני עדיין, אהפוך מנחמד וחמוד עם עומק רגשי ששווה לדבר עמו, לנואש נוסף בתור ודאי הארוך של הגברים המתדפקים על חלונה.

טוב, נעבור לשחקנית על הבמה. היא הייתה שנה מתחתיי במגמת מוזיקה. אז כשהייתי יחסית ותיק, י"א, היא רק הגיעה ב-י', ונראתה לי דיי ממוצעת האמת. טוב, לרוב בשנים האלו מסתכלים למעלה, לא למטה, יודניקיות חדשות הרגע היו ב-ט' הרי, רובן עוד מתפתחות. בי"ב כבר רואים בחורות מפותחות לחלוטין, אז על התחת שלהן אנו מתבוננים בכמיהה (היי אנחנו בני 15-16 זה הגיל). על אף שכשהיינו בי"ב והגיעו היודניקיות החדשות, שם דווקא הגיעו כמה מפותחות מראש שהשמיטו את הלסתות של חלקנו. אז כשאותה אחת הייתה ב-י' ואני בי"א, אני מודה שפחות שמתי לב אליה, החלפתי קראשים במהלך התיכון כל כמה חודשים בערך, ועל כמה מהן ממש חשבתי אולי מתישהו באמת לדבר ולהתחיל איתן. לא עשיתי כלום מזה כמובן אבל... טוב אין משהו אחרי האבל. גם ידידה שלה נראתה לי ממוצעת ואחרי הצבא הייתי בשוק מפריחתה וניסיתי להתחיל עמה מתישהו בדרך חמודה והיא אמרה שפחות מתאים לה ומתישהו חסמה אותי באינסטגרם משום מה למרות שלא יצרתי איתה קשר (בגלל שעשיתי לה לייקים יכול להיות? זה מטריד? זה לא טוב?), אבל נחזור לאותה אחת. היה עוזר להשתמש בשמות אני מניח אבל כבר מאוחר מדי בשביל זה.

אז לקראת סוף י' תחילת י"א שלה, היא נהייתה פתאום וואו. הייתה מעלינו בי"ב זמרת אחרת שנראתה נפלא עם קימורים נפלאים ואהובה על ידי המורות והתלמידים, מתישהו לקראת סוף י' אם אני זוכר נכון, אותה זמרת מ-י' עשתה תספורת דומה לזמרת מי"ב וכמה צחקו ברוח טובה שהן כפילות או שהיא גרסה קטנה שלה או משהו, לא בדיוק זוכר, אבל זו גם הייתה הנקודה שבה היה אפשר להבחין שלא רק התספורת דומה, גם הגוף נהיה מרשים ואפילו הפנים איכשהו נראו פתאום יותר יפות וסימטריות מושלמות. חבר שלי אמר שהיא נראית ממש כמו השחקנית של פגי קרטר ממארוול, היילי אטוול, אז אמרתי שאין שום דמיון, עכשיו אני מסתכל ווואלה הן נראות ממש דומה, והיא אחת השחקניות הנחשקות בעולם. חבר אחר שלי אמר לי על חבר אחר נוסף שיש לו קראש עליה, כיבדתי את זה, למרות שלא קרה עם זה כלום בסוף. זאת הייתה תקופה כשהיינו י"בניקים שאיכשהו כולם הזדווגו בתוך המגמה ורק החבורה הקטנה שלי וחבריי לא היינו חלק מזה מסתבר. בהמשך דיי ניתק הקשר ביני לבין אותו חבר שלישי, פחות אהבתי אותו עם חלוף הזמן כי הרגשתי שהוא הופך לנרקיסיסט גדול, שזו תכונה שממש מעצבנת אותי. אחר כך הוא עבר לתל אביב ופחות התראינו והיום אנחנו כבר בכלל לא מתראים.

בכל מקרה אז במהלך הצבא גם ראיתי שבשנה אחרינו העלו במגמה את אוליבר טוויסט (בשנה שלי העלו את כנר על הגג) ואותה זמרת, כעת בי"ב, בשיאה, הייתה ננסי, הדמות הנשית הראשית (מלבד זה שזמרת שיחקה את אוליבר, טוב, יותר מתאימה באמת לטונים הגבוהים). אז היא כבר אז החלה להיות טייפ... ראשי. יפה, מוכשרת, נחשקת, קול מרשים כמובן, היא פשוט הרגישה נכון לתפקיד ראשי אני מניח. ואני חושב שבצבא היא הייתה מוזיקאית מצטיינת, ואני יודע שאחרי זה היא הלכה ללמוד באקדמיה בירושלים, מפני שהמנצח של המקהלה שלי לימד שם ומתישהו היא הגיעה למקהלה בעקבות זה, נראה לי זה גם נחשב נקודות ביצוע באקדמיה אולי. אז היא הגיעה למקהלה ששרתי בה אחרי שאני כבר הייתי יחסית ותיק בה - חצי שנה לפני הצבא ושנה+ אחרי הצבא - ואני פרצוף מוכר, על אף שלא דיברנו מלא במגמה, עדיין היה דיבור כלשהו מכורח הסיטואציה וכעת היא במקום חדש שאני כבר במידה מסוימת מאוקלם בו חברתית ומוזיקלית, כי חזרנו הרבה על שירים. עזר שהמקהלה הייתה מאוד מקבלת. אבל חשוב לא פחות - שנינו גרים ברעננה, החזרות של המקהלה היו בגבעתיים והסתיימו באחת עשרה וחצי, לפעמים אפילו אחרי. אני הגעתי למקהלה ברכב של אמא שלי, והיא הגיעה, אם אני לא טועה, מהאקדמיה יחד עם המנצח שהסיע עוד כמה חבר'ה מירושלים, או תחב"צ גם אפשרות. בכל מקרה בחזור זה יותר קשה להגיע לרעננה בגלל שהאוטובוסים מסתיימים בשעות האלה, אז אני כמובן שמחתי להסיע אותה.

השתדלתי לדבר עמה בנסיעות, מלבד להנעים את הזמן, לנסות ליצור קשר, שיהיה טבעי לנו לדבר רק שנינו, כיוון שבמגמה זה לא ממש היה ככה. ידעתי שאני רוצה מתישהו להתחיל עמה וכנראה הזמן הכי מתאים יהיה לקראת סוף נסיעה. טוב ברור שבנסיעה הראשונה לא עשיתי את זה. התלבטתי, אבל אמרתי לעצמי להיות גבר, להיות בוגר, אין שום דבר רע בלשאול אותה אם היא רוצה לצאת. גם אמנם הייתי ביישן אבל לא חוויתי הרבה דחייה עד אז, מפני שלא ממש ניסיתי. עם החברה הראשונה זו היתה חברה של חברה של חבר ונפגשנו פעמיים דרך הקשר הארוך הזה וקלטנו שאנחנו דומים ואחרי הפעם השנייה שאלתי אותה בפייסבוק אם היא תרצה לצאת והיא ענתה שבשמחה. אבל היו לי מקורות פנימיים דרך החבר שהסיכוי טוב, אז חשבתי שזה פחות נחשב אומץ. בברלין עם הספרדייה זה הפתיע גם אותי, האומץ היה בלהתחיל שיחה לא בלהתחיל איתה, והייתי במקור בברלין יחד עם המקהלה במופע ופשוט נשארתי עוד כמה ימים, זה היה ממש אחרי הצבא, הייתי צריך את זה, אז אני מניח שההיי של החוויה עם המקהלה יחד עם החופש של אחרי הצבא עזר לי קצת לביטחון לנסות להכיר זרים בהוסטל. החברים מהמקהלה היו גם אנשים מאוד תומכים ומרוממים, אז אפילו שרובם לא היו בימים שאחרי ההופעות, אני מניח שהם עזרו. ואז אחרי שיזמתי שיחה ודיברנו הרבה, השיחה זרמה לללכת לאכול בערב וזה זרם ללהיפגש מחר לטייל בעיר ואז למסעדה ואז לללכת לעוד יעדים בעיר ואז למזללה גרמנית ואז עם קצת בירה לנשיקה ומשם כשראינו שהחדר בהוסטל ריק... 

טוב אז כל זה לומר שבתכלס עד אז לא ממש התחלתי עם מישהי בצורה שבה אני מסכן את עצמי בדחייה באמת. טוב אני לא זוכר בדיוק כמה פעמים הסעתי אותה לפני שהתחלתי איתה, זה בטח לא היה מלא. אני מניח שאחרי הנסיעה הראשונה גמלה בלבי ההחלטה להזמין אותה מתישהו, אולי בפעם הבאה. אני לא זוכר אם בפעם הבאה ניסיתי רק ליצור שיחה, ליצור תקשורת בינינו או שתכננתי להתחיל איתה בסוף אותה נסיעה, בכל מקרה זה לא קרה בנסיעה הזאת. אני כן זוכר שמתישהו ממש אמרתי לעצמי שאתחיל איתה בסוף הנסיעה ולא עשיתי את זה וכעסתי על עצמי שאני כזה פחדן, אני חושב שגם כנראה הייתה שיחה טובה באותה נסיעה ובגלל זה יותר כעסתי על עצמי. אבל אני חושב גם שזה גרם לי להיות פזיז מדי בפעם הבאה. אני חושב שבתחילת הנסיעה שבסופה כן התחלתי איתה, דרכתי קודם על חרא בדרך לרכב והייתי צריך לנקות את זה כמה דקות לפני שנכנסתי לרכב ובכל זאת זה עשה ריח מסריח ועשה אותי מסריח ולא נינוח מן הסתם וקצת עצבני באותו הרגע, מקווה שלא נראיתי ככה גם אחרי. יכול להיות שזאת הייתה נסיעה אחת קודם, אבל אני חושב שזו הייתה אותה נסיעה, שוב, לא בטוח. בכל מקרה, זה לא מבשר טובות וגם לא יוצר טובות, מי תרצה להסכים לדייט למישהו שמריח מחרא של כלב? למרות שהיא ראתה שדרכתי על זה אז זה לא ריח שמגיע ממני טבעית. בכל מקרה (אני אומר הרבה "בכל מקרה") בנסיעה שבסופה התחלתי איתה דיברנו יחסית באופן קולח, התחיל טוב, אבל הסתיים קודר ממה שאני זוכר; דיברנו על פוליטיקה ועל טראמפ בארה"ב, אני מאוד מתעניין בהיסטוריה של ארה"ב וגם בפוליטיקה העכשווית שלה אני דיי בקיא, אז זה אמור להיות דווקא אזור נוח לי לשיחה, תחום שבו אני יכול להפגין בקיאות ואינטליגנציה. שנינו ליברלים ולא אהבנו את טראמפ אז לא כאילו היה איזה ויכוח פוליטי, אך זה היה עוד 2019 - טרם הקורונה, אבל כבר מסתכלים לקראת הבחירות, הדמוקרטים שם התחילו בהתמודדויות שלהם שנה+ לפני הבחירות הסופיות. ואני מתישהו בשיחה אמרתי שגם אם הוא יפסיד בבחירות הוא לא מתכוון לעזוב, והיא לא הבינה מה זה אומר. זו הייתה נקודה שביל מהאר חזר עליה בתוכנית שלו הרבה זמן וצפיתי בזה והסכמתי איתו; כל מה שצריך לדעת עליו בערך זה שהוא סובל מהפרעה נרקיסיסטית, הוא לא יודה בהפסד, וזה גם מה שקרה בפועל, הוא הרי עדיין לא מודה. אבל כשניסיתי לומר לה את זה יצאתי קודר מדי וזה היה ממש לקראת סוף הנסיעה. אז תחשבו שזה הטון הסוגר של השיחה ואז מגיעים לבית שלה ואני כועס על עצמי שלא שאלתי פעם קודמת שאמרתי לעצמי שאשאל. ובפעם הקודמת השיחה הלכה טוב, וחשבתי שרוב השיחה בנסיעה הנוכחית הלכה טוב, אולי חוץ מהסוף. אז לפני שהיא יצאה מהרכב הבלחתי "אמממ... את תרצי... לצאת מתישהו/איתי/אולי" והיא חייכה חיוך מאולץ ואמרה "יש לי בן זוג" והלכה.

נשארתי באוטו כועס על עצמי. קלטתי מיד שלא ככה תכננתי את זה. הייתי צריך לחכות. הייתי חייב לשאול כשאני מריח כמו חרא וכשסיימתי איתה שיחה בצורה כאילו כולנו לקראת אבדון או משהו כזה? זה כזה שינוי טון צורם ואני לא במצב נחשק באותה העת. האם באמת יש לה בן זוג או שהיא שיקרה כי הייתי מאוד לא נחשק באותה העת, וזה יכול היה להיות שונה אילו רק הייתי מנסה בפעם שבה דברים הולכים יותר חלק וההתנהלות שלי נינוחה יותר? מצד שני, היא בחורה יפהפייה, כאילו ברור שיש לה בן זוג, זה יותר סביר אפילו, מה יש לפקפק? וזה אומר שלא משנה שדברים לא הלכו בדיוק כפי שתכננתי כי גם אם הכול היה הולך חלק היא הייתה מוסרת את אותה התשובה, אז זה לא אישי ואני לא צריך לכעוס על עצמי.

אולם, בשבועות הבאים היא הגיעה פחות לחזרות, היא דילגה כמה פעמים, אני אפילו לא בטוח שהסעתי אותה יותר; אם הסעתי, זה היה פעם או פעמיים נוספות מקסימום וברווחים גדולים. היא חזרה בעצמה או עם מישהוי אחרת בפעמים אחרות אני מניח, אבל כאמור דילגה על חזרות ומתישהו פשוט הפסיקה להגיע והרגשתי שזה בגללי. כשראיתי אותה אחרי אותה פעם זה פשוט הרגיש מוזר, וניסיתי להתנהג כאילו הכול כרגיל ואני מניח שגם היא, אבל למרות שמישהי שנראית כמוה בטח מסתובבת בעולם בהנחה שחצי מהגברים סביבה רוצים להתחיל איתה, כי בטח כל כך הרבה באמת עושים את זה, עדיין כשיוצא המרצע מן השק זה יוצר מבוכה מסוימת. אולי זו תחושת אי שוויון מסוימת - האחת דחתה את השני, אחד רוצה את השנייה וזה לא חוזר כלפיו. אני הייתי במקהלה לפניה, הייתי מאוקלם שם והיא עדיין הייתה דיי חדשה, אם היא לא רצתה לראות אותי אני מניח שהיא תהיה עם ההנחה שאני אשאר שם בכל מקרה כי כבר הייתי שם והיא לא באמת צריכה לבוא למקהלה הזו כי במילא עוד לא התאקלמה בה ולא מכירה יותר מדי את השירים. כמובן, אולי אין קשר בכלל והיו לה סיבות אישיות שונות לגמרי לפרוש מהמקהלה. אולי זה אפילו אגואיסטי מצדי לחשוב שזה קשור אליי, אבל התזמון גרם לי להרגיש את זה, וגם היחס שלה כמובן, היא לא הייתה גסה, הייתה נחמדה, אבל גם פחות חברותית מאז, כלפיי לפחות, ואם לא הייתה לה בעיה קודם לנסוע איתי והייתי פנים נחמדות ויתרון שאני שם, עכשיו פתאום היא מצאה דרך אחרת לחזור מדי פעם והפסקנו לדבר כמעט לגמרי שם...

