גלריה

את הכי יפה כשאת עושה משהו שאסור לך. כמו למשל לשכב על המיטה. על הבטן. בעירום. כאשר מעליך גוהר גבר שגילו כמעט כפול משלך, מרתק אותך למיטה ומשתמש בך כבובת מין כדי לספק את צרכיו. תמיד היית שקטה, אך הגניחות שלך מספיק רמות כדי לחדור את דלת הזכוכית שמפרידה בין חדרך לבין הסלון ולהגיע אליו. מה הוא חושב, לדעתך, כשהוא יושב שם לבדו? את חושבת שהוא נוגע בעצמו? או שהוא עכשיו עושה משהו בנאלי, כמו להכין לעצמו חביתה, בשעה שהוא מאזין לבת הזוג המיוחמת שלו נועצת את הטפרים המחודדים שלה בגבריות המבוישת שלו? בינינו, מאחורי החיוך השקט, המבויש שלך - זה שהוא מביא איתו לארוחת שישי אצל ההורים - מסתתרת תאווה לסבל שנולדה באיזה בור שאין לו התחלה ואין לו סוף.

את בטח לא חושבת על עצמך ככזו. הרי את עושה לייקים לסרטוני חתולים חמודים ביוטיוב ומתנדבת ללמד בשכונות מצוקה, אבל אני מזהה את הזיק הזה בעיניים, את שיכרון הכוח, את ההתלהבות הילדותית מהשררה שניתנה בידך. טורף אחד תמיד מזהה טורף אחר. האיבר שלי בתוכך אולי מענג אותך, אבל מה שבאמת גורם לך להתכווץ ולסחוט אותי זה הייסורים של הבחור האומלל בחוץ. כמו חתול שמשחק עם העכבר שתפס, כך גם את בודקת עד כמה תוכלי לדחוק אותו לפני שישבר, שהדמעות תתחלנה לזלוג, שהוא יתפרץ בכעס ואז יחזור כמו בפעם האחרונה על ארבע ויתחנן למחילה. אחרי שאני גומר בתוכך, אני נשכב במיטה ומתנשף, בזמן שאת מזנקת ממנה וניגשת למקרר להביא לי כוס מים קרים. אני שומע אותך נושקת לו ואומרת לו כמה את מחכה רק להתכרבל איתו יותר מאוחר; ואני שואל את עצמי, האם בכוונה לא ניקית את עצמך, כמו הסדיסטית שאת, כדי שיוכל לראות את זרעו של גבר אחר מטפטף ממך בנונשלנטיות בשעה שליבו נשבר לאלף רסיסים.

מה כל כך גרוע בלהיות בינוני? כלומר, רובנו בינוניים בכל הדברים, וכולנו בינוניים ברוב הדברים, לא? כמה מאיתנו יכתבו רב-מכר? כמה יקימו עסק בינוני או אפילו קטן שיעסיק עובדים רבים אחרים וייתן להם פרנסה? כמה מאיתנו יכולים להיות דוגמנים או דוגמניות? כמה מאיתנו יפתחו תרופה חדשה לסרטן, או רכב שנוהג בעצמו? כמה ירוויחו כמו מנתח לב-ריאה בניו-יורק? כמה ימלאו אולם מופעים עם אלבום מוזיקלי מקורי, או הצגה סוחפת? כמה יביימו סרט שיזכה באוסקר? גם מי שיכולים להתגאות בהצלחה אמיתית אחת, אפילו שתיים במקרים נדירים, לא יכולים להתגאות בהכל. וגם כאשר יכולים, הזמן והגיל עושים את שלהם - ההצלחה חולפת, היופי דוהה, האינטלקט נקהה, התהילה חולפת. אז מה באמת כל כך גרוע בזה? בלפגוש מישהי בינונית, ולהתחתן ולגור בדירה בינונית, ולהוליד 2.4 ילדים בינוניים? לחרדה הקיומית הזו הרי אין סוף. התהום עמוקה ושיא ההר רחוק מעלינו. אולי פשוט נהיה קצת יותר טובים לעצמנו ונקבל אותנו עם כל המגבלות שלנו - לא תמיד, לא את כולן, אבל את רובן, רוב הזמן. רגע, אבל לא את. את יכולה להמשיך לשתוק ולחזור מתחת לשולחן, למציצה הכי טובה שקיבלתי בחצי השנה האחרונה, כזו שדייסון היו מתקשים לשחזר עם המנועים הטובים ביותר שלהם. את, אל תשתני לעולם.

