קיבלתי משימה לכתוב על הסשן שיהיה ביום חמישי. בדרך כלל אני כותבת על סשנים אחרי שהם מתרחשים, לא לפני.
הפעם זה שונה. אני הולכת לחצות כל כך הרבה גבולות שהיו לי בזמן הקרוב. לא יודעת אם המילה גבולות נכונה לתיאור הזה. אני הולכת לגרד מקומות מאוד אפלים בתוכי. הסשן שיהיה ביום חמישי הוא הראשון בסדרה של כמה סשנים שיהיו. אני מרשה לעצמי לעבור כל כך הרבה אתגרים בדינמיקה עם הלן. קודם אוראלי, אחרי זה אנאלי ועכשיו סרסור. ההבנה הזאת שיש לי אמון די עיוור בהלן זו הבנה עמוקה. הלן הרוויחה ביושר את האמון הזה בכל כך הרבה פעמים שהתפרקתי לה בידיים ובכיתי. אני לא טיפוס שמראה חולשה ובכי זה חולשה גדולה.
אני מנסה לחשוב מה הרגשות שעולים בי כשאני חושבת על יום חמישי. יש פחד. יש טפטוף קל. יש אמונה וביטחון שהלן יודעת מה היא עושה. אני גם מרגישה שאמנם כרגע אני לא רואה את עצמי עושה את העבודה בסשן סרסור אבל כשאגיע לגשר אני אחצה אותו ואגרום להלן להיות גאה בי 🫠
ברמת הסשן מה שיהיה אמור להיות נורא פשוט. זה בעיקר ניסוי כלים. הלן סיפרה לי כמה וכמה פעמים מה הולך להיות וזה מרגיע. ההבנה שאני יודעת שאני אכנס לשם עם כיסוי עיניים. הבחור השלישי יודע מה מותר ומה אסור לו. הלן תהיה ממש בחדר הסמוך למקרה הצורך. אני יודעת שגם אם משהו ישתבש בצורה מחרידה הלן תהיה שם.
די מההתחלה שהבנתי שמדליק אותי אקטים בדסמיים ידעתי שcnc מושך אותי בצורה בלתי רגילה. בניגוד למלא טעויות שעשיתי בהתחלה אז לא מימשתי את הפנטזיות האלה עם אנשים דמיקולו שפגשתי אי אז. אני שמחה שיש לי את המקום הבטוח להתנסות ולפרוץ ולחקור.
כשהייתי ביסודי אחד מהתחביבים שלי היה לראות נשיונל ג'אוגרפיק. זה ענה על הסקרנות הטבעית שיש לילדים. כשאני חושבת על איזה אימג'ים נשארו לי אני חושבת על איך שהאמא לביאה הייתה נושאת את הגורים הקטנים שלה. הגורים בטירוף שלהם והאמא פשוט מעבירה את הגורים אחד אחד.
אני חושבת שזה חלק ממה שמדליק אותי בנשיכות. הכאב החד הזה מרגיש לי כאילו שהוא מגיע להודיע לי שנגמרה ההצגה. אני בראטית לא קטנה. אני אוהבת את המקום הבראטי שלי כי הוא מעיד על הביטחון שלי בסיטואציה. במסגרת ההתמודדות שלי עם הטראומות מהשולטים דמיקולו שפגשתי הייתי מאוד חסרת ביטחון בתחילת הדינמיקה מול הלן. נורא פחדתי מההתמודדות מול כאב שפשוט די ניסיתי להימנע מזה. זה בא מהמקום שאני לא האמנתי ביכולת שלי לספוג כאב. אני עדיין לא מזוכיסטית היום אבל למדתי להינות מהסיפוק של העמידה בכאב.