ואז לפני כחודש או פחות ראיתי את הטריילר למחזמר הזה וראיתי שהיא מופיעה בו. היא הגיעה למסלול למחזות זמר, עברה את האודישן למסלול המלא וכבר מהטריילרים נראה שהיא תהיה בתפקיד ראשי יחד עם הבחור השני שדיברתי עליו בחלק הראשון - וכמובן זה מחזמר, יש בין שני הלידים מתח וכימיה ועד נשיקה. אז אני הרגשתי עוד יותר פספוס, אני מניח שאין לי זכות להרגיש פספוס, ניסיתי מה שיכולתי, להתחיל איתה פעם אחת, לא הלך, זהו. אבל לראות שהיא גם מתה על מיוזיקלס - כן עשינו במגמה והיה כיף, אבל היא הייתה זמרת קלאסית - אקטיבית לחפש את המסלול הזה ולהתקבל אומר שהיא בהחלט גם אוהבת מיוזיקלס וזו בהחלט התאמה שאני רוצה בבת זוג. והיא כמובן הופיע מדהים והוא הופיע מדהים. וכמובן זה דיי מטומטם מדי לקנא בו, גם כי לא ניסיתי להתקבל באותה שנה בגלל הלימודים וגם כי נגיד הייתי במקומו, מגיעים לסדנה, אני רואה את אותה זמרת שאני חושב שאולי פרשה מהמקהלה בשביל להתחמק ממני המגעיל. בוא נגיד ששנינו ראשיים שמתנשקים לא קורה בסיטואציה הזאת במירב הסיכויים.

אבל אפשר לפנטז. אחח היא באמת נראית טוב. פנים כאלו סימטריות, שלמות, משהו ספינקסי. ואיזה גוף... וקול יפה, מאוד מוכשרת. בא לי להיות עם מישהי שאוכל ללכת איתה למיוזיקלס. ולשיר איתה בהרמוניות. ולראות אותה מופיעה ולהתגאות. גם השחקנית מהסרט שלי נראית כמו מלאך פשוט. ועיניים כל כך יפות ועמוקות. וגם גוף יפה. וגם קול יפה וכישרון. ובא לי להיות עם מישהי שאוהבת את הביטלס ואוכל לשיר איתה בהרמוניות. טוב אותה לא ראיתי מופיעה מוזיקלית, אבל היא למדה ברימון, אני בטוח שהיא גם מופיעה נפלא להתגאות בה. אחחח... חבל שאני לא קיים בעיניהן, היה יכול להיות נפלא. כן אני יודע אני מניח יותר מדי את התקווה לאושר שלי אצל פנטזיה של אישה מושלמת עבורי והן בנות אנוש עם רגשות ודאגות משלהן ובמצב מציאותי, אפילו אם היינו יוצאים, לשים כל כך הרבה ציפיות עליהן לא יהיה הוגן כלפיהן ולא יעשה לי טוב. אבל על מה אבסס את האושר שלי? על עצמי? פחחחח. אם אני אבסס את האושר שלי על השמוק הזה אני לא אראה אושר בחיי.

בכל מקרה, ממליץ על תווי חייו של הווארד בארנס. למרות שההצגה הזאת הייתה רק לשלוש הופעות. בטח באסה להתאמן כל כך הרבה להגיע לשלמות כזו מאתגרת רק למספר הופעות מצומצם. אבל עדיין, היה מאוד כיף, מחזמר מצחיק ויפה, מזכיר את הבחור שלא אהב מיוזיקלס של סטארקיד, רק קצת יותר שפוי. עדיין לא שפוי אבל.

טוב זה לא מביך כמו "הלכתי לבר לבד" אבל כשהתחלתי לכתוב את הכותרת חשבתי להקביל, אולי זה עוד ימשיך.

וואי אני כבר מרגיש שזה יהיה ארוך. אפצל את זה.

אני גבר סטרייט שמאוד אוהב מחזות זמר. כן אני יודע, זה סטריאוטיפ, אין שום דבר "נשי" בלאהוב מחזות זמר או "סטרייטי" בלא לאהוב, גם לא הופך אותי לגיי כן לאהוב, וכמובן זה לא שכל מי שהוא גיי אוהב מחזות זמר. סך הכול מה שאני מנסה לומר זה שזה איזה רעיון כללי שקיים בחברה שלנו משום מה וזה משפיע על איך שאני מרגיש בסביבה הזו למרות שאני יודע שזה מטומטם. גם עושים על זה בדיחות כל הזמן, האמת במיוחד במחזות זמר אוהבים לעשות בדיחות על זה שכולם שם הומואים או יהודים או הומואים יהודים, כי אלו מחזות זמר מברודוויי לרוב ויש שם מלא יהודים. הייתי פעם ב-"קורס" (היה דיי קצר) של ריקוד בסגנון מחזות זמר, האמת לא אמרתי לאף אחד שאני מכיר על זה שהלכתי לשם, כמה חברים חשבו שאני רוקד סווינג והכחשתי לחלוטין, כי באמת לא רקדתי סווינג, זה סגנון אחר. בכל מקרה כולן שם היו בנות חוץ ממני, אולי עוד מישהו אחד אחר אבל אם כן, אני לא זוכר. חוץ מהמורה, אני יודע שהוא סטרייט אבל אפשר לטעות, שוב הכול סטריאוטיפים אבל הוא מאוד רגיש וחופשי וכמובן האופן שבו הוא מניע את הגוף, והרבה גברים סטרייטים כמוני מאוד עצורים. אתןם מבינות את הרעיון שאני מנסה להעביר אני מקווה. זה בעיקר קשור לחוסר הביטחון שלי, לא להנחות מגדריות אקראיות. האמת בין השאר רציתי ללכת ל-"חוג" הזה, איך שנקרא לזה, דווקא בשביל להשתחרר, אבל לא המשכתי לקורס חוזר כי לא הצלחתי באמת להשתחרר, הרגשתי מאוד מובך שם במקום. מה שכן, היו שם הרבה בנות מושכות, אבל זה גרם לי רק לכעוס על עצמי על כמה שאני עצור וביישן.

ואחר כך הייתי בסדנת הגשת שיר בסגנון מחזות זמר, בתכלס הכנה לאודישנים, והיה נחמד ביותר, היו שם כמה גברים, כולל זה שהעביר את הסדנה, אבל לחלוטין רוב נשי, ואני יודע שחלק מהגברים שכן היו שם הומואים. אני אומר פה משהו לא בסדר? כאילו אני רק מתאר משהו שהיה, שבמקרה מתכתב עם הסטריאוטיפ שגברים במחזות זמר ששרים ורוקדים ומביעים רגשות הם הומואים. גם הייתי במקהלה קלאסית והיו שם 5-6 גברים הומואים מתוך 15 גג בשיא, אין ממש סטריאוטיפ כזה שידוע לי על מוסיקאים קלאסיים, אבל גם מה הסיכוי של זה ביחס לחתך האוכלוסייה? אני רק מציין, מקווה שלא אמרתי משהו מכליל או מרדד. אהבתי את החברים מהמקהלה, הלוואי שהייתי יותר פתוח ובטוח בעצמי כמו חלק מהם. הפואנטה שלי היא שמהמעט גברים שהיו שם, בחזרה לסדנה, נראה לי שהם הרגישו הרבה יותר בטוחים במקומם שם, ואני פחות. כן היה שם גם עוד גבר סטרייט שכן הרגשתי דיי דומה לו באופנים מסוימים האמת, אבל הוא היה עם יותר ביטחון, למרות שגם הוא נראה דיי מופנם סך הכול. מה שמראה שלא חייבים להיות אנשים מוחצנים בשביל להרגיש בטוחים בעצמנו ולהצליח לשדר את זה כלפי חוץ. והוא גם היה טוב בסדנה הזו. גם אני הרגשתי טוב בסדנה הזו יחסית לדיי הרבה אחרים, אני חושב שאני שר טוב וגם חשוב - יש לי מודעות עצמית שאני מרגיש שלחלק שם חסר, שעוזרת גם להפנים דברים שהמורה/הבמאי אומר וליישם. הרבה חוזרים על אותן טעויות כי הם לא מזהים אותן בעצמם. ובזמן שאני שר אני כן מרגיש יותר חופשי להוציא צדדים רגשיים אחרים, זה רק משחק סך הכול. אז עשיתי גם שירים קומיים טיפשיים שמשתטים בהם בנוסף על שירים יותר רציניים ורגשיים.

אני לא יודע למה באמת מיוזיקל נחשב למשהו יחסית נשי, אולי בגלל שלרוב יש להן יותר אינטיליגנציה רגשית ומחזות זמר בנויים על רגש. אבל בהחלט יש מחזות זמר ששונים מהלוק הצבעוני והראוותני שקופץ לראש כשחושבים על ברודוויי; מחזות בוגרים, חכמים, הומור שחור, נושאים אפלים בכללי, או פשוט מאוד רציניים שמתעסקים ברגשות וקונספטים מורכבים שיכולים להניע משהו בכל אדם. ויש את סונדהיים, אצלו זה הכל ביחד. הייתי רוצה שזה יהיה יותר פופולארי אצל גברים. אבל למשל בקבוצת חברים הקרובה שלי לא ממש שומעים מיוזיקלס למרות שחצי מאיתנו מוזיקאים. יש אחד שהתאבסס איתי על המילטון ושמע עוד כמה דברים (אבל המילטון דיי מקרה מיוחד שהצליח לפרוץ למוזיקה הפופולרית, בעיקר בארה"ב כמובן), ונגיד כן יש נוסטלגיה לשירי דיסני מהילדות, אבל אם אני אמליץ להם על קומפני, דיר אוון הנסן או היידסטאון זה פשוט יעבור מתחת לרדאר עבורם. טוב זה ככה עם הרבה דברים איתם, הם חברים טובים אבל... טוב זה כבר נושא אחר.

טוב אז הלכתי היום למחזמר לבד - מחזמר שהעלה אותו מורה בסדנה שהייתי בה, יש לו מסלול מקוצר שעשיתי או מסלול ארוך של שנה ובסופו באמת מעלים מחזמר, אז זה היה המחזמר שהעלו. טוב אני חוזר על אותה נקודה כאן הרבה, אבל היו שם נגיד 20 שחקנים, יותר נכון שחקניות, כי רק חמישה היו גברים. גם אם בעצם היו שם רק 15, לא בטוח בדיוק, עדיין, רק שליש גברים. שניים מהם היו איתי בסדנה המקוצרת, בנוסף לאחת הבנות. והשחקן הראשי זה אותו גבר סטרייט שני שכתבתי שהרגשתי קצת דומה לו, יש לנו אותו גוון קולי בערך, בסדנה לפחות נראה לי שהפגנו יכולות משחק דומות, שנינו קצת מופנמים סך הכל, אפילו נראה לי אנחנו דיי אותו גובה, לי יש קצת בעיה של דיקציה שניסיתי לעבוד עליה והוא גם בהחלט יותר חתיך אז אני כן מכיר בזה שהוא יותר מוכשר, אבל מה שבאמת משנה לדעתי זה שכנראה הוא היה מפוקס על זה יותר, לכן הוא הגיע לתפקיד הראשי ואני ישבתי בקהל. כי עובדה שהגיע לסדנה הארוכה שעושים עבורה אודישנים (עשיתי פעם אחת ולא עברתי). לא עשיתי בשנתיים האחרונות כי הלכתי לעשות תואר בכלום באוניברסיטה. באמת אני לא יודע למה אני לומד, היסטוריה וקולנוע, מה עושים עם זה? אני אפילו לא במסלול המעשי של קולנוע. אבל אני לא הייתי בטוח ועדיין לא בטוח אם זה מה שאני רוצה לעשות, לשחק ולשיר במיוזיקלס. זה היה כיף כשעשיתי את זה במגמת מוזיקה בתיכון ובעוד כמה פעמים שהופעתי באופנים שונים מאז, אבל אני לא יודע אם זה מה שאני רוצה כקריירה, אם יש בי את זה, את היכולת להיות תחרותי בעולם הזה כשיש הרבה יותר אנשים הרבה יותר נחושים וחדורי מטרה להיות שחקנים, להשיג תפקידים. 

כמה דברים כן עושים אותי אופטימי בכך שאני יכול להשיג הצלחה כלשהי אם אפנה למסלול הזה: שרתי בכמה ערבי קריוקי מיוזיקל, וקודם כל היה כיף לשיר, שנית - כל כך הרבה מזייפים, אני ממש לא אדם שעף על עצמי אבל לא זייפתי כששרתי; טוב הייתי במגמת מוזיקה, עשיתי פיתוח קול, הייתי במקהלה, גם אם הרבה זמן לא שרתי, יש טכניקות שנשארות. באחד הערבים האלה, לפני הרבה זמן, עוד לפני הקורונה, היה השחקן המחליף ששיחק את ז'אן ולז'אן בעלובי החיים כשזה רץ בהבימה לפני כמה שנים. הוא היה קאסט ג' אבל במקרה הוא היה הדמות כשאני ראיתי את המחזה ביום הולדת של האקסית כשיצאנו לפרק זמן קצר (כתבתי על זה באיזה פוסט קודם. האמת היא אהבה מחזות זמר, היה נחמד להיות איתה, באסה שלא כזה נמשכתי אליה זה באמת ממש מתסכל אני מאוד מחבב אותה כבת אדם). אז איכשהו אזרתי אומץ לדבר איתו, אולי האווירה החברתית המקבלת שם תרמה (היו שם הרבה קבועים) אולי ההיי אחרי ששרתי בעצמי והרגשתי ששרתי טוב הוסיף קצת ביטחון. אז שאלתי אותו איך הוא הגיע לתפקיד והוא אמר שהוא היה בבית ספר למשחק ושעשה אודישנים למחזמר כשהיו והוא התקבל. כזה פשוט. בחור צעיר, באותה עת עוד לא בן 30 אני מאמין. עברו איזה 4-5 שנים מאז שסיים בית ספר למשחק ועד שזכה בתפקיד הראשי אם אני זוכר נכון (גם אם בקאסט ג') במחזמר מהפופולריים ביותר שיש ובתיאטרון הבימה, אולי התיאטרון הכי מוסדי שיש. אז בסופו של דבר מה שצריך בשביל להתקדם זה סך הכל כמה אודישנים טובים (לפחות בהפקות או קטנות או מספיק גדולות שיהיו להן שני קאסטים או יותר, כי הקאסט הראשון יהיה מפורסמים כמובן). בהצגה הוא היה טוב אבל לא הייתי אומר כזה וואו. אני יכול לשיר, צריך קצת לעבוד על הדיקציה, ומבחינה משחקית צריך להיות סך הכל עם מוסר עבודה ולדעת להקשיב להוראות של הבמאי וליישם, ואלו תכונות שיש לי. טוב אין לי מוסר עבודה עם עצמי, אבל אם זה בשביל מישהו אחר יש לי.