יש רגעים שנחקקים בזיכרון שלנו ונותרים חדים גם שנים מאוחר יותר. עם אישה נשואה, זה תמיד הרגע בו הזין הקשה מתחכך בשפתי הנרתיק החיצוניות, מחליק על פני הדגדגן, טרם החדירה. עד אותו הרגע הכל תיאורטי. גם כשהודעות הטלגרם הופכות ממבוישות ומגששות לשטופות זימה, והתמונות הפורנוגרפיות מוצאות את דרכן לכל התכתבות; גם כשאנחנו נפגשים לקפה, ומגע ידי בידך מחשמל אותך, בשעה שאת מביטה סביבך בחשדנות, שמא זיהה אותך איזה מכר רחוק או חברה שלא פגשת זמן מה; גם כשאנחנו מחנים את הרכב מחוץ למקום המפגש ומתנשקים על מדרגות דלת הכניסה כשני בני נוער שטופי הורמונים; גם כשאת פושטת את השמלה שלך במבוכה וכורעת על ברכיך; גם כשהאיבר שלי עמוק בפיך, ואת מנסה להיזכר איך בכלל את אמורה למצוץ אחרי שייבשת את בעלך עשור שלם. אפילו אז, מקוננת בך איזושהי הכרה עמוקה שהכל איכשהו הפיך, איזשהו חלום ממנו תתעוררי אם רק תרצי ותנשכי את שפתך מספיק חזק.

אך כשאת שכובה על גבך ברגליים פשוקות, וידך נשלחת קדימה ונוגעת בזין החם שמחפש את דרכו פנימה, או-אז אני רואה בעיניך המזוגגות-מרוב-ייחום את ההבנה שזה אכן עומד לקרות: שהפנטזיות, המיילים, החששות, התקוות, התיסכולים, כולם עומדים להתנקז לנקודה סינגולרית ובלתי הפיכה. נדרשת רק דחיפה קלה מצידי כדי להחליק לתוכך עם הרטיבות שמטפטפת ממך. אני אוחז בידך הקטנטנה ומדריך אותך ללפות את האיבר הזקור. את מנחה אותי לתוכך וחוצה את הקו בין אסור למותר. אין בפניך כל סימני חרטה, רק הקלה ועונג, ורעב עמוק, תהומי, שלא ידעת שקיים בך; וכשאת משלבת את רגליך מאחורי ואני מתחיל לנוע בתוכך, את גונחת ומבקשת שאסטור לך ואזכיר לך את מקומך מתחתי.

אני זוכר את ריח תה הקמומיל שהיית מכינה כשהייתי מגיע אליך, אל הדירה שכורה הקטנה בבית הכרם, עם הספלים עם ציורי החתולים והשולחן באמצע הסלון שמצאת בצד הדרך ושיפצת; דירת סטודנטים קלאסית, כולל חתולה לבנה חירשת שאספת בצידי הדרך. כשבאתי אליך בפעם האחרונה, השקפנו יחד מהמרפסת על הפסטורליות של יער ירושלים ושכונת יפה-נוף. נשענת על מעקה הברזל ואני נעמדתי מאחוריך וכרכתי את זרועותי סביבך. אמרת לי פעם שאהבת את הריח של העור שלי, ריח של ספרים ישנים ובית. הקמטים והכתמים נראו בו בבירור כשהוצמד כך אל מול עורך הלבן והצח, זה שפגעי הזמן לא הספיקו לצלק.