כל ההקדמה המוזרה הזאת הייתה בשביל לספר על אקט חדש שאני ממש אוהבת. מתישהו כתבתי על זה שאני אוהבת להיות חטיף כשנושכים אותי. זה כל כך לוהט וכל כך מעיף אותי למעלה. כשהייתי בסדום אז בת הזוג של הלן סישנה אותי והיה שלב שהיא התחילה לנשוך את התחת החבול שלי. זה כאב אחושרמוטה אבל זה שיחרר אנדורפינים נראה לי. הקטע בנשיכות בניגוד למכות רגילות זה שאני לא מעיזה לזוז בזמן נשיכה מהסיבה הפשוטה שאני אוהבת את העור שלי ומעוניינת שהוא יישאר עליי. ההבנה שאין לי לאן לברוח.
לא יודעת זה פשוט כל כך נעים כשנושכים. כאילו כל הכאב והטרדות היומיומיות נעלמים דרך הסימנים של השיניים.
שבוע שעבר חלמתי על נשיכות. הייתי במשחק של הפועל ואז פתאום מצאתי את עצמי לבד בחושך. אני זוכרת תחושה של אצבע עם ציפורן מטופחת עוברת בעדינות על הגב שלי. אדון ה' עמד ממולי ומשך לי בפטמות ככה שהתכופפתי לתנוחת ר'. בזמן הזה התחלתי לקבל נשיכות בגב, בשכמות ובתחת. אחרי זה היד המשיכה למטה ושיחקה לי בכוס. הלן הרשעית לא הרשתה לי לגמור. (מזכירה לכולם שזה חלום כן, התחרפנתי לגמרי). אחרי כמה זמן קיבלתי נשיכה בכוס והתעוררתי.
אין לי מסקנה ברורה. נראה לי שאני פשוט אוהבת לקבל תשומת לב בצורת מכות מהאנשים שאני אוהבת.
❤️
אור ואהבה
נ.ב. נראה לי שאני בדרך החוצה מהדיכאון. תחזיקו לי אצבעות.
אתמול הייתה הפעם הראשונה שלי בסדום. היה נהדר. זאת גם הייתה המסיבה הראשונה שלי אחרי תחילת המלחמה. האמת היא שהייתי די ספונטנית בהחלטה לצאת. (אני גרה בירושלים אצלי ספונטניות זה יומיים מראש)
הערב התחיל מבחינתי כשגברת ה' דחפה לי את התחתונים שלה לתוך הפה שלי בזמן שהיא הלכה להתקלח. פעולה נורא פשוטה אבל מפקסת בטירוף. קניתי את הבגדים למסיבה ביום שישי בבוקר והרגשתי ממש יפה בדרך למסיבה. אני קשה עם עצמי בקטע הזה אבל הפעם זה היה שונה. יש לי רתיעה מקניית בגדים שנבנתה משנים של קניות עם אמא שלי והערות שלה על המשקל שלי. בפעמים המועטות שהלכתי לקנות בגדים לבד קניתי דברים מוצלחים. אני צריכה לעשות את זה יותר.
הגענו אל המסיבה והיו כל כך הרבה אנשים בפנים. איבדתי ריכוז ואת היכולת לתקשר באופן ישיר באופן די מיידי. אני חושבת שזה היה חיבור של ההלם אחרי מלא זמן שלא הלכתי לאירועים המוניים והמקום הסאבי שהייתי בו. אחרי צ'ייסר עראק קצת חזרתי לעצמי. הלכנו להגיד שלום לכל מיני אנשים ואז הלן ואני הסתובבנו קצת. כל הסשנים שראיתי הדליקו אצלי משהו ודי מהר ביקשתי מכות. הרגשתי שאני מתבכיינת יותר מדי ושהסיבולת שלי קקה בלבן. האמת שאני עדיין קצת חושבת את זה אבל הלן טוענת שהיא לא ריחמה עליי. די וידאתי שהיא לא תרחם עליי כשהתבראטתי לפני המסיבה:)
אחרי הפסקה קטנה חזרנו לאותו ספוט וקיבלתי עוד קצת מכות. האמת שהכי אהבתי את המבטים של אנשים שאני מכירה ויודעת שהם יודעים להעריך כמו שצריך סשן אימפקט. אני צריכה לעבוד על להישאר באותה תנוחה ולא לברוח קדימה עם התחת. זה כואב אחושרמוטה אבל אני צעצוע טוב וצעצוע טוב לא בורח מהכאב.