דבר נוסף שעושה אותי אופטימי על יכולת להיות במסלול כזה, הוא חזרה לעניין הגברים והנשים בעולם מחזות הזמר. כפי שאמרתי היו בין רבע לשליש בנים מסך הקאסט שראיתי. מבחינת התפקידים היו הרבה בנות בתפקידי מקהלה, שאלו בהחלט תפקידים שיכולים לעשות גם בנים וגם בנות אם יש מספיק, אני גם שמעתי אחר כך את האלבום קאסט המקורי באנגלית ושומעים שם גברים בתפקידים שעשו בנות במחזמר שראיתי. מה שאני בא לומר הוא שדווקא בגלל שזה אכן יותר פופולארי עבור נשים, זה אומר שאצל גברים זה עולם קצת פחות תחרותי, לפחות אם מדברים רק על מיוזיקלס ולא על משחק בכללי. נכון, לא התקבלתי לסדנה הארוכה הזו כשעשיתי אודישן, אבל אני מניח שהסיכויים שלי יותר גבוהים באופן יחסי להתקבל לזה מאשר לבנות שעושות את אותו אודישן (ואני יודע שכן הייתי דיי גבוה ברשימה). ברמה מסוימת מתחרים עם כולם אז פשוט צריכים להיות הכי טובים, אבל ברמה אחרת מתחרים בתוך המגדר, הגוון הקולי והטייפקאסט, כי הבמאים והמפיקים רוצים גיוון מסוים, מוזיקלי וויזואלי.

יתרון נוסף בלפנות למסלול כזה הוא כמובן... שיכול להיות נחמד להיות אחד הגברים הסטרייטים היחידים מבין ים בנות במקום שבו גם נמצאים הרבה ביחד וגם אני יכול להפגין את הכישורים שלי ולהיפתח יותר. אפילו אם זה רק כשהמוזיקה מתנגנת. למרות שזו גם מחשבה קצת נאיבית. הרי הייתי בסדנה המקוצרת עם רוב נשי, הרבה נשים יפות ומוכשרות שבהחלט הייתי מעוניין בחלקן, ולא היה כלום. יש אחת שאני כן עוד בקשר עמה, היא גם במקרה הייתה בקורס של הריקוד וגם לומדת עכשיו תיאטרון באוניברסיטת תל אביב שזו אותה פקולטה כמו קולנוע. אז יצא לנו להיפגש שם וגם עזרתי לה בכמה פרויקטים שלה, חלק באמת קשורים למחזות זמר, היא עוד הרבה יותר מאובססת על זה ממני, ואני בהחלט חוזה לה הצלחה כמפיקה של מחזות זמר בעתיד. אבל אליה אני לא נמשך.

ודוגמה נוספת: עשיתי בשנה ב' בתואר, השנה הקודמת, בסמסטר א', סמסטר חוץ, בונציה היפהפיה. זה כמו חילופי סטודנטים, רק חד כיווני. והיתה הקצאה דיי גדולה לתלמידים מתל אביב כנראה כי טסנו 10+ ישראלים. יותר נכון, ישראליות, כי שוב, כמעט כולן היו נשים. למען האמת היה רק עוד גבר ישראלי אחד מלבדי ב-"משלחת", והוא היה הומו. לא יודע איך זה כל פעם "מסתדר" לי ככה. בנוסף לכל הישראליות הללו, זו הייתה האוניברסיטה הבינלאומית של ונציה, אז הגיעו סטודנטים וסטודנטיות מכל העולם: אנגליה, יפן, ארה"ב, גרמניה, בלגיה... בכל זאת גם ברמה הבינלאומית הייתי אומר שהיה רוב נשי. ושוב, הרבה מהן הייתי שמח להיות עמן, מאוד מושכות, אינטילגנטיות, נחמדות. הייתי שם בדירה עם שתי שותפות, גרמנייה ואמריקאית. הסמסטר היה 3-4 חודשים וטיילתי איזה שבוע וחצי קודם ובערך 3 שבועות אחריו ועוד שבוע נוסף כשההורים הצטרפו בסוף כשעברתי לסלובניה. קיוויתי גם כשטיילתי לבד שאולי יהיה משהו באיזה הוסטל או משהו כזה, כמו ברלין. פגשתי אחת שהתיידדתי איתה בהוסטל בטיול לפני הסמסטר, אבל זה לא היה מעבר לזה. בכל מקרה, כל זה בשביל לומר שלא היה כלום. כלווום. התוכנית הייתה מאוד חברתית, אנשים שם התחברו והפכו לחבורות דיי מהר, הרבה מאוד אנשים נחמדים ומצחיקים, נוסעים לעיר אחרת בסופ"ש, אולי אפילו מדינה אחרת. לא הייתי שותף בכלום, לא בכללי, בטח שלא עם נשים. בחופשת אמצע סמסטר, חופשה של שבוע, טיילתי לבד, וזה כבר אחרי שאמורים להכיר שם את האנשים. להרבה מהבנות היו חברים, למשל לשותפות שלי, אז זו סיבה אחת שלא היה כלום, אבל בטח לא לכולן. גם בקבוצה הישראלית לא ממש התחברתי שם יותר מדי, הייתה אחת שבהתחלה דיברנו דיי הרבה, זה גם התחיל מטובה דיי גדולה שעשיתי לה האמת, אבל אחרי שבועיים-שלושה בערך זה דעך, כלומר אחרי שדיברנו יותר פנים מול פנים אני מניח. אולי פשוט רואים את שפת הגוף שלי וקולטים את הביישנות וחוסר הביטחון מתחת לזיוף של להתנהג נורמלי, וזה דוחה את כולן וכולם. הגבר השני נכנס ממש ללב החברתי שם, כל הזמן טיילו, הלכו למוזיאונים, עשו ארוחות, אני עדיין רואה באינסטגרם של אחת מהן שנשארה באיטליה מסתבר (כי היא מטיילת כל הזמן לפי מה שזה נראה) שהיא נפגשת איתו מלא, מה זה גם הוא נשאר שם? מה קורה שם? אפשר גם על זה להכיל את הסטריאוטיפ, החבר ההומו הבסטי, אבל כמובן זה לא קשור להומו או סטרייט אלא פשוט ללהיות עם ביטחון עצמי ולהיות פתוח, פתוח רגשית, פתוח עם המחשבות, תקשורתי, דברים שאני... פחות.

בקיצור, זו מחשבה מאוד מאוד נאיבית שאם רק אגיע לסיטואציה שאני בסדנת מחזות זמר עם הרבה נשים יפות ומוכשרות, לבטח עד סוף השנה אצליח להתחבר עם מישהי מהן. למה ששם יהיה משהו שונה מבכל שאר חיי?

ובלי קשר, אני פשוט לא יודע אם זה מה שאני רוצה לקבוע לעצמי לעשות בחיים, אבל אם אני לא אקבע ואעשה כל דבר בחצי כוח, אני לא אתקרב לשום דבר, שום הישג, צריך להחליט על משהו ולהתפקס עליו ואני פשוט לא החלטי. טוב אפילו לא באתי לדבר על משבר גיל העשרים הממושך שלי כאן, באתי לדבר קצת על תחושת אי שייכות וגם על תחושת שקיפות שמתווספת על בדידות. כנראה פשוט הכל קשור. הבדידות היא מן הסתם זה שהלכתי למחזמר לבד כי חברים שלי לא היו מתעניינים ואין לי חברה. אבל בכל זאת בחרתי ללכת לזה, זה מחזמר של במאי ומפיק שהייתי בקורס שלו, של מסלול שנבחנתי אליו בשנה מסוימת ואולי מתישהו עוד אבחן אליו שוב, כמה שחקנים שהיו עמי בסדנה המקוצרת היו עכשיו במסלול המלא והופיעו במחזמר הזה ובנוסף לזה השחקנית הראשית הייתה עמי בתיכון במגמת מוזיקה, שנה מתחתיי. אז יש לי כמה דרגות היכרות שם ששכנעו אותי ללכת על אף שהייתי לבד. לא יודע למה לא שאלתי את הידידה שהייתה בסדנה ולומדת עכשיו תיאטרון בתל אביב, בסוף היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא בתאריך אחר כי היא הזמינה שני כרטיסים והיה לה אקסטרה, אני לא יודע עם מי היא תכננה לבוא קודם כי היא שאלה אותי כזה ברגע האחרון. אולי אני עדיין לא מרגיש לגמרי נוח איתה עדיין ברמה שאני נוח עם חברים שלי.

כשהגעתי לשם ראיתי עוד כמה שהיו בסדנה הקצרה שהכרתי, וראיתי ידיד שגם היה איתי בצבא לזמן קצר, וגם אחר כך ראיתי אותו בכל מיני כנסי גיקים שהלכתי אליהם מדי פעם, הוא הרבה יותר פעיל בקהילה הגיקית ועשה גם הרצאות באייקון או עולמות, והוא גם אוהב מחזות זמר אז ראיתי אותו כמה פעמים בערבי קריוקי ואני יודע שהוא גם לקח את הסדנה הקצרה שאני עשיתי רק בזמן אחר, ואמרנו שלום-שלום אבל לא כזה דיברנו למרות שאנחנו מכירים. הוא עוד אדם שאני מרגיש שדומה לי בהרבה מובנים אבל יותר מפוקס על עצמו ועם יותר ביטחון כמו אדם נורמלי ולכן הוא נראה תמיד מוקף באנשים. וראיתי עוד כמה שאני מכיר, מישהו שהיה במגמת מוזיקה שנתיים מתחתי, מישהי שהשתתפה בפרויקט שגם אני השתתפתי בו של אותה ידידת מיוזיקלס מלמעלה. וראיתי גם עוד מישהי שהיה לי קראש עליה, טוב אולי זה זילות של מושג הקראש כי פשוט יש לי על כל כך הרבה נשים.

טוב את זה אמשיך לחלק הבא כי זה במילא ארוך עכשיו ויש עוד דיי הרבה להוסיף.

טוב ממשיך, הרשימה עוד ארוכה.