"מתי הטיסה שלך?" שאלת. 

"ביום שישי באחת. את תתגעגעי אלי?"

"לא," שיקרת.

"כמו שלימדתי אותך."

"אתה תודיע לי כשתנחת בשלום?" 

"אשלח לך הודעה. אתקשר כשאתמקם."

עמדנו כך זמן מה, בלי להוסיף כלום, וחשנו ברוח הירושלמית הקרירה על עורנו. כשנהיה קר מדי, נכנסנו פנימה וצפינו קצת בפרק של האנטומיה של גריי. היה לך מבחן ביום חמישי, ועזרתי לך להתכונן אליו, ואת נאחזת בי והתכרבלת לצידי כשהסברתי לך כיצד יש לגזור משוואות תנועה במערכות ייחוס לא-אינרציאליות.

יותר מאוחר באותו הערב דחפתי אותך אל הספה בסלון ופישקתי את רגליך, ובעלתי אותך בכוחניות חייתית. אהבתי את הניגודיות בין המראה העדין והשברירי שלך, העור הלבן הצח, לבין הסימנים האדומים-כחולים שהייתי משאיר עליו. תפסתי בשערך בחוזקה ומשכתי את ראשך לאחור ביד אחת, ובשנייה סטרתי לך בכוח, עד שדמעות ניקוו בזויות עיניך. סיפרת לי פעם שאף פעם לא בכית עד שלא שברתי אותך, קצת אחרי שהכרנו. רציתי לראות את הדמעות שלך באותו הערב; חשבתי שאם תבכי מספיק, אולי אזכור אותך יותר טוב כשכבר לא תהיי. היית פראית, כאילו מנסה לסחוט את כל הכאב שרק יכולת מהרגעים האחרונים שלנו ביחד, ואני הכאבתי לך כמו שלא הכאבתי לאף אחת מעולם. כשגמרתי בתוכך נצמדת אלי ולחשת לי באוזן, "אל תלך," ועל אף שידי הייתה זו שכרוכה סביב צווארך, היה זה אני שבאותו הרגע לא יכל לומר דבר.

אדם הולך ברחוב, ולפתע נקלע לקטטה מסיבה כזו או אחרת. התיק נסגר מחוסר עניין לציבור. נותרים לו רק כמה תפרים בסנטר כתזכורת לקו הדק שמפריד בין סדר לכאוס, בין חיים למוות. אנחנו פוסעים לצד הקו הזה יום-יום ומתנהגים כאילו אין תהום לידנו באינספור חזיתות. בני אדם מאד טובים בהדחקה. אם לא היינו כאלה, לא היינו מסוגלים לחיות עם עצמנו ועם השבריריות של הקיום ושל החברה שסביבנו.

הקו הזה, בין שפיות לטירוף, חוצץ בינינו בכל בוקר כשאני נכנס למשרד שלך ואת לבושה בחולצה המכופתרת וחצאית העיפרון שלך, משחקת בהיסח הדעת בטבעת הזהב שעל אצבעך. אנחנו משוחחים על פרויקטים, ואת מראה לי את הדו"ח שהכנת ומתייעצת איתי לגבי החישובים שהרצת בלילה הקודם. אבל הקו הוא שברירי, ואפשר לשמוע אותו נסדק באחת כשאני מתרחק ממך באיטיות תוך כדי משפט, וסוגר ונועל את דלת המשרד. את נאלמת, וכששפתייך נפרדות קמעה אני יודע שאת מבינה בדיוק מה קורה. המעבר הוא חד ונוקב: רגע אחד אנחנו בעולם המעונב ההוא, שהשארנו מאחור, ורגע הבא אנו בעולם החדש, בו  עומדים רק שנינו, הרחק מחוקי החברה המחניקים.