אחרי הסשן הזה היה עוד סשן. הפעם זו הייתה בת הזוג של הלן. תנו לי להגיד לכם משהו, אל תתחצפו לגברת בזמן שאתם יודעים שהיא יכולה להרביץ לכם באותו יום. הנשיכות הכי כאבו אז והאמת שלאורך היום הם המשיכו לתת לי תזכורת קטנה לזה שהן שם. בעיקר הנשיכה בשכמה השמאלית.
אחרי שחזרנו מהמסיבה הייתה לי ירידת מתח נוראית. לא הייתי מסוגלת לדבר והיה לי כל כך קר. אני חושבת שאף פעם לא היה לי דרופ פיזי כל כך קשה. הידיעה שהאנשים שאני בוחרת לסמוך עליהם נותנים לי את כל הסיבות בעולם לסמוך עליהם. האפטר קייר הזה הוא הסיבה שאני מרגישה בנוח לשים את עצמי על הברכיים. אני יודעת שאני לא צריכה לשמור על עצמי כי שומרים עליי. תודה ❤️
אתם יודעים למה אני צעצוע טוב? כי אני מקפידה לאכול ולהתקלח ולצאת מהבית לעבודה באמצע אפיזודה דיכאונית. זה קשה לפעמים אבל אני מצליחה פחות או יותר. הייתה לי שיחה היום שגרמה לי להבין עד כמה אכפת לי ממערכת היחסים הזאת. אני סמרתות מספר אחת. לא יהיה שום סמרטוט אחר יותר מוצלח ממני.
(אני סוף סוף נפגשת עם הלן ביום חמישי וגאד אני מתרגשת 🫠)
קשה לי. זאת האמת. איבדתי איזון לפני שבועיים (?) ומאז מאוד מאוד קשה לי לחזור למעלה. אני יוצאת מהבית, עובדת, אוכלת. אתמול לא הצלחתי לצאת מהספה שלי, זה כן. בימים האחרונים זה נהיה גרוע יותר. אני הולכת לישון מאוחר מדי.
מה נקודת האור שלא הייתה לי באפיזודות הקודמות? יש לי את הלן. אני חושבת שאני לא יכולה לתאר במילים כמה זה חשוב היכולת שלי להביע את הקושי מולה. יש לי משימה עכשיו לתת דיווח יומי על מה שעובר עליי. הידיעה שפשוט נמצאים שם בשביל להקשיב.
(היום יום יותר טוב מאתמול, אחי הקטן יצא מעזה להתרעננות של 48 שעות. הוא כבר שלח תמונה עם הבת שלו הבוקר, הם מחייכים ומבסוטים וכל כך דומים אחד לשנייה)
אתמול קרה משהו שלא קרה לי אף פעם. אני מאוד מאוד חרמנית בימים האחרונים והאמת היא שלא מגיע לי לגמור. חוץ מזה גם התחלתי לצאת מהקונכייה של הדיכאון בימים האחרונים. שכחתי כמה שזה קשה. תמיד אומרים שזה הרבה יותר קשה לבנות מלא לשבור מלכתחילה.
אתמול קיבלתי רשות לגעת בעצמי אבל לא לגמור. גמרתי. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאולי לא חייבים לספר להלן. די מהר התאפסתי על עצמי וסיפרתי אבל די ברור לי למה לא רציתי לספר. לא כי פחדתי מהעונש. התאכזבתי מעצמי ולא רציתי שהלן תדע.
אני מצליחה לתפקד הרבה יותר טוב בימים האחרונים. אני עכשיו מנקה את הבית שלי אחרי כמה שבועות של הזנחה. הוא כבר מתחיל להיראות יותר טוב. תופעת לוואי של היציאה מהדיכאון היא שאני מקבלת את הרגשות שלי בחזרה. זה לא קל להתמודד עם כעס ועצב בו זמנית ובטח כשלא קרה משהו שמצדיק אותם.