• Agent Carter - Whitney Frost - הסוכנת קרטר - אז זו עוד סדרת מארוול, הכי מוקדמת מבחינה כרונולוגית, כי היא אחרי האירועים של קפטן אמריקה הראשון בשנות הארבעים ועוקבת אחרי פגי קרטר. אז היילי אטוול יפהפיה אבל אני אתמקד בנבלית של עונה 2. עונה 1 גם הייתה איזו נבלית, סוכנת סובייטית נראה לי, אבל היא לא הייתה כזו final boss, היה איזה גבר הנבל האמיתי משהו כזה, לא זוכר בדיוק. אבל בעונה 2 כן הייתה נבלית ראשית והיא הייתה וויטני פרוסט, שחקנית הוליוודית מפורסמת, אשת סנאטור, או מתמודד לתפקיד סנאטור, וגם גאונה סודית. אני חושב שהדמות שלה הייתה מבוססת על הדי למאר, שחקנית הוליוודית אייקונית של תור הזהב שגם הייתה גאונה סודית שעזרה לאמריקה במאמץ המלחמתי וחלק מהטכנולוגיות שהיא פיתחה מלוות אותנו עד ימינו, כמו הרעיון שמאפשר את הוויי-פיי והבלוטות', דמות מרתקת! אם אני לא טועה היה לה תפקיד בסרט "אקסטזי" שאני חושב שנחשב אולי הפעם הראשונה שראו אישה חווה אורגזמה על המסך, לא הראו שום דבר נועז במיוחד במונחים של ימינו אבל בשנות ה-30 זה היה סקנדל. וכשהגיעה להוליווד גם נתנו לה כל מיני תפקידי פאם פאטאל, אבל לא ראיתי אותם, אולי אם הייתי רואה היא הייתה נכנסת לרשימה בתפקיד שלה. אבל סטיתי מהנושא, אז וויטני פרוסט היא גם גאונה סודית, ובאיזה ניסוי שמשתבש איזה משהו מתפוצץ נראה לי, איזה אנטי-חומר או חומר אפל, משהו מד"בי כזה, ומישהו אחר בניסוי נעלם והופך לסוג של רוח, ולה משהו נכנס לגוף ועושה מן סדק שחור בראש שלה שהיא מסתירה. אבל אז במהלך העונה היא קולטת שכשהיא נוגעת במישהו החומר האפל הזה יוצא ובולע את מי שהיא נגעה בו והוא כאילו נבלע לה לתוך הגוף ואז הסדק גדל. ואז זה גם מרתק אותה מדעית וזו כאילו יכולה להיות הפריצה הגדולה שלה בתור מדענית מכובדת, איזו אנרגיה מסוג חדש עם עוצמה אדירה, כמו שהתחילו להתייחס לאנרגיה גרעינית בשנים האלה. אבל זה גם נותן לה צמא לכוח והיא רוצה להשיג עוד מהחומר הזה והיא לא בוחלת באמצעים בשביל להשיג אותו. ומה שמעולה זה שהיא מצליחה בסוף, היא משיגה את כל החומר שהיא רוצה אבל אז פתאום בפרק האחרון היא כאילו משתנה בגלל שנכנס בה כל החומר הזה והיא הופכת להיות אובססיבית לאיזה משהו שהרגיש לי לא קשור אבל נראה לי שזה סתם תירוץ כדי שיהיה יותר הגיוני שהיא תפסיד בכל זאת בסוף כי זו סדרת מארוול שהגיבורה צריכה לנצח. כי בלי שהיא תשנה את האישיות והמטרה שלה בפרק האחרון היא כבר הייתה במסלול של להגיע למה שהיא רוצה בדיוק ולנצח, אז שינו אותה, באסה. אבל נבלית טובה.
• American Dad - Gina - אבא אמריקאי - טוב אז זו עוד "נבלית" אקראית מפרק אקראי של סדרה שבעיקרון אין בה שום דבר שקשור לנבליות ודברים כאלה סתם קומדיה מצוירת של סת' מקפרלין, אבל שוב, לפעמים אני נתפס לדברים מאוד מסוימים. אז בפרק הזה, נראה לי קוראים לו Max Jets לא זוכר איזו עונה, רוג'ר החייזר מגיע למשפחה בדמות של דוד עשיר כזה. למי שלא מכיר את הסדרה אז למשפחה האמריקאית הקלאסית הזאת יש דג גרמני מדבר וחייזר שכדי לצאת לעולם צריך לשים תחפושות אז הוא כל הזמן פשוט מחליף דמויות. אז הוא מגיע כדוד העשיר מקס ג'טס ומרעיף את המשפחה במתנות. איך הוא עשיר בתור הדמות הזאת אבל בתור רוג'ר הרגיל הוא לא? זה לא משנה, אין היגיון. אז המשפחה מתה על הדמות הזאת כמובן, אבל אז תדהמה - הוא מתחיל לצאת עם המלצרית של המסעדה שהם אכלו בה בתחילת הפרק, ומרעיף עליה את כל הכסף והמתנות. המשפחה מנסה לגרום לו להיפרד ממנה אבל אז הוא דווקא מכריז שהוא מתחתן איתה! המשפחה לא יכולה להרשות את זה אז הם מנסים להוציא אותה מהתמונה בכל דרך ומנסים אפילו להרוג אותו בשלב מסוים כדי לקבל את כל הכסף מהצוואה שלו, למרות שזה תכלס עדיין אותו רוג'ר החייזר שחי אצלם. כמובן שזה כישלון טוטאלי אבל אז ביום החתונה היא מכריזה שהיא באמת אוהבת אותו ולא מתחתנת איתו בשביל הכסף, אז היא חתמה על הסכם טרום נישואים כדי שאם הוא ימות היא לא תקבל את הכסף. ואז הוא מת אחרי שאכל את עוגת החתונה המורעלת. ואז כשהולכים לעורך דין לקרוא את הצוואה שלו הם מגלים שבעצם היא עשתה טריק גדול והתחילה רומן עם בנו של מקס, שהוא גם רוג'ר בתחפושת כמובן, ושכנעה את מקס לשנות את הצוואה שלו להעביר הכל אליו ואז כשמקס מת והכל עבר אליו היא והבן ברחו עם הכסף לחו"ל מבלי שישחדו בה שהיא הרעילה את מקס כי היא לא תרוויח מזה כלום על פניו. ואז רוג'ר חזר ואמר שהיא אפילו יותר אכזרית ורצחה אותו וגנבה את הכסף. ואז שאלו אותו איך הוא חזר אם היא רצחה אותו והוא אמר שאין זמן להסביר כי נגמר הפרק. קיצר, סדרה משוגעת, אני אוהב קומדיה כזאת, אני אוהב את הסגנון אנימציה, והאנימציה של ג'ינה נראית מאוד טוב, היא רעה ואנוכית עד הנשמה, שזה מעולה כמובן, וזו תוכנית אנימציה אפיזודיאלית עם הומור שחור אז אין להם בעיה לתת לה לנצח בפרק גם בצורה אכזרית כי אין לזה השפעה לפרקים הבאים, אז תודה להם על כך שנתנו נבלית שמנצחת.
• Eternal Sunshine of the Spotless Mind - Kirsten Dunst - שמש נצחית בראש צלול (2004) - טוב אז היא לא ממש נבלית כאן, אבל כן יש לה רגעים סקסיים. בכל מקרה הסרט הזה בלי קשר הוא מאסטרפיס, ממש חכם, מקורי, מרגש, יפהפה, מושקע, נוגע ללב, שחקנים מעולים, אם לא ראיתם, תראו, אולי זה קצת קשה לעיכול עבור חלק, זה לא סרט סטנדרטי וקצת קשה להבין מה קורה בו, בטח בצפייה ראשונה, אבל זה ממחיש זכרונות וחלומות בדרך שלא ראיתי שסרטים אחרים מצליחים לעשות. אני לא אדבר יותר מדי על העלילה כאן, הדמות של קירסטן דאנסט לא נבלית פה אבל כן אפשר לומר שמנצלת בצורה מסוימת את הדמות של ג'ים קארי כשהוא מורדם כחלק מהליך שהוא הסכים לו אבל סוג של התחרט באמצע, גם ראיתי את זה בפעם האחרונה דיי ממזמן אז לא זוכר הכל. מה שאני כן זוכר זה שהיא רוקדת בתחתונים על המיטה שלו בזמן שהוא ישן, וקירסטן דאנסט של תחילת שנות האלפיים היא בשיאה והיא נראית פשוט נפלא. הקטע בו היא גם בלבוש מינימלי וגם באופן שניתן להתווכח עליו "רעה" עבור הדמות של ג'ים קארי, יחסית קצר, אבל עדיין מספיק משמעותי כדי שאזכור אותו ואכניס לרשימה.
• Fargo - Kirsten Dunst and Mary Elizabeth Winstead - פארגו - מדובר כאן על הסדרה המצוינת, לא הסרט המצוין של האחים כהן, על אף שהסדרה לוקחת ממנו השפעה וכמה רפרנסים. אז קירסטן דאנסט היא בעונה השנייה של הסדרה, בסבנטיז, היא הקטליסט לאירועים של שאר העונה בכך שהיא בטעות דורסת את קירן קולקין אחרי שהוא מבצע שוד במסעדה. אבל מתברר שהוא בן של משפחה מאוד עשירה עם זרועות ארוכות מאוד, מדומני שריינהארדט שמם, והיא ובעלה נהיים מעורבים בקרב בין ארגוני פשיעה שונים כשהם רק רוצים לשרוד. לאורך העונה מגלים שהיא קצת מנותקת מהמציאות, מה שמקשה על בעלה בזמן שהם צריכים להיות מאוד מחוברים למציאות כדי להישאר בחיים. מתישהו דוד ריינהארדט, אח של הבחור שהיא דרסה, בא לנקום אבל הם תופסים אותו בשבי ונשארים איתו בבקתה מרוחקת ביער. דוד הזה בחור קשוח וגס עם אגו, ובזמן שבעלה הולך לאיזו תחנת דלק ומנסה ליצור קשר עם מישהו בטלפון ציבורי, לעשות איזו עסקת חליפין של הבחור תמורת ביטחון שהם ישארו בחיים, אולי כסף גם, לא זוכר בדיוק. בכל מקרה בזמן שהוא לא נמצא היא מנסה ללמד את דוד הגס להיות מנומס והוא מקלל אותה שהיא פסיכית ואז היא פשוט דוקרת אותו בכתף או בחזה בכזאת שאננות פשוט כי הוא דיבר לא יפה ואז הוא עוד יותר מקלל אותה שהיא כלבה אז היא דוקרת אותו שוב ואז או שהוא סותם כבר או שהוא מתעלף מכאב, לא זוכר. אבל הרגע הזה היה כל כך מצחיק כשראיתי אותו ובו זמנית כזה טרן-און עבורי, זה יכול להיות איזה סשן אקסטרימי בפנטזיה של מישהו לא? הוא קשור לכיסא, היא מנסה לחנך אותו לדבר כפי שהיא רוצה וכשהוא לא נענה היא דוקרת בלי למצמץ, ממש הפגנת שליטה לא? טוב את שאר העונה לא אספיילר, סדרת מופת. מארי אליזבת ווינסטד אחת הנשים היפות בעולם לדעתי, היא בעונה 3, בימינו אנו, חברה של קצין מבחן, שהייתה קליינטית שלו בעבר, ריי סטאסי, ויש לו אח תאום (בוב? משהו כזה) שהוא מקנא בו כי הוא יותר מצליח. אז הוא שולח איזה פשוע לגנוב ממנו משהו, אבל הפושע מתבלבל בכתובת והורג מישהו אחר כתוצאה מזה, ואז מגיע אל ריי וחברה שלו הביתה לסחוט אותו בזמן שהם באמבטיה ונכנס עם נשק. סטאסי יוצא ושם חלוק ומנסה לדבר איתו בהיגיון, אבל הוא נראה גם קצת שיכור או משהו ומעורער. היא חכמה יותר מסטאסי, וקמה מהאמבט בעודה ערומה, ואנו מקבלים שוט מרהיב של ישבנה המושלם מאחור עם גומות-תחת יפהפיות, בהחלט אחד השוטים היפהפיים בתולדות הטלוויזיה. הפורץ מוסך מהמראה הנדיר כמובן כך שריי יכול לנצל את ההסחה ולגנוב לו את הנשק, הבעיה היא שגם ריי מוסך אז זה לא עובד והפורץ כועס. אבל היא פיקחית ומצליחה לשכנע אותו ללכת והם יתנו לו תמורה. כשהוא הולך היא מחשבת בדיוק את הזמן שייקח לו לצאת ומפילה מזגן מהחלון ישירות על הראש שלו, הופכת אותו לקציצה, "השתחרר בורג" מה שנקרא. לאורך העונה היא אחת הדמויות החדות, עם מוסר מפוקפק, אבל בהחלט יש לה חוש צדק מסוים והיא באמת מאוהבת בריי. זה הרגע האהוב עליי שלה בעונה והוא מגיע דיי מוקדם, אבל בהחלט יש לה עוד רגעי זוהר ובכללי זו עונה מצוינת, סדרה מצוינת. אם אתםן אוהבים ואוהבות סדרות פשע כאלו, הומור שחור, דיאלוג חכם, מוסר מפוקפק, כתיבה מעולה, הפקה מצוינת, ממליץ בחום על הסדרה הזו, כל עונה שונה לגמרי, עם דמויות שונות, עלילה שונה, רק מספר קשרים ספציפיים קטנים בין העונות.
• Death Becomes Her - Maryl Streep & Goldie Hawn - המוות נאה לה (1992) - סרט דיי משונה עם שתי הכוכבות הללו בנוסף לברוס וויליס בתפקיד שהולך ממש נגד הטייפקאסט שלו - של לוזר, חנון, ללא עמוד שדרה כללי. הוא עומד להתחתן עם הדמות של גולדי הון שהיא דיי חסרת ביטחון, לא נראית משהו, והם הולכים לראות מופע של אחותה, או חברה שלה, מריל סטריפ, בתפקיד של... שחקנית. הגיוני. והיא באה איתו סוג של כמבחן, כי הדמות של סטריפ תמיד גונבת את אור הזרקורים... ואת חברים שלה. אז היא רוצה לראות שבחיר ליבה לא יורשם מהגלאם ונרקיסיזם שלה. וכמובן שמרגע שהוא פוגש בה הוא נשבה בקסמיה והיא גונבת לה אותו. עשר-עשרים שנה אחר כך, וויליס נשוי לסטריפ, אבל היא כבר מזדקנת, התשוקה אובדת, ואז גולדי הון חוזרת, ולא רק שהיא לא הזדקנה, היא נראית צעירה ויפהפיה מאי פעם, היא פשוט סוחפת אותו, סטריפ לא מאמינה למראה עיניה. סטריפ מגלה כיצד גולדי הצליחה להערים על הזיקנה, והולכת לעשות את אותו הליך קסום שהיא עברה והיא חוזרת להיות צעירה ורעננה שוב כדי לשבות מחדש את ליבו של וויליס. מתישהו הן רוצחות אחת את השנייה אבל נשארות בחיים בגלל ההליך הקסום שעברו ווויליס מבין שהוא חייב לעזוב אותן כי הן מאובססות על חיצוניות ושטחיות. בכל מקרה לכל אחת מהן יש את רגעי הזוהר שלה בסרט כשידה על העליונה. הסרט מנסה להסתיים עם מסר על למצות את החיים ולא רק לנסות להידבק בעבר, אבל במילא זה לא סרט משהו, שלפחות היו נותנים למישהי לנצח בסרט.
• Hustlers - JLo - נוכלות בלי חשבון (2019) - המתרגמים בארץ עשו זאת שוב... בכל מקרה סרט דיי חדש, מז'אנר הסרטים שכועסים על וול-סטריט ואי השוויון באמריקה אחרי המשבר של 2008, יש מספיק סרטים כאלה, זה דיי ז'אנר. כאן זה מנקודת מבטן של חשפניות שעושות כסף מאנשי וול סטריט, קונסטנס וו היא הפרוטגוניסטית וג'ניפר לופז היא האמא הסמלית של כל החשפניות במקום, דואגת להן, מנהיגה אותן, ומראה להן את התנועות והטכניקה, והיא פשוט נראית כל כך טוב בסרט, לא צריך שיקוי בשביל להישאר צעירה, צריך גנים לטיניים 😉 יש גם את לילי ריינהארט היפהפיה בסרט. מתישהו הן מחליטות לעלות שלב ולא רק משכרות את הגברים העשירים שבאים למקום אלא גם מתחילות לסמם אותם שיהיה להם בלאקאאוט של הלילה ולגנוב מהם כסף. הן יודעות שהן יתחמקו מזה, כי מה הבחורים האלה יתלוננו? הם הלכו למועדון חשפנות והשתכרו לאללה אז עשו טעות ושילמו לחשפניות יותר מדי, בחירה שלהם. הם יגידו שסיממו אותם? הם אנשי וול סטריט, יש איזה סטריאוטיפ, מישהו יאמין להם שהם לא חגגו עם סמים בעצמם? אבל כמובן מתישהו הן עוברות את הגבול יותר מדי ועולים עליהן והן הולכות לכלא. זה אמור להיות מבוסס על סיפור אמיתי אם אני לא טועה, שווה. עבדתי בקולנוע כשזה יצא, התחת של ג'יי-לו על המסך הגדול... בוא נגיד שלא צריך משקפי תלת מימד בשביל זה, היא אגדית אין מה לומר, חבל שהן לא מתחמקות מזה בסוף.