אני שב ומתקרב אלייך ומניח את ידי על ראשך ואת מסתכלת עלי בעיניים גדולות. את כבר יודעת מה צפוי ממך. אין לנו הרבה זמן, ואת מתרוממת מהכיסא המרופד, מפשילה תחתונים ומושכת מעלה את שמלת העיפרון, ואני מתיר את החגורה. הבגדים שלנו, שחוצצים בין תרבות לפרא, מתפוגגים, כמו גם בעלך, לו נשקת לשלום בבוקר. כל אלה שם, בעולם ההוא, ואנחנו מחוץ לזמן ולמרחב ההם. פה, את כפופה עם מרפקייך על השולחן, מתמסרת להלמות הלב והיובש בפה, בשעה שאת ממתינה בדריכות לעטרה שתסיים לפלח אותך מאחור.

אני קובר את האיבר הקשה שלי עמוק בנרתיק שלך ואת נושכת את שפתייך, ומחניקה קריאה. האשליה תמיד לא-יציבה,  ודי ברעש, בגניחה, כדי להקריס אותה ולמזג מחדש בינינו לבין המציאות. כשאנו לבד, הרחק מאחרים, אני נהנה לשמוע אותך זועקת כשאת גומרת, אבל היום אני נהנה יותר לראות אותך נאבקת להישאר שקטה כשגלי העונג שוטפים אותך. אני כורך את זרועי סביב מותנייך ותומך בך עד שהרעידות תיפסקנה, ונוכל לשוב ולהעמיד פנים שלא אירע דבר ושיש היגיון וחוקים לעולם שסביבנו.

40 מ"ר של ריהוט מודרני חסר טעם וחדר אמבטיה שעבר שיפוץ לאחרונה. זה העולם שלנו הערב, רק של שנינו. בחוץ יש דברים מתישים כמו משפחה, ילדים, עבודה, אבל למשך שעות ספורות אנחנו משאירים אותם בצד, מחוץ לבועה שבנינו. מי יודע כמה זוגות הזדיינו על המיטה הרחבה שצמודה לקיר. את כבר התפשטת כשנכנסת לחדר, ועכשיו את עומדת מול המראה כפי שביקשתי ממך. אני עומד מאחוריך ושנינו מסתכלים אל תוך המראה, אל תוך העיניים אחד של השני. את מרגישה את החולצה המכופתרת שלי מתחככת בגבך החשוף, ואני נושק לצווארך הלבן והענוג. ידי חוקרות את גופך, מושכות בשיערך, מועכות את שדייך ואז נודדות מטה ומלטפות את הבטן שלך. את זאת שאמרת לי שאת לא אוהבת, שנשאה בתוכה את ילדך תשעה חודשים, שעכשיו את חושבת שגדולה מדי אבל נראית לי מושלמת. הן ממשיכות מטה וטובלות בתוכך - תחילה אחת, ואז שנייה, חשות ברטיבות שלך. הלשון שלי מחפשת את שלך ואת יונקת אותה באגרסיביות שמפתיעה אותי.

לאחר מספר דקות אני מתיר את החגורה ומניח למכנסיים ליפול לרצפה, ומחליק את הקונדום על האיבר הזקור שלי, שכעת כבר מתחכך בך מאחור בין שני פלחי ישבנך. את מתנשפת בכבדות ושולחת יד וכורכת אותה סביב הגומי האלסטי, ואני יודע לאן היא מכוונת, אך מכריח אותך לומר זאת במפורש: לבקש, ואז להתחנן ממני להוריד אותו; לספר לי שבעלך עדיין נדרש ללבוש אחד; שהוא לא יודע שאת על הגלולה כבר שלושה חודשים; שבערת לחוש בי שוב מאז המפגש האחרון שלנו לפני שבועיים. וכשאני חודר לתוכך ומרגיש את החום העז שמקרין הנרתיק שלך, אני מבקש ממך לספר לי שוב איך את חולמת עלי בלילות בהם את מתגנבת חזרה למיטתו, והזרע שלי מטפטף מתוכך אל תוך הסדינים ומשאיר לך תזכורת מתוקה למחרת.

