אנשים רבים במרחב הזה מתייחסים לכלוב כפלטפורמת הכרות. ואני מודה שגם אני לאורך השנים התייחסתי אליו ככזה, אם כי לא רק כזה. כידוע לקוראים אותי, הרבה פעמים אני משתמש בפלטפורמה הזו כמקום לפרוק בו מחשבות שלי, רעיונות, רגשות שאני מרגיש, סיפורים שאני משתף לעתים, וכולי. ובכל זאת אני פתוח להכרות פה בכלוב ואכן הכרתי כאן לא מעט אנשים טובים, יפים ומיוחדים, ויצרתי עם חלקם קשרים משמעותיים שאחדים מהם נמשכים עד היום.
אלא שלאחרונה הגעתי למסקנה שאולי לא נכון לי להישאר פה למטרות הכרות. "אז מה?" אתם בטח שואלים בציניות ובהרמת גבה, "תכיר בטינדר?"
והאמת היא ש - כן, אולי אכיר בטינדר. לאורך שנות המחקר שלי התגבשה אצלי אמונה שבכל אדם יש משהו בדסמ"י. בכל אחד ואחת יש צורך כלשהו, קטן או גדול, להתמסר. לתת את עצמו לאחר בצורה טוטאלית, להיפתח, להתרוקן. תקראו לזה איך שתקראו, זה אותו הדבר אצל כולנו. "כולם רוצים בסופו של דבר לחזור לרחם", אבחנה נכונה חברה טובה שלי.
ובין כה וכה מעולם לא הייתי אדם של תפאורה ושל סשנים מרהיבים. הבדס"ם שלי מאז ומתמיד היה חוויה שהיא יותר פנימית ורגשית, וכך הם גם האנשים איתם יצרתי חיבורים כאלה.
האתגר שלי כעת הוא למצוא אדם כזה שוב. אדם שלא מגדיר את עצמו בדסמ"י אבל יש בו משהו, את הניצוץ הזה. אני רוצה לראות את הניצוץ, למצוא אותו, ולהוציא אותו החוצה לחופשי בי ובמי שבוחר.ת להיות איתי, ולצאת איתם למסע מבלי להגדיר מראש את היעד שלו, אלא פשוט להפיק את המיטב מהדרך.
בהצלחה לי!