אני אדם דיי מופנם, אני לא אוהב ללכת לברים. אני גם רב עם חברים שלי על זה, הם דיי אוהבים ברים, אלכוהול, חברה. מבחינתי זה רעש ולא מרגיש לי באמת חברתי ברוב הברים, בעיקר חבורות שרוצות להישאר בשלהן וקשה לדבר אפילו עם החברים שלי שיושבים על ידי מרוב רעש. ואני גם לא מעריץ של אלכוהול בלשון המעטה. אני מסכים שזה יכול קצת לשחרר אז זה יכול אולי לעזור מעט לאדם כמוני עם הרבה עכבות ואז אולי אני אצליח להיות יותר "חברותי". אבל זה ככה בתיאוריה. קודם כל אני לא נהנה מלשתות, הטעם מגעיל אותי, ממש. בטח כשמדובר במשקאות חריפים, זה הרוב יסכימו שלא שותים בשביל הטעם, אישית אני חייב כוס מים שלמה אחרי שוט מרוב שאני שונא את זה. אבל אני גם שונא אלכוהול יותר "מתון" או "מעודן" או איך שתרצו לקרוא לזה. לא אוהב יין. גם כשאומרים לי: "תנסה את זה, את זה אתה תאהב, זה מתקתק" אני תמיד מנסה וזה תמיד שקר, זה מר! אני לא מבין איך אוהבים את זה. ועל בירה גם אומרים בהתחלה שזה "טעם נרכש", ואכן רכשתי אותו, בעבר לא סבלתי אותו, אבל אחרי אלף פעמים שניסיתי כל פעם מחדש, מתוך לחץ חברתי או מתוך רצון להבין איך זה מרגיש להשתכר או כי אמרו: "תטעם את זה, זו בירה שונה" - שכמובן, זה אף פעם לא יותר מדי שונה ותמיד נשאר מר, ולפעמים אני אפילו סתם מזמין בירה כי אני יושב עם חברים בבר ולא נעים לי לא להזמין כלום. אז אחרי כל הפעמים האלה, רכשתי את הטעם והוא הפך מטעם בלתי נסבל לטעם נסבל. עדיין לא טוב אבל נסבל. ראיתי סרטון שמדבר על supertasters שהם יותר רגישים לטעמים פשוט כי יש להם יותר קולטני טעם וזה אחד לארבעה אנשים נראה לי, ואני חושב שאני כזה, לא כי אני "מיוחד", זה פשוט יכול להסביר איך יש כמה מאכלים/משקאות פופולריים שאני לא סובל. אני גם לא אוהב טעם של קפה, שותה את זה מדי פעם מסיבות פונקציונליות לחלוטין.

טוב נחזור לאלכוהול; אז בנוסף לזה שאני לא אוהב את הטעם, אני חושב שגם יש לי עמידות דיי גבוהה לזה. יש לי חברים ששותים שליש או חצי בירה ואומרים שהם כבר מרגישים "בראש". אני לא מרגיש כלום מכמות כזו. אני מתחיל להרגיש "משהו" עמום כזה אולי אחרי שלוש מנות אלכוהול (מנות במובן החוקי, כשמנה = שליש בירה = כוס יין = שוט משקה חריף, משהו בערך כזה). להשתכר אני לא חושב שבאמת השתכרתי בחיים. הרגשתי באמת "בראש" איזה פעמיים וחצי, כשפעמיים מתוכן הייתי בחו"ל. פעם ראשונה זה עשה טוב, לפחות מבחינת שחרור עכבות: הייתי לבד בברלין וביליתי איזה יומיים עם ספרדייה מההוסטל, אולי מתישהו אפרט על זה יותר כאן, אבל בלילה האחרון הלכנו למזללה גרמנית אמיתית, אכלנו - טוב בעיקר אני אכלתי - מלא בשר, וכמובן שהגישו מלא בירה, וגם דיברתי איתה על הבעיה שיש לי עם אלכוהול, אבל ניסיתי בכל זאת בשביל החוויה, ושתיתי מכוס של ליטר בירה ונראה לי אחר כך או ששתיתי עוד איזה שליש או משקה אחר. בכל מקרה בדרך חזרה להוסטל הצלחתי לאזור את האומץ לשאול אותה אם אפשר לנשק אותה וכשחזרנו להוסטל החדר שלנו היה ריק למזלנו וזו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי סקס (ודיי היחידה), זה מרגיש כל כך רחוק ממני עכשיו, אפילו מוזר לי לכתוב את זה. בכל מקרה אני מניח שהאלכוהול עזר, אבל הוא לא היה עוזר אם לא הייתי אוזר אומץ עוד בהיותי פיקח להתחיל איתה שיחה בהוסטל בערך שלושה ימים קודם ובעקבות זאת לבלות עמה בימים הבאים. ובפעם השנייה זה גם היה בהוסטל בחו"ל, הפעם באיטליה, גנואה, שנה שעברה. עשיתי סמסטר בחו"ל ובחופשת אמצע סמסטר שהייתה נסעתי לכמה ערים באיטליה כשהאחרונה גנואה. שם לא מצאתי בחורה חמודה בהוסטל, אבל בלילה האחרון כן ביליתי בבר-מסעדה של ההוסטל עם כמה חבר'ה מההוסטל, חלק שהיו עמי בחדר, חלק לא קשורים, אחד בכלל סרבי בן 40 בערך (או אולי בוסני? לא בטוח, לא רוצה להתחיל עכשיו מלחמת אזרחים על זה) והייתה בת אחת מדומני, אבל היה לה חבר נראה לי. אז גם היה את הקופון של הבירה חינם של ההוסטל שהם נותנים בקבלה וגם היתה בירה שמגיעה עם הפיצה שהזמנתי ואחר כך הסרבי שנהנה מחברתנו פשוט קנה לנו קנקן אחרי קנקן, אז זה כן עזר לי להיות חברותי אני מניח והיה לילה נחמד, אבל לא כמו הסיפור הראשון כמובן. וה-"חצי" זה אולי בעצם כל מיני חצאים בארץ, שלא הגעתי לאותה רמה (שגם אותה רמה לא הייתי עוד מגדיר שיכור - אני זוכר הכול, עדיין הרגשתי בשליטה, לא אמרתי או עשיתי דברים מטומטמים, לא הלכתי עקום, רק קצת יותר נפתחתי) אבל הרגשתי קצת משהו, "טיפסי" אפשר לקרוא לזה. כמובן שבארץ יש מחסומים מלהגיע באמת לאותה רמה - זה הרבה יותר יקר, נוסף על זה גם בחו"ל פחות דופקים חשבון מאשר בסתם בציאה בסופ"ש, ומישהו צריך לנהוג וזה הרבה פעמים יהיה אני כי החברים שלי יודעים שאני לא אוהב אלכוהול בכל מקרה. וגם אני לא הכי רוצה להודות שאני כן הייתי רוצה לנסות מתישהו להשתכר ושזה כן אולי דבר שהיה יכול לעזור לי בסיטואציות מסוימות בברים, בעיקר כשזה נוגע לבחורות. אז גם אם אני לא נוהג אני לא אזמין הרבה אלכוהול כי הם יודעים שאני לא אוהב את זה אז זה יהיה כאילו "להכריז" שאני רוצה להגיע להשתכר או להתקרב לכך לפחות, ולא יודע אני לא בנוח עם זה, אני מרגיש שאז זה אפילו ישים עליי יותר לחץ, הרי אם כבר שתיתי ושילמתי כל כך הרבה, מה אני אתבייש בסוף לדבר עם מישהי? כמובן אנשים לא שותים רק בשביל זה, אבל כאמור, אני לא אוהב את הטעם, ואם אני רוצה להיות חברותי עם חברים שלי, בר זה רק מכשול עבורי, אני מעדיף כבר בבית.

טוב אני לא יודע למה הוצאתי את כל זה, כתבתי בכותרת "אז הלכתי לבר לבד" ואני לא חושב שבאמת כל מה שאמרתי הוא רלוונטי במיוחד לסיפור. רק זה שאני לא אוהב ברים, אז זה שהלכתי לבד מראה על הייאוש שלי לנסות... לצאת מעצמי, לא יודע. להיות יותר חברותי או משהו. וכמובן שזה קשור לבנות. אז הייתי באינסטגרם, כי... אם כבר אני כנה להחריד אז אין צורך לצנזר - יש שם כל כך הרבה בחורות שוות אז אני מאונן עם האינסטגרם. זה או האינסטגרם או נבליות כמו מהרשימות שכתבתי (אגב יש לי עוד אני אמשיך) או מסרטוני חובבים של גיבורות על ונבליות שיש באתרי פורנו, אבל לא הייתי קורא לזה פורנו כי אני מחפש דברים בלי סקס, גם בלי עירום, רק הקטע של יחסי השליטה, הנבלית מנצחת את הגיבורה, אולי לוקחת לה את הכוחות, אני אוהב את זה. אז אלו מערכות-האוננות שאני משתמש בהן לרוב. וואי אני מאונן יותר מדי לאחרונה... טוב לאחרונה זה מגיל 14 בערך, אבל לא תמיד עשיתי כל יום, היו פעמים שאפילו הצלחתי להתאפק יחסית הרבה זמן, אפילו השנה, למרות שגם להתאפק יותר מדי זה לא הכי טוב, מתפוצצים בסוף. פעם בשלושה ימים נורמלי. טוב אז איפה הייתי? הייתי על האינסטגרם, וכמובן יש שם בחורות לא מהעולם הזה, אבל אני גם מסתכל דיי הרבה על בחורות שאני מכיר, או סוג של מכיר, שהיו איתי בשכבה כשהייתי בבית הספר. כמובן שאני זוכר אותן, היו לי כל כך הרבה פנטזיות עמן, איך אשכח? בכל מקרה, אז מישהי אחת שהסתכלתי עליה פרסמה בסטורי על איזה ערב בלוז אנד בוז עם מחווה לביטלס ואני מעריץ ביטלס גדול. היא פרסמה כי היא ברמנית במקום שם, אבל היא גם לא מפרסמת הכול אז אני כן חושב שהיא גם אוהבת את הביטלס, שזו כמובן אחת התכונות הכי חשובות בבת זוג. ובגלל שאני עוקב אחריה זמן מה אני יודע שהיא גם מעריצה של קווין ופרדי מרקורי - וגם אני, מבחינתי הם מקום שני אחרי הביטלס, בעיקר בגלל שעשו כמה תקליטים לא מוצלחים באייטיז ולביטלס יש שלמות כזו בדיסקוגרפיה. טוב כן צוללת צהובה הוא לא מושלם אבל הוא באמת גם לא אלבום שלם, חצי ממנו זה סאונדטראק אינסטרומנטלי של ג'ורג' מרטין - אבל סאונדטראק נהדר. טוב, וחוץ מהם, ראיתי שהיא גם מעריצה של המילטון - שאני יודע בעל פה מרוב שחרשתי אותו. אני מאוד אוהב מיוזיקלס בקטע שקצת נדיר אצל גברים סטרייטים, ובקיא בהרבה, אבל ללא ספק לין מנואל מירנדה הוא המאסטר המודרני. וחוץ מהמילטון אני יודע גם כמעט בעל פה את in the heights, למרות שזה קצת יותר קשה כי זה לא completely sung through כמו המילטון וגם חלק מזה בספרדית כי זה על לטינו-אמריקאים בניו יורק, סיפור פרברים מודרני רק בלי אלימות, כי לין רוצה לייצג את מה שהוא הכיר מהילדות שלו ואלימות לא הייתה התכונה המייצגת של האנשים שהכיר למרות שזה היה מייצג של לטינו-אמריקאים במדיה עד שנות האלפיים בערך שאלו השנים בהם הוא הוציא את המחזמר הזה כי הוא רצה לשנות. טוב כל זה היה רק לומר איזה תותח הוא וזה עוד בלי כל הדיסני שעשה. טוב אז בקיצור, אם היא אוהבת את המוזיקאים הללו שאני אוהב, אולי היא אוהבת עוד הרבה יותר? ואני חושב שלחלוק טעם מוזיקלי זה חשוב מאוד בבת זוג פוטנציאלית. כמובן שכל זה בנוסף על זה שהיא בחורה מושכת. אז הערב בלוז אנד בוז הזה דיי התאים לי, רוב הימים בשבועות האחרונים עבדתי ערב, ואתמול סיימתי אחה"צ אז זה הרגיש לי מרענן לצאת אחרי משמרת כזו סוף סוף, ערב חופשי. אבל לא מצאתי עם מי ללכת. כתבתי בקבוצה של החברים ולא ממש ענו לי, וכתבתי לכמה באישי ואמרו שפחות מתאים להם באותו הערב, חלק לא ניסיתי לשאול אפילו, ידעתי שאו שרואים את המשחק שהיה אתמול חיפה-פ.ס.ז', או שזה פשוט לא דבר שהם אוהבים במיוחד בשביל לנסוע לתל אביב בשביל זה וגם לשלם בכניסה.