היא הייתה יושבת תמיד בשורה הראשונה, ועוקבת אחרי בשקיקה. האיפור המוקפד והשיער המסורק והאסוף, גם בשעות הבוקר המוקדמות, גרמו לי לעתים להרהר האם יש בכך איזושהי כוונה נסתרת. עם השנים, לומדים להפסיק לקרוא בין השורות - מאחורי המבטים המעריצים וההתחנפות של רוב הסטודנטיות מסתתרת לרוב איזושהי תחרותיות וצורך באישור. אבל היא הקפידה לבוא ולשאול שאלות גם כשהיה ברור שהיא הראשונה בכיתה, וכשהסמסטר הסתיים, היא הופיעה עם המבחן והתעקשה שנעבור על כל פרט קטן, והשיחה גלשה לתוכניות שלה לעתיד, ואמרתי לה שנכון לה עתיד מזהיר. היא האדימה. זה היה חמוד, איך שגימגמה וחיפשה את המלים וניסתה ליזום משהו, וכשסוף סוף אזרה את האומץ, הפנים שלה האדימו יותר מהשמלה הפרחונית שלבשה. 

יצאנו שבוע לאחר מכן, למסעדה יפנית על גג מלון. היא לבשה שמלה לבנה, ושיערה הבהיר היה אסוף בפקעת שגרמה לה להיראות מעט יותר גבוהה מ-160 הסנטימטרים שלה. דיברנו על סדרות טלוויזיה אהובות וחלומות, וסיפרתי לה על השנים בהן חייתי בברלין, ואז בסן פרנסיסקו. היא הנהנה וצחקה מהבדיחות הגרועות שלי בכל המקומות הנכונים, וכשחזרנו ברכב היא ביקשה לעלות לקפה. כשישבנו זה לצד זה על הספה, הסתכלתי עליה, נבוכה, מהוססת, אך גם אמיצה, מעשית. לא הייתי בטוח אם אני הטרף או הטורף. רכנתי ונשקתי לה בעדינות, והזיפים הלבנים שלי שרטו את עורה הרך והצעיר. כשהזדקפתי, היא לא נעה.

"אני מצטערת," אמרה בקול הקטן. 

"על מה?"

"אני ... יש לי חבר."

"חבר?"

"כן. אני ממש מצטערת. אני לא יודעת למה לא אמרתי לך את זה. רציתי לבלות איתך את הערב, אבל זה היה ממש נוראי מצידי. אני כל כך מצטערת."

נתתי בה מבט ארוך. "מה חשבת שיקרה הערב?"

"אני לא יודעת," אמרה בשקט. "אני ממש מצטערת. חשבתי שזה יהיה אחר. אני לא יודעת מה חשבתי."

"את נמשכת אלי?"

"כן. אני פשוט ... הוא כלכלן. הוא אמר שהוא רוצה שיום אחד נתחתן. הוא ממש אוהב אותי. פשוט רציתי לראות איך זה ... יהיה איתך. זה היה כל כך לא אחראי מצידי. אני לא יודעת מה חשבתי. אל תסתכל עלי עכשיו."

היא ישבה שם, יפה, פניה טמונים בידיה הדקיקות והעדינות, כאילו מבקשת מחילה. סקרתי אותה באריכות. עורה היה סמוק והיא התנשפה יותר כבד מהרגיל.

הנהנתי. "אני מבין."

היא הציצה כלפי מעלה. "באמת?"

"כן. הכל בסדר," ליטפתי את ראשה, והיא הביטה בי בעיניה העגולות והגדולות. "מאד נהניתי איתך הערב."

"אני ממש לא יודעת מה חשבתי."

"אני יודע."