(אני מרגישה שאני בן אדם רע שאני לא בוכה על כל חייל שמת בעזה אבל נראה לי שלא הייתי מצליחה לתפקד אחרת)
רציתי לכתוב שני פוסטים שונים וכל הזמן לא עלתה לי המוזה אז תקבלו פוסט שלישי.
יש לי רשימה קבועה של בלוגים שאני קוראת והשבוע היה בלוג שדיבר על תחושת אסירות התודה שמרגישים בזמן של הספייס. אני יכולה להגיד שמהצד שלי אני באמת מרגישה שאני מקבלת הרבה יותר מדי ממערכת היחסים עם הלן וכמעט שלא נותנת. (אני יודעת באופן אובייקטיבי שזה לא נכון, זה לא משנה את התחושות). התחושה הזאת שיש לי קרקע בטוחה להתרסק עליה היא תחושה שלא הייתה לי באף אחת ממערכות היחסים הקודמות שלי. יותר מזה, כשאני מסתכלת על התהליכים שעברתי במערכת היחסים הזאת אני בשוק.
זה די מטורף כשמסתכלים על כל ההישגים שלי בזמן הזה. קודם כל אני מסוגלת להרגיש בנוח על הברכיים. לא אני לא מתכוונת לכאבים של הברכיים למרות שזה נהיה קל יותר עם הזמן. אני מתכוונת לנוחות שאני פשוט מחליקה לשם, למטה.
ההבנה שאני מרגישה בטוחה במקום שלי. הלן שאל אותי היום אם אני מקנאה במשהו ובאמת שלא קינאתי. זה גרם לי לחשוב. הייתי חושבת שהייתי יכולה לקנא. אני בן אדם שמאוד שמח ממה שיש לו ואני לא לוקחת יותר ממה שאני מסוגלת ללעוס.
כתבתי מלא פעמים על ההצלחה של הלן ושלי בתחום של האוראלי והאנאלי אז אני לא אחפור על זה עוד פעם חוץ מדבר אחד. אני לא לוקחת שום דבר שקשור לטראומות עבר שלי כמובן מאליו.
נזכרתי עכשיו שדיברתי מתישהו עם הפסיכולוגית שלי על הקטע שאני מתמודדת מול הטראומות שלי בעזרת הלן והיא אמרה שהלן עושה לי טיפול בחשיפה. מה שנכון תכלס.
אז אין קוהרנטיות לפוסט אבל יש לי משהו שחשוב לי לכתוב. אני אף פעם לא יודעת אם הלן מבין עד כמה אני אסירת תודה על כל השקט והרוגע והקרקוע שהוא נותן לי.
נ.ב. אני מחלימה ממש יפה, עוד קשה לי לקפוץ במקום אבל נראה לי שאני יכולה לחזור לקבל אימפקט בתחת. נראה.
(האירועים המדוברים קרו ביום רביעי, הטקסט נכתב בחלקים)
היום נדבר על כמה זה חשוב מילות ביטחון. כן, גם אם אתם במערכת יחסים ארוכה ועם היכרות עמוקה.
הקדמה שתקדים את הסיפור - יש לי הסטוריה בעייתית בלשון המעטה עם כל נושא האנאלי. היה איזה אחד מנייאק בתחילת הדרך שלי כאן שניסה לאנוס אותי וזה כלל ניסיון חדירה לתחת. אחד מהתהליכים המדהימים שעברתי אותם עם הלן הוא החזרת היכולת שלי לקבל אנאלי. זה עדיין קשה לפעמים אבל באמת שעם הזמן זה נהיה אפילו קל וכיף ונעים. הדבר השני במסגרת ההקדמה הזו הוא שאני בתקופה קשה בשבועות האחרונים. יש אנשים מהמשפחה הקרובה שנמצאים בתוך עזה וכל "הותר לפרסום" מערער בתוכי עוד משהו. אני מצליחה לתפקד אבל אתמול בבוקר כשפורסמו 10 נופלים מחטיבת גולני ו669 לא הרגשתי כלום מבפנים.