אז התלבטתי, האם ללכת לבד? כבר תכננתי בראש איך אני אתחיל לדבר איתה: אגיד לה שאני מזהה אותה כי היא הייתה איתי בכיתה והיא פחות תזהה אותי, כי זה היה מזמן ובחטיבה כבר לא היינו באותה כיתה ובתיכון בכלל היינו בבתי ספר שונים. אבל אם היא תראה שאני אדם נחמד ושיש לנו דברים במשותף אולי היא תראה את זה כמחמאה שאני זוכר אותה. ואנסה באמת לנווט את השיחה לנושאים של המוזיקה ואז אולי היא תתלהב כי היא תראה שאני באמת אוהב דברים שהיא מאוד אוהבת ואחרי זה יהיה יותר נוח גם לדבר על דברים אחרים אחרי שהשיחה נפתחה, אבל לא יהיה צריך אפילו לדבר הרבה כי תהיה גם הופעה שתתחיל שם ונהנה מהמוזיקה, למרות שהיא עובדת, ובסוף הערב אולי אצליח לדבר איתה עוד קצת ואולי אפילו אם הגעתי עד לשם אז ממש להתחיל איתה, להציע לה ללכת לסרט או משהו תמים כזה. ואני מכיר את עצמי, גם אם אולי אשתפן ברגע האחרון מלהתחיל איתה, אז אולי אוכל לכתוב לה באינסטגרם, ואם הייתה לנו שיחה טובה באמת אז זה יחמיא לה ואז אולי אוכל להתחיל איתה בטקסט, זה קצת יותר קל. בכל מקרה, אז היה לי כל זה בראש כבר, אז לא אלך? כמובן שיש את הבעיה שאם אני מגיע לבד זה אומר גם שאני נוהג לבד, אני גר בשרון וזה בתל אביב, תחב"צ גם נורא וגם לא רלוונטי בשעות הללו, מה שאומר שלא אוכל לשתות בכלל, כי אני אחראי, אז יהיה קצת יותר קשה להתחיל איתה שיחה בלי המעודד הזה. במיוחד כשהיא הברמנית; מזמינים ממנה משקה ואז מתחילים לדבר מהפוזיציה הזו, קצת יותר משונה להתחיל לדבר משום מקום. ולהגיד לה משום מקום שאני מזהה אותה יכול אפילו לצאת קצת קריפי. טוב אבל אני יכול להזמין פשוט משקה אחר, לא אלכוהולי, זה לא יהיה משהו משחרר אבל יתחיל את הפוזיציה שממנה אולי יהיה יותר קל להתחיל לדבר איתה בכללי. ברמנ.ית זה מקצוע דיי חברתי, לדבר עם האנשים בבר זה קצת חלק מהתפקיד. אבל עדיין, ללכת לבד, מה אם לא אצליח להתחיל לדבר איתה? אני לא אשתה, לא יהיה לי חבר שינסה לדחוף אותי לדבר איתה, זה יהיה קשה. אבל אמרתי לעצמי שאם אני אוותר מראש ואשאר בבית אני כנראה סתם אאונן וארגיש רע אחרי זה ואכעס על עצמי ואחשוב "מה אם?" עד הפעם הבאה שהיא תפרסם בסטורי משהו דומה ואז אולי אוכל לתכנן עם חברים יותר זמן מראש (בלי להגיד להם את הסיבה האמיתית שאני רוצה ללכת לערב כזה כמובן). אבל זה יכול להיות עוד חודש ואז גם בפעם הבאה שתהיה הזדמנות כזו אני לא אוכל או שבכל זאת אוותר לבד. אז אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לשאול את עצמי "מה אם?" וגם אם אני אהיה זמן מה בבר הזה לבד זה יהיה לחץ בפני עצמו לדבר איתה, לא כיף סתם לעמוד לבד.

אז נסעתי בכל מקרה. והגעתי למקום ושילמתי כדי להיכנס, 50 שקל, לא זול, אבל יש הופעה אז בסדר, גם אם זו סך הכול להקת מחווה וכבר ראיתי להקות מחווה לביטלס הרבה פעמים, טוב בעיקר המג'יקל מיסטרי טור, הם החזקים בארץ בתחום. אז נכנסתי למקום, קודם כל קצת הכרתי אותו קודם, אז זה הרגיש לי דיי מוזר כי הוא שונה. הוא היה הכולי עלמא קודם, אם ככה מאייתים את זה. הייתי שם כי עשיתי פעם אחת סטנדאפ בערב הסטנדאפ המיותר המי יודע כמה שהיהקבוע שם פעם. התברר לי כשהגעתי שהכרתי את המארגנת של זה, היא חברה טובה של אח שלי אז אני מכיר אותה עוד מכשהייתי דיי קטן. והלך טוב האמת, תומר פישמן החמיא לי ודור כהאן, קומיקאים שאני מאוד אוהב. זה היה לפני למעלה משנה, לא עשיתי שוב מאז, לא יודע למה. בכל מקרה עכשיו המקום הזה היה ה-"בבל", משהו כזה, וזה היה דומה אבל שונה, אז כבר זה עשה לי קצת דיסאוריינטציה. והמקום היה כזה מחולק לשניים, כשהבר כזה באמצע והוא בשני הצדדים אבל הצדדים לא פתוחים לגמרי, עדיין מופרדים, וצד אחד הוא יותר כזה שולחנות לשבת והצד השני הוא יותר בר ורחבה. בכל מקרה נכנסתי והיה החלק של השולחנות ולא ראיתי את זאת שהייתה איתי בשכבה, לקח לי קצת זמן לקלוט שיש עוד חלק לבר ונכנסתי לשם ואז ראיתי אותה. וגם הייתה עוד ברמנית שהיא האמת נראתה יותר טוב והייתה יותר פעילה בבר, אבל נותרתי עם אותה מטרה לדבר עם זאת שקצת הכרתי ולהגיע למקומות מסוימים בשיחה כדי שאולי היא תתלהב - קצת תתלהב, לא מצפה שתתלהב-תתלהב - מזה שיש לנו כמה דברים במשותף ומשם אזרום יותר. אבל כשראיתי אותה בהתחלה, לא אמרתי כלום, זה קצת הגיע לי בהפתעה, ולא ידעתי אם אני צריך להעמיד פנים שאני לא מכיר אותה, אם ישר לפנות אליה כזה ב-"היי אני מכיר אותך" אבל בביטחון כזה, כאילו אני קולט מיד אבל מציין כאילו כלום, סתם משהו מעניין, או אולי לחכות, כאילו לבנות את זה שאני מנסה לזהות אותה ואז להגיד לה אחרי שאני מזמין משהו. היא הלכה לרגע אחרי שהיא דיברה עם הברמנית השנייה, חשבתי קצת "טוב, קצת אתאקלם בבר ואז כשהיא תחזור אזמין משהו בטבעיות שכזאת ואתחיל שיחה". אבל נתקלתי בבעיה, לא ממש היו מקומות פנויים על הבר, ראיתי מקום אחד אבל אז ראיתי שהוא תפוס בשביל מישהוי אחרים. אמרתי "בסדר, אלך לשירותים, אתפנה קצת, אשטוף פנים, אולי אפילו אעביר שם סתם זמן, שיהיה יותר קרוב לתחילת ההופעה" למרות שכשהגעתי כבר הייתה אמורה להתחיל ההופעה אבל היא איחרה ביותר משעה. אבל הייתי צריך לצאת מהשירותים מתישהו. ואז עדיין ניסיתי להישאר מחוץ לרחבה העיקרית של הבר, חצי חבוי ב-"לובי" שמוביל לשירותים, אהיה קצת בטלפון, אעביר קצת זמן. שכשאבוא לדבר איתה זה יהיה קצת זמן אחרי ש-"ביליתי" במקום. אבל גם משם הייתי צריך לצאת מתישהו ואז נכנסתי לרחבה הזאת, הייתה אחלה מוזיקה האמת, ונדבקתי לקיר עשיתי כאילו אני בטלפון. הרגשתי מוזר. כאילו רואים עליי שאני לבד ואין לי חברים ואני ווירדו, מי הווירדו שמגיע לבד לבר? הוא מעמדי פנים שהוא בטלפון? מה כאילו הוא מתכתב עם מישהו ש-"אמור לבוא" מתישהו? מאוד אמין... ראיתי אותה, היא הייתה כבר בתוך הבר, אבל כן בפינה הרחוקה ממני, הברמנית השנייה הייתה יותר קרובה. אם אבוא להזמין משהו והיא תשאל אותי אז אזמין ממנה ולא אוכל להתחיל לדבר עם השנייה. ואז כבר הרגשתי שהתמהמהתי יותר מדי, אין לי אומץ באמת לבוא להתחיל לדבר איתה. אין באמת משקה שאני רוצה להזמין זה כזה זיוף, פשוט ירגישו שזה זיוף, אבל מה אהיה בבר כל הזמן בלי להזמין כלום? טוב שילמתי 50 שקל, זה לגיטימי ככה לא להזמין כלום אם אני לא רוצה. ומתי כבר מתחילה הלהקה הזאת?!? כבר ידעתי, שיט, אני לא הולך להתחיל איתה, זה כזה כישלון. והסתכלתי, והיא לא הבחורה המושכת היחידה בבר, מלבד הברמנית השנייה היו עוד בחורות שנראו מעולה, אולם נראה שכמעט כולן הגיעו עם חבר אולי אפילו בעל. זוג אחד התמזמזו והתמשמשו הרבה יותר מדי. בשלב מסוים כן ראיתי מישהי שנראה שהיא עומדת לבד דיי הרבה זמן. היא גם הגיעה לבד? היא באותו מצב כמוני? מופנמת ביישנית כזאת שאוהבת את הביטלס ובאה במטרה להיות יותר "חברותית" או משהו אבל אז קלטה שהיא פשוט לא וזאת כזו מבוכה? אולי עמה אני צריך לדבר? היא עמדה לא רחוק ממני זמן מה. ניסיתי אולי קצת לחייך אליה, אבל היא עמדה מלפניי. אז חיכיתי שהיא קצת תסתכל לצדדים, תסרוק את האזור וחייכתי לכיוונה אבל באופן לא ישיר בוטה מדי, לא תפסתי את עינה. מתישהו היא הלכה לחלק אחר ברחבה, ואז לצד השני, אבל כבר דיי רחוק ממני. היו גם שתי חברות שהגיעו, הן נראו נחמדות, אחת נראתה טוב יותר, הן נראו חברותיות ואולי גם הסתכלו עליי לרגע, לא בטוח. טוב הן רחוקות מדי, לא אצליח להתחיל לדבר עמן. בטח כשאני עדיין דבוק לקיר ולא הצלחתי אפילו לפנות למילה אחת לאחת שבאתי לשם דיי בשביל להתחיל ספציפית עמה. אז הייתי ככה שעה בערך, מדי פעם מעמיד פנים שאני בטלפון, מדי פעם שר מהשירים שמשמיעים, מסתכל קצת לצדדים, אבל לא ממש יוצר קשר עין עם אף אחת.

מתישהו סוף סוף עלתה הלהקה, והם דיי הפציצו. לא היו מושלמים, הזמר הראשי שכח חלק מהמילים דיי הרבה, ופשוט שר את אותו בית פעמיים, הם היו מאוד מחשמלים, אבל גם בשירים שאמורים להיות יותר אקוסטיים, אז לפעמים זה יותר מתאים לפעמים פחות. אבל בגדול, היו ממש מהנים ובאווירה טובה ונגנים תותחים ובכללי בהופעת מחווה כזאת אני נזכר למה אני מעריץ ביטלס כל כך גדול; באמת יש להם מלא שירי הופעות כיפיים וגיוון עצום בשירים ושירים נוגים ושירים כבדים ושירים מקפיצים. אתה חושב שכבר שמעת את השירים כל כך הרבה שהם כבר לא יכולים לרגש אותך, אבל בהופעה חיה אתה מרגיש את זה, ואם חשבת שכבר טחנת את השירים המוכרים האלה, פתאום יזכירו לך את השירים האחרים שלא שמעת דווקא זמן מה והם כאלה כיפיים. ואחרי שתטחן גם אותם כשתשמע שוב את השירים הראשונים אחרי זמן מה הם שוב ישמעו לך חדשים ומרעננים. אין דברים כאלה. אז זה היה כיף ושרתי את כל המילים ותמיד את ההרמוניות למרות שאף אחד לא שומע בכל מקרה. הייתי קצת מאחורה כשההופעה החלה אז ניסיתי לאט לאט לפלס דרכי קדימה לאורך ההופעה, הצלחתי להגיע לאמצע. הופיעו איזו שעה, היה גם הדרן עוד איזה שני שירים, אבל בכל שיר עשו סולו ארוך מהרגיל כמובן כי זו הופעה חיה. ואז כשסיימו ישר הדי ג'יי שם שירים לריקודים, והכמה הראשונים היו טובים, אז למרות שאני לא ממש טיפוס שרוקד - קשה לי להשתחרר, אני לא יודע מה לעשות עם הגוף - בכל זאת ניסיתי קצת להיכנס לאווירה לרקוד קצת, להזיז טיפה את הגוף. לא הזמנתי כלום כל הערב, קלטתי שאני גם לא אזמין, אני לא אדבר איתה. הבודדה השנייה נעלמה לי מהעין, אבל כששמו את השירים וקצת רקדתי שתי הבנות החמודות רקדו לידי. לייצר קצת אינטראקציה? לפחות קשר עין? לא הייתי במועדונים הרבה אבל הייתי קצת, ראיתי איך זה הולך פשוט מתחילים לרקוד ליד מישהי ויוצרים קשר עין ואם היא זורמת פשוט ממשיכים ואז אולי מתחילים להתקרב, אולי מנסים להחליף כמה מילים, לא בטוח, טוב הייתי רק קצת במועדונים, וכשהייתי לא הלך לי בכלל. אבל זה משהו שמתחילים עם לרקוד ליד מישהי זמן מה. אז להמשיך לרקוד לידן עוד? אבל אז עברו שיר ועוד שיר וכבר עברו לשירים פחות טובים וקלטתי שאני לא יודע מה אני עושה ושאני לא הולך לעשות כלום, אז החלטתי שהגיע הזמן ללכת, גם לא לקום מאוחר מדי, צריך לעבוד בבוקר.

חזרתי הביתה, מריח מסיגריות שעישנו עליי, איזה כיף. אבל לא היה לי כוח להתקלח, שטפתי את הראש כדי לא להסריח, הרוב נדבק לשיער. הלכתי לישון, מאוכזב מעצמי, כרגיל. פתטי.

הלכתי היום לרופא שיניים ואני דווקא אוהב ללכת לשם.

אני לא מקבל הרבה מחמאות (שלא מההורים) אבל כשאני הולך לד"ר גורדון הוא מתלהב לי על השיניים, הוא אמר לי שזו "מתנה מאלוהים" ואני אתאיסט אבל עדיין, אף פעם לא קיבלתי מחמאות שכאלה, אני מסמיק. הוא מחמיא לי על הצחצוח שיניים ואני כזה "You God-damn right I brush my teeth properly". 

שיננית אני פחות אוהב; אני נשלט אבל לא מזוכיסט.

טוב, אני אמנם עדיין מרגיש חרא, אולם זה תמידי אז אין מה לעשות. אך בלוגים כאן לעתים משפרים לי את מצב הרוח, מסיחים אותי מחיי ומשיטים אותי לפנטזיות. עד לפני כמה חודשים לא קראתי כאן בלוגים בכלל, נכנסתי לאתר הזה כשהבנתי שאני נמשך לעולם הזה במחשבה שאולי ייתכנו הכרויות ככה, אבל זה קשה אפילו יותר מבאפליקציות היכרויות, לפחות בהיותי גבר נשלט, הסטטיסטיקה לא לטובתי ואני גם צעיר מדי ו/או חסר ניסיון מדי לרוב השולטות, ככה נראה לפחות.