ליטפתי אותה כך דקות ספורות, והיא לא עשתה כל מאמץ לקום או לזוז. הסתכלתי אל תוך עיניה, והיא הישירה מבט אל תוך שלי. ידי עברה מראשה אל לחיה השמאלית וליטפה גם אותה. אחר כך, לקחתי את ידה בידי ללא גינונים מיותרים וקמתי מהספה. היא הביטה בי בסקרנות וקמה אחרי.

הובלתי אותה אל האמבטיה, והשענתי אותה לפנים. "שימי את הידיים שם," אמרתי, והצבעתי על קצה השיש. עיניה העגולות ניבטו אלי בחזרה מהמראה. הנחיריים שלה היו מעט מורחבים ופיה היה פעור במעט.

"ככה?" שאלה. זיהיתי את הטון הזה מיד. אותו אחד שאימצה בכל פעם שבאה לשאול שאלה. 

"כן."

ידי נשלחו לפנים ונגעו בירכיה. הן טיפסו במורד גופה עד שהגיעו לשולי השמלה. היא רק התנשפה, ופישקה מעט את רגליה. כעת כבר לא היה בי ספק. משכתי את התחתונים מטה. היא הרכינה את ראשה ונשכה את שפתיה, ואני התרתי את החגורה במכנסי ונתתי לכוח המשיכה לעשות את שלו. היא שלחה יד לאחור והרימה את השמלה עבורי. אם יש גהינום אי שם, אני כנראה הולך אליו. לא לאחת הקומות הגרועות, משהו סביר+ למעלה, איפה שהלהבות לא מאד גבוהות. איפה שמטגנים מרצים שמזיינים את הסטודנטיות התפוסות שלהם. נצמדתי אליה מאחור ונתתי לכובד גופי לפעול. היא החניקה אנקה כשחדרתי פנימה. אחזתי במותניה כדי לייצב את שנינו, ובמשך דקות ארוכות בעלתי אותה. 

לא נפגשנו שוב אחרי אותו הערב, אבל עוד ראיתי אותה פה ושם בקמפוס, וכשהייתי עובר לידה בפרוזדור הייתי מחייך לעברה, והיא הייתה מסמיקה במבוכה ומעמידה פנים שאנחנו בקושי מכירים, ואולי חושבת על אותו הלילה, כשנאנקה בקול רם בחדר האמבטיה שלי והתחננה שאמשוך בשיערה בחוזקה ואגיד לה איזו ילדה טובה היא. 

ככה אני אוהב את המבט שלך: חלול וריקני, הלום. כזה שהזין ששלפתי מולו דחק ממנו את כל והרצונות שלך. קצת כמו חתולה שרואה חוט או חרק ושוכחת את מה שחשבה עליו שניות קודם-לכן. אני אוהב לראות את נקודות האיי-קיו נושרות ממך, לדמיין את המחשבות שלך מתערבלות לכדור הומוגני ומתכווצות והולכות עד שלא נותר מהן כלום, רק טמטמת-זין מצויה. המבט הזה משול לקריאת החיזור שלך, והוא מסמן לי שאת מוכנה - לדחיפה הקלה של כתפך שמביאה אותך אל הברכיים, ואז ליד המלטפת על ראשך; לעטרה, שתיצמד עוד רגע לשפתיך ותמלא את חלל הפה בחמימות שלה; לריר, שינזל מזוית שפתיך, ואיתו ינזלו המחשבות שלך. כשהסטירה נוחתת עליך, ראשך רק מאיץ את תנועותיו. אני אוחז בשערך כדי לייצב אותך ואת מרפה ונותנת לי להכתיב את הקצב. יותר מאוחר, אכופף אותך על שולחן האוכל ואפשק אותך, וראשך ינוח בהטיה ימינה ובפה פעור. כשהזין שלי יתחפר פנימה, תצאנה ממך המלים המטונפות ביותר בזרם תודעה לא-מבוקר שלא היה מבייש את ג'יימס ג'ויס ביופיו, ואת תטביעי את שנינו בזוהמה שלך, זו שרק אני זוכה להתפלש בה.