נחזור לסשן אתמול. בפוסט הזה אני רוצה להתמקד באירוע מאוד ספציפי שקרה. באיזה שלב הלן הניח אותי בתנוחות דוגי וחדר לי לתחת בבת אחת. בדרך כלל זה כואב לי אבל אני נושכת שפתיים וזה מסתדר אחרי קצת זמן. הפעם זה כאב בטירוף וישר אמרתי אדום. הלן ישר יצא ממני והתיישב. הייתי בהלם מהכאב לכמה שניות אבל התחלתי לבכות ולהשתבלל בתוך עצמי מרוב הכאב. הלן אמר לי שכשאני ארגיש מוכנה אני אבוא אליו (לזוז מטר בתוך המיטה כן?) בשביל חיבוק. ניסיתי לקום ופשוט הגוף שלי לא הסכים. מלא זמן לא בכיתי ככה בסשנים. בהתחלה של האנאלי עם הלן היו כמה פעמים שהייתי חוטפת טריגר ובוכה ככה. זה בכי שאני לא בוכה אותו מחוץ לסשנים. אולי בעצם בלוויה של אבא שלי אבל זה לא נחשב.
אומרים שלא אומרים את שבחו של אדם בפניו אבל באמת שהלן עשה הכל לפי הספר. קודם עצר הכל. אחרי זה נתן לי להירגע והציע אפשרות למגע פיזי. אחרי שנרגעתי קצת עברנו לסלון והוא מזג לי כמות מכובדת של וודקה עם מיץ תפוחים ודובדבנים, היה טעים וגם השוקולד היה חשוב. בזמן שישבתי ושתיתי בשקט הוא עשה כמה דברים במטבח אבל דאג שהוא יישאר בטווח ראייה שלי. אחרי שהתאוששתי לא חזרנו לסשן אלא יצאנו לקנות כמה דברים במכולת. רק אחרי שעתיים בערך (שעה אולי? אני לא באמת זוכרת) הלן סיים את הסשן.
אני לא חושבת שאני יכולה להביע במילים כמה זה היה משמעותי בשבילי אבל אני אנסה. קודם כל אפטר קייר זה חשוב בכל סשן. החשיבות של אפטר קייר היא בגלל שבדסמ נוגע לנו במקומות רגישים. במהלך הסשן הסאב נוטה לרחף והקרקוע חייב להיות הדרגתי. לגבי אפטר קייר אין תסריט ברור לאיך אמורים לעשות אותו. יש כמה כללי אצבע כמו לתת משהו מתוק, לחבק, לתת לסאב לדבר/לשתוק. אפטר קייר אחרי אדום נהיה פי אלף יותר קריטי. אדום זה אומר שמפסיקים את הסשן בצורה מיידית. לפעמים הסאב יכול להרגיש אשמה על זה שהוא אמר אדום. אני נופלת לסטטיסטיקה הזאת. אחד ממנגנוני ההגנה שלי הוא לאמר שהכל בסדר גם כששום דבר לא בסדר. מאוד השתפרתי בזה במהלך השנים האחרונות אבל אני עדיין מרגישה אשמה אם אני אומרת אדום. עכשיו נזכרתי שהלן הכריח אותי לאמר בקול שאף אחד לא כועס עליי כי אמרתי אדום. זה חשוב בקשר אליי. אפטר קייר מוצלח יהיה מוצלח רק אם הוא מותאם לסאב הספציפי.
יש הרבה לקחים שאפשר ללמוד מהסיפור הזה. הלקח שאני לומדת הוא שתקשורת זה דבר כל כך חשוב ככלל ובבדסמ בפרט.
נ.ב. היום היה לי יום בלי סידורים ובלי שום תוכניות. היו לי תוכניות לנקות את הבית אבל זה לא קרה. אני מקווה שמחר אני אצליח לנקות את הבית. אני לא מרגישה אשמה על זה כי דיכאון זאת מחלה. זה שיש לי עכשיו התקף דיכאון ואני מצליחה לתפקד בצורה טובה ברוב מוחלט של תחומי החיים זאת הצלחה כבירה שלי. תודה לכל החברים שלי שעוזרים לי. לפעמים זה רק כי אתם קיימים.