אבל בכל זאת המשכתי להכנס לאתר הזה לנסות את מזלי מדי פעם, לראות אם יש שולטות חדשות. וכשאני חוזר לאתר הזה כל כמה זמן מן הסתם מתישהו אני מתחיל לבדוק גם את שאר הפונקציות שלו. כשנכנסתי לראשונה אחרי ששמעתי עליו הוא היה שונה ממה שציפיתי. נראה שהוא מבוסס על בלוגים ופורומים, יש חדר צ'אט שנדמה שכל באי האתר נמצאים עליו בו זמנית, זה הזכיר לי מאוד את האינטרנט הישן שהכרתי ביסודי בערך, 2006 כזה, רק חסרים כאן משחקי פלאש וזה משלים את החבילה (וואלה יכול להיות שדרוג לאתר, במקום המשחק של הקוף שזורק חצים על בלונים אולי הוא יזרוק באטפלאגים פה, לא אגיד על מה). אז ניסיתי את המודעות, זה נראה לי קונספט מעניין, אולם זה לא קיבלתי מענה בכלל כמובן. מתישהו הסתכלתי על הבלוגים ואני חושב שבהתחלה ברחתי, פתאום רואים בלוגים עם טקסטים ארוכים, למי יש זמן לקרוא את כל הטקסטים האלה באמצע היום? וגם היו הרבה עם תמונות עירום שזה גם קצת יותר הרתיע אותי ממשך (אני לא אדם שצופה יותר מדי בפורנו אז אני לא ממש מחפש עירום באינטרנט האמת). אבל מתישהו בהמשך כן ניסיתי להכנס שוב לבלוגים ודווקא נפלתי על בלוגים טובים, בעיקר של שולטות, מן הסתם כיוון שאני נשלט אז זה מה שמושך אותי ולחצתי עליו. ואז פתאום נתקלתי בכתיבה ממש טובה, לא יצא לי לקרוא ספרים אירוטיים, אבל הרבה מהבלוגים הציגו סיפורים אירוטיים כתובים למופת שלא חשבתי שילהיבו אותי ככה. אז אני חושב שהבלוג שקראתי שגרם לי להתחיל לקרוא יותר בלוגים זה של The Mistress עם סיפור הארמון שלה בהמשכים, עדיין מצפה להמשך שלו.

קצת מביך אותי להודות בזה, למרות שאני מניח שלא צריך במרחב בטוח שכזה, אבל כן, קצת התחלתי לאונן על טקסטים פה מדי פעם. כאילו אני מניח שזו מחמאה למי שכותבת אותם שהיא עוררה את הפנטזיה הזו באמצעות מילים בעוצמה כזאת, אבל לא הייתי חושב לומר זאת ישירות למישהי בצורה הזו, מרגיש לי לא הולם. יצא לי לאונן מהדמיון שלי מן הסתם, ומסרטונים גם כמובן (כאמור, פחות פורנו, לפחות אם ההגדרה של פורנו כוללת סקס בסרטון, אני כן משתמש בסרטונים באתרי פורנו כשהעיקר שם זו השליטה, לא סקס או עירום, השאלה האם כל סרטון מגרה נחשב פורנו, או האם אוטומטית כל סרטון באתר פורנו נחשב פורנו) אבל לאונן מדמיון של מישהי אחרת, שהיא מבטאת במילותיה בלבד, זה משהו אחר. הרבה כותבות כאן מצליחות לשים לי בראש תרחישים שלא הייתי מעלה בדעתי בעצמי ועם הוספת איזו תמונה אחת שמסכמת את הפוסט, זה יכול ממש לסגור את העניין עבורי, למרות שלעתים תמונה יכולה גם לגרוע (אני מאוד לא אוהב להסתכל על זין, וגם לראות תמונות שחשים מהן כאב חזק זה לא נעים במיוחד).

ואז פתאום לגלות בלוגים נהיה עניין מרתק. למרות שאני נשלט, גם סיפורי שליטה של נשלטים מהצד שלהם, עם המלכה, פחות מושכים אותי, אני אוהב לשמוע את הסיפורים של המלכה מהצד של המלכה, גם אם זה בעצם אותו הסיפור, אני אוהב לדמיין את המלכה כותבת את זה, עם חיוך מרוצה. ואז ראיתי שאפשר לעקוב אחר בלוגים ומנקודה זו כבר התחלתי להכנס לכאן באופן יותר קבוע, כדי לראות אם מי שאני אוהב פרסמו דברים חדשים. כשנתקלתי בבלוג של סורה התמכרתי מהר מאוד; פשוט מרגישים את העוצמה שלה מבעד למסך, אין דברים כאלה. הרצון לשליטה טהורה והדרכים החכמות, המקוריות ולעתים הזדוניות בהן היא משיגה אותה פשוט מלהיבים (זדוניות מהווה כמובן מחמאה כאן, מבחינתי להגיד על שולטת שיש בה זדוניות זה קצת כמו להגיד לעלמה יפהפיה שיש בה חן. לעתים לשולטת יש זדוניות וחן, שילוב נהדר). הדבר הכי סקסי הוא שהיא תמיד משיגה את השליטה שהיא רוצה. קצת נשבר לי הלב האמת שפתאום ראיתי שהיא נעלמה מכאן, אשמח מאוד אם אראה אותה כאן שוב מתישהו.

אם כבר התחלתי לפרט יותר בלוגים שאני אוהב אז יאללה כבר אלך על זה עד הסוף: Arte Mis כותבת כאן באופן קבוע ומהימן זה זמן מה ותמיד מרגישים שהיא במקום הטבעי לה של שליטה, גם בפוסטים הכי קצרים ופשוטים. למלכה D התוודעתי רק דיי לאחרונה ושמחתי, היא קצת השלימה לי את החסר של סורה, היא גם נותנת לי תחושה של עוצמתיות וזדוניות כזו בדרך לקבל את השליטה שהיא רוצה, ומצליחה להשיג. ל-SweetiePie פשוט יש פנטזיות כל כך מקוריות, הראש שלה פשוט מסקרן אותי, בא לי להציץ שם והיא נותנת לנו הצצה. ושוב - היא משרה תחושה כל כך טבעית שמקומה הוא למעלה, מטרת העולם לשרת אותה וזה כל כך סקסי בעיניי. Lovely Tink היפהפיה מתחלפת, אז כמוה גם התחושות שלי, כמו גלגל ענק: בפוסט אחד היא תשרה תחושה של שליטה טהורה ואחד אחר כך של שירותיות ונשלטות, אחד "וואו אלוהים אדירים", ואחר "אה באסה..." (פשוט כי אני תמיד תומך בצד של השולטת שבה מתוך הנשלטות שלי). יש את Reina שגם מרגישה כל כך טבעית בתפקיד השולטת ובנוסף לזה היא נראית לא יאמן מן התמונות שלה, באמת חשבתי בהתחלה על חלק מהתמונות שהיא פירסמה שזה stock photos של איזו דוגמנית מרוב שהיא נראית מושלמת ואצילית בהן. טוב יש עוד הרבה וכאלה שאני נהנה מהן גם אם אני לא זוכר עכשיו ובלוגים שאני אוהב של חברות האתר שגם כותבות יותר על דברי היומיום, מחשבות והרהורים, אז אני יכול לאהוב ולהזדהות גם מבלי שזה יעורר בי פנטזיות בהכרח. רק אציין אחרונה את הבלוג שגיליתי היום שאחרי שקראתי פוסט אחד שלה ישר הלכתי לקרוא את הכל וגמעתי במהרה ובשמחה, של GLINDA - גם שולטת טבעית, עם זדוניות שכזו ותוכנית סדורה להשיג את מטרתה שהיא שליטה מוחלטת על בן אנוש שיהיה שייך לה. השגת שליטה מנטאלית באמצעות טריקים פסיכולוגיים שכל כך יפתיעו את הנשלט שהוא יצטרך לחווט את כל דרך המחשבה שלו מחדש כדי להתמודד עמה ובסוף התהליך הוא פשוט הופך כמעט לאדם אחר, מעוצב לחלוטין לפי המלכה מבלי ששם לב שזה קרה, כמו צפרדע בסיר מים המתחממים באיטיות עד כדי רתיחה - זה מושך אותי יותר מכל רעיון עינוי פיזי כזה או אחר.

אני חושב שאולי בפעם הבאה שיש אירוע של האתר אנסה לבוא, לראות את שולטות האתר במו עיניי, גם אם בפועל לא אעז לגשת אליהן מהיכרותי עם עצמי. בהינתן שזה יצא על יום שאין לי בו משמרת ערב כמובן. אני מרגיש *קצת* פחות אאוטסיידר באתר עכשיו, כשאני כותב בלוג ומגיב יותר לבלוגים ולפעמים בפורום.  

טוב, לסיים כבר את החפירה?

קחו עוד מלכה שאני ממש אוהב

הנה כבר ממשיך, כאן כתבתי דיי הרבה על כל אחת אז שמתי רק שתי סדרות עם קו מנחה כלשהו שתבינו אחר כך.

• Agents of S.H.E.I.L.D. - Lorelei, Aida/Lady Hydra - סוכני S.H.E.I.L.D - אז זו אחת הסדרות הראשונות של מארוול אם לא הראשונה, אותה ניסו לחבר איכשהו לקווי העלילה של הסרטים, זה היה קצת מסורבל, היא פחות טובה נגיד מדרדוויל של נטפליקס למרות שאת הסדרות של נטפליקס לא ממש חיברו ליקום של הסרטים. בכל מקרה אז עונה ראשונה, הנבלים הראשיים לא כאלה מעניינים, הידרה, משהו, אחד מחברי הצוות הטובים מתגלה כבוגד, לא אכפת לי. אבל בפרק דיי אפיזודיאלי באמצע העונה באה לורליי מאסגארד, העולם של ת'ור. היא הייתה שבויה שם כי ניסתה להשתלט על העולם או משהו אבל היא הצליחה לברוח לכדור הארץ. והכוח שלה הוא שהיא משפיעה על גברים, אם לא בקול שלה, אז מספיקה נגיעה אחת ואתה שלה ותעשה הכול למענה ותומך בה להשתלטות על העולם וכל זה כי אין ראויה ממנה. טוב מן הסתם ברור מה יש לאהוב, יש לה הרבה סצנות טובות, אני אוהב את השחקנית היפה, היא משחקת מאוד... כאילו העולם חייב לה את שליטתו, באופן טבעי שכזה. לצערי כפי שאמרתי זה פרק דיי אפיזודיאלי, משמע פרק הבא הם התקדמו לדברים אחרים, משמע היא מפסידה בסוף הפרק. באסה. תנו לה להשתלט על העולם כבר, מה אכפת לכם? בעונה השנייה, יש טוויסט ומגלים שהנבלית היא בעצם אמא של הגיבורה הראשית סקיי, שחשבו שהיא מתה כל הזמן אבל מגלים שיש לה כוח על לשאוב את החיים מאחרים וככה היא שרדה הרבה שנים וכל מיני דברים נוראיים. בעונה הזו מגלים גם שסקיי היא בלתי אנושית, שזה משהו שיש בגנים שמתעורר כשהוא נחשף לחומר מסוים ואז היא מקבלת כוחות על שטמונים בה, ומי שאין לו את הכוחות הטמונים האלה בגנים יכול למות מהחומר הזה. אז אמא של סקיי שהיא גם בלתי אנושית רוצה לחשוף את כל העולם לחומר הזה כדי שהאנשים הרגילים ימותו והבלתי אנושיים יתגלו. כשסקיי מתנגדת אמא שלה מנסה לשאוב ממנה את החיים אבל בסוף אבא שלה מציל אותה. בעונה השלישית הנבל זה איזה חייזר מוח כוורת שמשתלט על וורד, הסוכן הבוגד שהיה אמור להיות כבר מת. הוא גבר, אז פחות סקסי, אבל בשלב מסוים מוח הכוורת משתלט על סקיי שלה יש כוחות על עכשיו והיא קווייק ויכולה לגרום לרעידות אדמה או משהו, עכשיו כשהיא רעה - זה סקסי, במיוחד כשמשחקת אותה קלואי בנט היפהפיה. עונה רביעית - שם הנבלית האהובה עליי בסדרה. פרופסור גאון שעוזר לצוות שילד בונה לעצמו בבית רובוטית דמוית אנושית עם בינה מלאכותית לה הוא קורא אידה, אותה משחקת מאלורי יאנסן, שאלוהיי, היא לא מוכרת, שחקנית אוסטרלית, אבל כל כך יפהפיה, נראית כמו אלילה, לדעתי לפחות. בכל מקרה מתישהו בעונה צריך להשתמש בדארקהולד למשהו, שזה ספר כשפים אפל שמי שראה את דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף מכיר. היא היחידה שיכולה לעשות את זה כביכול כי זה משחית את כל מי שקורא בו, אבל היא לא יצור חי כביכול אז זה לא אמור להשפיע עליה. מסתבר שזה כן ומתישהו בהמשך העונה היא מנסה לפרוץ למטה שלהם ולגנוב את הדארקהולד נראה לי, היא לא מצליחה בסוף אבל מתישהו מתברר שהיא הצליחה להשתיל רובוטית כפילה של אחת הסוכנות של שילד לארגון. את אותה הסוכנת מיי, היא בינתיים שמה בתרדמת וחיברה אותה לעולם מציאות מדומה שכזה, כמו בפרק האחד במראה שחורה שיש לו סיום טוב, בו התודעה של הזקנות מועלית ליקום וירטואלי מדומה אחרי שהן מתות. בכל מקרה בהמשך העונה מתברר שהיא מצליחה ממש להחליף הרבה מהצוות של שילד בכפילים רובוטים שפועלים למענה. מתישהו אנחנו נכנסים לתוך העולם המדומה הזה, שאמור להיות חלום של כל מי שנמצא בו, והמראה מלבב. היא כביכול הוציאה רגע אחד טראומתי מהעבר של כל אחד שהועבר לענן הזה והחיים מתנגנים משם לפי התוצאה הזו. אבל היא עשתה "שרק 4" לכולם והאירועים שהיא הוציאה יצרו רצף זמן שבו הידרה שולטת בעולם והיא, אידה, היא מדאם הידרה, כך שהיא למעשה שולטת בעולם המדומה אליו היא, הרובוטית, הכניסה אליו אנשים. היא לא יכולה להרוג את הסוכנים במציאות כי אסור לה בתכנות שלה, אז היא מנסה להשתמש בסמכות שלה בעולם המדומה כדי לצבור ידע שיעזור לה לבנות מכונה בעולם האמיתי שתבנה את גופה מחדש, כיצור חי, אנושי, אמיתי, לא רובוטית עם תכנות. והיא מצליחה ובנוסף לזה הופכת את עצמה לא רק לאנושית אלא לבלתי אנושית, עם כל כוחות העל האפשריים כמעט. היא הייתה כל כך טובה בעונה הזו שרבאק, באמת הגיע לה לנצח. אבל עדיין זו סדרת גיבורי על, והיא מפסידה בסוף, גוסט ריידר לוקח אותה לגיהינום או משהו כזה. לא ראיתי עוד את עונות 5 ו-6, אני מניח שאני צריך לראות, אני יודע שדוב קמרון היפהפייה, שאני אוהב מאז "שמיגדון!", באחת מהן. לפי מה שהבנתי היא נבלית, אז את זה אני רוצה לראות.
• Galavant - Madalena - גלאבנט - אז זו סדרה שהיא ההגדרה של ג'ם, מעט מאוד ראו אותה אבל היא פשוט נפלאה. קודם כל היא סדרת מיוזיקל, אז לחובבי הז'אנר - המלצה גדולה. מי שעשה את המוזיקה לסדרה הזו הוא לא פחות מאלן מנקן שעשה את המוזיקה לסרטי דיסני רבים כמו בת הים הקטנה, אלאדין, היפה והחיה ואני חושב שהוא גם הלחין את המוזיקה למחזמר של חנות קטנה ומטריפה, בקיצור - אגדה. מרגישים את סגנון המוזיקה הזה בוייב של הסדרה; זה סיפור אבירי ימי ביניימי כזה, מאוד פארודי על כל הסרטים והסדרות בסגנון הזה. לוק יאנגבלאד - לי ג'ורדן מהארי פוטר ומגניטוד מקומיוניטי - בתפקיד משני אך נפלא. ובתפקיד המרשעת מדלנה משחקת - מאלורי יאנסן! בגלל זה האסוציאציה. וגם כאן היא מעולה וגם מוכיחה שהיא יודעת לשיר והיא משחקת דמות אפילו יותר מרושעת מבסוכני שילד, נבלית מצוירת כזאת, לגמרי עפה על הקלישאה של המלכה המרושעת וזה כיף! אז הסדרה מתרכזת בגלאבנט האביר האצילי. הוא מאוהב בעלמה הפשוטה מדלנה והם עושים את זה מספר פעמים ביום, אבל יום אחד המלך החמדן שרואה את מדלנה היפהפייה חוטף אותה ומחליט להתחתן איתה. גלאבנט האצילי לא מוותר ונלחם כל הדרך לארמון ומגיע בדיוק בזמן להתנגד ביום החתונה ולחלץ את מדלנה, לבו טהור והוא היחיד שיכול להעניק לה אהבת אמת. אבל מתברר שדווקא להיות מלכה דיי קוxם לה, הרבה יותר טוב מחיי איכרות ומחסור, אז היא מתחתנת עם המלך והופכת למלכה וגלאבנט מגורש. עכשיו יש איזו עלילה אחרת לאורך העונה אבל מבחינת מדלנה מתברר שבעלה ריצ'רד למרות שחטף אותה מלכתחילה הוא דווקא דיי ג'נטלמן ומכבד את רצונה לא לסגור את העסקה במשך חודשים, בזמן שהוא לא שם לב שהיא עם חצי מהארמון מאחורי הגב שלו. אז דיי במהרה היא מכפכפת אותו וגורמת לו לעשות מה שהיא רוצה עם כוחותיה הנשיים. מתישהו היא ממש עושה הפיכה נגדו, מגרשת אותו ושמה במקומו על הכס את המשרת שלו שהוא בעצם סוג של תחת סמכותה כי היא מינתה אותו. והיא נהיית סופר מרושעת ורוצה להשתלט על ממלכה שכנה ומתישהו גם מחליטה ללמוד קסם אפל. היא הולכת עד הסוף עם להיות מרושעת. אז היא מנצחת בסוף עונה 1, מפסידה בסוף עונה 2, אבל יש טיז בסוף העונה לקראת עונה 3 שהיא תשתפר בקסם האפל ואולי תהיה איום גדול יותר מאי פעם, אבל אף אחד לא צפה בסדרה המעולה הזאת אז היא בוטלה ולא הייתה עונה 3. באסה גם כי רציתי שהיא תנצח בסוף וגם כי זו הייתה סדרה ממש מעולה ומצחיקה עם שירים מצוינים. באמת חבל. תראו, למרות שאם קראתם עד לפה עשיתי לכם מאה ספוילרים בינתיים.