נפגשנו בחסות החשיכה בירכתי הרכב שלך, בפינה נידחת בפאתי העיר. די היה בפרומונים שבאוויר כדי לגרום לי לשלוח אליך ידיים ללא גינונים מיותרים ולנשוק לך עמוקות. יש משהו מתוק כל כך בשפתיים של נשים כמוך, שהמיטב שלהן יוצא לפעל דווקא במקום מפגש נטוש וסליזי, כשהן משאירות הרחק מאחור את הבעל הקלולס ואת תדמית האישה המהוגנת והביתית; אני אוהב את הדיסוננס בין הציחקוק הנבוך שלכן והחיוך המבויש, לבין הנועזות כשאתן רוכנות שניות לאחר מכן לפנים ועוטפות את האיבר המעורר שלי בשפתיים הרטובות שלכן.

חשבתי על הגבר שמחכה לך בבית, בזמן שעטיתי על ידי כפפה חד פעמית ומרחתי חומר סיכה בנדיבות על פי הטבעת שלך. שאלתי את עצמי האם הוא אי פעם ישמע את הגניחות שאני שומע כעת; האם הוא אי פעם ירגיש בהתכווצויות הלא-רצוניות של השרירים הטבעתיים שלך? האם גם אצבעו תיכנס ותצא ממך, וגם הוא יגלה שהאישה בה כרך את חייו מסוגלת לגמור מאצבע משומנת בישבנה ותו לא? האם הוא אי פעם יסטור לפניך וישמע אותך נאנקת, או ינהל איתך שיחה כשאת שרויה בעירום חלקי, רק כי הוא יכול? מאוחר יותר, כשהאיבר שלי החליף את האצבע וגמרת בשנית, הצטערתי רק שרכנת על ארבע ושלא יכולתי לראות את פניך, כדי שאוכל לומר לך כמה את יפה בזמן שאת נותנת לי לגזול מבעלך כיבוש של חור בו לעולם לא היה ולא יהיה.

זין הוא דבר נהדר. הוא הופך אותך בשניות מאישה מחושבת, אינטלגנטית, כזו שזורקת שנינויות בקצב של סיטקום אמריקאי למטומטמת מזילת ריר. זה כמעט קל מדי לשלוף אותו מולך באמצע משפט, כשאת לא מצפה לזה, ולראות את הלחיים שלך מסמיקות; לגשת אליך בצעדים מדודים, ולהניח יד בעדינות תקיפה על כתפך, ולראות אותך מתייחמת וצונחת אל הברכיים. איזה כיף זה לנהל איתך שיחות כשאת עסוקה בלהעביר אותו על לחייך, להתענג על החום שהוא מקרין, בעודך שרויה בטפשת-זין מתקדמת. לפני עשר דקות היית מחמיצה פנים ונאנחת אם הייתי שואל אותך כמה את אוהבת להיות מטומטמת עבור זין, ועכשיו את רק מגרגרת ונושקת לפרנולום בין ליקוק לליקוק. זאת מזמן כבר לא מציצה - מציצה היא אקט מכאני משעמם. זה משהו אחר, ואת מתמסרת אליו ברצינות האופיינית לך. מתי פעם אחרונה סגדת למשהו? נתת לו להפוך לכל הוויתך, למלא אותך ולדחוק החוצה את כל המחשבות שמעיקות עליך? למשך חצי השעה הבאה, לא תצטרכי לחשוב על שום דבר אחר, ואולי זה חלק מהקסם. מקום לברוח אליו, בו את לא צריכה להוכיח דבר לאיש, בו אין משפחה ובוס טורדני ועבודה מחר בבוקר ושעון מעורר, ואת רק צריך להתמסר לרטיבות הפועמת שבין רגליך.