אני רואה שאני לא יכול להתאפק מלכתוב הרבה על כל אחד אז פשוט אפצל ליותר חלקים שלא כל אחד יהיה ארוך לאללה. אז מבלי להכביר במילים, אמשיך:

• From Dusk till Dawn - Salma Hayek - מצאת החמה עד צאת הנשמה (1996) - אחח מתרגמים ישראליים שוב... טוב אז סלמה הייק מופיעה בסרט הזה דיי מעט זמן, אבל מותירה חותם בהחלט. היא מופיעה בתור סנטיניקו פנדמוניום או משהו כזה, מופע הדגל במועדון חשפנות שהוא גם מערת ערפדים מסתבר. יש לה אולי את הסצנה החושנית ביותר בתולדות הקולנוע, היא סקסית שאין דברים כאלה במופע חשפנות עם נחש - לפני שבריטני ספירס עשתה את זה. טרנטינו ידע מה הוא עושה כשהוא כתב את התסריט הזה ואז שכנע את חברו רוברט רודריגז לתת לו לשחק דמות בסרט ששותה שמפניה מהרגל של סלמה הייק. וחוץ מהריקוד החושני שלה יש לה תפקיד עם וייב של שולטת כשהיא הורגת את טרנטינו ואומרת לג'ורג' קלוני שהיא תשעבד אותו, תהפוך אותו לחיית המחמד שלה ותקרא לו ספוט. לדאבוני, גם עשו לה איפור ערפדי שמסתיר את יופיה בחלקים גדולים מהסצנה, וגם ג'ורג' קלוני מצליח להרוג אותה, שחבל. לפחות יש לו וואן ליינר מצוין כשהיא אומרת לו שתהפוך אותו לעבד שלה: "no thank you, I already have a wife". טוב אז היא באמת בחלק קטן מהסרט אבל אני כן ממליץ בכללי על הסרט הזה אם אתם אוהבים סגנון כזה של B movie משוגע. בחצי הראשון שלו הוא דרמת פשע רצינית ומעוותת שמרגישים בה את הכתיבה של טרנטינו, שהיה על הגל של אחרי ספרות זולה. ופתאום סלמה הייק הופכת לערפד באמצע הסרט ועכשיו זה הופך להיות סרט ערפדים מטורלל של רוברט רודריגז. השילוב יכול להיות מוזר לרבים, אבל כשמודעים אליו, רואים שכל חלק עושה מעולה את המטרה שלו, פשוט באמת אין שום פאקינג קשר בין החצאים למרות שאלו אותן דמויות. דבר נוסף אחרון, אני יודע שעשו לזה מיני סדרה ואייזה גונזלס הסקסית לקחה את התפקיד של סלמה, לא ראיתי אז אני לא יכול לומר על זה כלום.
• Femme Fatale - Rebecca Romijn - פאם פאטאל (2002) - טוב אז זה דיי מובן משם הסרט, אבל לצערי בסרט כזה מצפים להרגיש את וייב השליטה לאורך כולו, אבל בפועל מרגישים אותו אולי 35% מהסרט אם אני אהיה נדיב. זו קצת הופכת להיות ביקורת סרטים כאן אבל הסרט באמת פשוט... משעמם מדי. יש לו סיקוונס פתיחה טוב שמתאים לציפיות של מה שנרצה מסרט עם השם הזה, אבל אחרי זה, אני פשוט לא מבין מה ניסו לעשות שם. הדמות של רבקה רומיין שאני אפילו לא זוכר את השם שלה שם הופכת איכשהו במעבר סיקוונס מאותה פאם פאטאל חושנית, קטלנית, שיודעת מה היא עושה, למישהי לפתע חסרת ביטחון, פחות חכמה, עם הרבה מזל אקראי ומוזר. ואז אחרי איזה חצי סרט איטי כזה יש מעבר זמן וברבע השלישי בערך של הסרט היא חוזרת להיות הפאם פאטאל עם התוכנית הזדונית, גם בחלק הזה קשה להבין את זה הרבה מהזמן כי היא בהתחלה משחקת מן עלמה במצוקה כחלק מהתוכנית שלה. בחלק הזה גם יש לה את מופע החשפנות הפרטי שלה, גם סקסי וחושני בטירוף, בהחלט נותנת תחרות לסלמה, למרות שעדיין אתן את זה לסלמה בסוף. ובסוף הרבע השלישי מגלים פתאום שכל החצי האחרון של הסרט היה פאקינג חלום! כן, זה סרט כזה. ואחר כך היא שוב משחקת מן בחורה רגילה, לא קטלנית, לא שולטת בסיטואציה, עד סוף הסרט. אני מניח שהבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא היומרה שלו להיות עם הכותרת הזו ולא באמת לספק את הסחורה, כנראה כי ניסו להפוך את זה לאומנותי או משהו, אבל עדיין כתבו את זה נורא. קיצר אם בא לכןם פאם פאטאל תראו את ה-10 דקות הראשונות בערך, תקפצו איזו שעה, תראו עוד איזו חצי שעה שם ואל תטרחו להמשיך כשמגלים שהיא חלמה כמעט הכל.
• Men in Black 2 - Serleena - גברים בשחור 2 (2002) - עכשיו זו מרשעת מהסוג שאני אוהב, קלאסית, כזו comic book villain למרות שזה לא סרט קומיקס. אנשים לא אהבו את הסרט כי היה פחות טוב מהקודם, אבל לי לא אכפת כי יש כאן נבלית סקסית לאללה שעושה את העבודה. היא בעצם חייזר שהוא קצת כמו צמח, אבל יכול לחקות צורה של אחרים ומחקה צורה של דוגמנית על שלט חוצות, שזו השחקנית בסרט. היא רוצה משהו שיביא לה כוח שיעזור לה לשלוט על... העולם? העולם המקורי שהגיעה ממנו? הגלקסיה? לא זוכר אבל משהו קלישאתי כזה. היא סופר חזקה למרות שנראית קטנה ורזה כזו, היא יכולה להוציא צמחים מהאצבע באורך שנראה בלתי מוגבל והיא מוכנה להרוג אנשים בדרך למטרה שלה, כמו שאנחנו אוהבים. או שזה רק אני המוזר? טוב אין לי עוד הרבה מה לומר, היא לא מנצחת בסוף מן הסתם בסוג כזה של סרט, אז באסה כרגיל, אבל גם לא ממש ציפיתי, למרות שהיא שוב נבלית כזו שהגיע לה כי באמת הייתה הרבה יותר חזקה וחדורת מטרה מהגיבורים, אבל הם הגיבורים אז מגן עלילה.
• Dragon Ball Fighterz - Android 21 - דרגון בול פייטרז - טוב אז תוכן קצת שונה. זה לא מסרט או סדרה, אלא ממשחק מחשב. משחקי מחשב מאוד משקיעים בעלילה היום, אין מה לומר. ונתקלתי באנדרואיד 21 ביוטיוב למרות שאני לא גיימר ולא מעריץ של דרגון בול, אפילו לא ממש כשהייתי ילד, אז אין לי מושג מאיפה הגעתי אליה, אבל כשראיתי אותה הייתי חייב לחפש עוד וראיתי את כל קווי העלילה שלה במשחק שהעלו ליוטיוב. קודם כל, האנימטורים האלה ידעו טוב מה הם עושים. היא נראית וואו, אפילו שהיא ורודה, בעצם במיוחד שהיא ורודה! ויש לה קו עלילה שהיא איזו דוקטורית ויש בה שני צדדים והצד הרע רוצה לבקוע החוצה ולאכול אנשים, כי היא בעצם סופר חזקה וגם יכולה להפוך אנשים לממתקים ואז כשהיא אוכלת אותם היא צוברת מהכוח שלהם ונהיית חזקה יותר. אני פשוט מת על הקונספט הזה של לקחת מן הכוח של דמות אחרת בשביל להתחזק, לא יודע למה אבל אני מוצא את זה סקסי בטירוף. ומתישהו כמובן הצד הרע הזה יוצא החוצה והיא מתפצלת לשניים והחלק הרע ממש רע וגם הרבה יותר חזק והיא מתחזקת מהר כי היא אוכלת מלא דמויות. במיוחד כשהיא אוכלת את סל ופריזה היא נהיית סופר חזקה והיא קצת מפלרטטת עם גוקו שהיא תאכל אותו ואז תהיה חזקה מספיק בשביל לאכול את כל העולם מבלי שיהיה אפשר לעצור אותה, היא מאוד אוהבת לאכול. ואני מאוד אוהב את השחקנית קול שלה, עשתה עבודה טובה עם צחוק מרושע וצוהל מעונג אחרי שהיא אוכלת מישהו. אני מצליח לדמיין את הצחוק הזה, ממכר. בגלל שזה משחק יש כמה קווי עלילה מתפצלים. מה שמעצבן הוא, שבאף קו עלילה היא לא מנצחת בסוף! מה?? מה נסגר?? יש קו עלילה בו הנבלים של הסדרה משתפים עם הגיבורים פעולה ומנצחים אותה וזה הסוף הרע כביכול כי אז הנבלים שולטים במשהו, לא יודע לא התעמקתי, אולי הטובים חייבים להם משהו בעקבות זה. הסוף הטוב זה ש-21 הטובה מקריבה את עצמה ואז כל הטובים עם גוקו מצליחים להרוג את 21 הרעה, משהו כזה. עכשיו אם אלו הסיום הרע והסיום הטוב, אני מרגיש שחסר הסיום הממש ממש טוב בו 21 הרעה מצליחה להפוך את גוקו לממתק ולאכול אותו ואז היא באמת כל כך חזקה שהיא יכולה להפוך את כולם לממתקים ולאכול אותם מבלי שיהיה אפשר לעצור אותה. הייתי שמח להפוך לממתק ולהיאכל על ידה בשביל לתרום לכוחה.

ממש תכף חלק 5.

איך אני אוהב את המבט המרוצה שלה שם בסוף, רואים מהמבט והיציבה שלה שהיא יודעת שהיא שולטת בחדר.