גלריה

לא ציפית לה, לסטירה שנחתה לך על הפרצוף בדיוק באמצע המשפט שלך. אמרת משהו לא קשור, אולי דיברת על איך עוד פעם הבוסית בעבודה שלך נותנת לך יותר מדי משימות או משהו כזה. אני רק ראיתי את השמלה הקיצית שלך, את המחשוף הנדיב, ומתחתי את הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות. עמדת שם, המומה, ובהית בי, מנסה לעכל את מה שקרה הרגע; ואז, כצפוי, נשלפו הציפורניים.

"אתה משוגע? מה אתה חוש - " בתיזמון מופתי, סטירה שניה. שוב עצרת, מחשבת מסלול מחדש. ראיתי את גלגלי השיניים מסתובבים, בעודך שוקלת את האפשרויות שלך. ידעת שאם תגידי משהו נוסף, סביר להניח שתגיע גם שלישית, אבל את האופי הגאה שלך קשה להשקיט כל כך בקלות. זה אחד הדברים שאהבתי בך. "תקשיב, אתה יודע שאתה חתיכת - " צלצול חד בחדר, שלישי במספר, ואחריו, שקט.

בלעת את הרוק שלך. ידייך היו רפויות בצידי הגוף, עדות לחינוך המצוין שהקניתי לך. הסתכלת עלי בעיניים רושפות בשתיקה. שתי הלחיים שלך בערו, אבל הן היו כאין וכאפס לעומת העלבון שבער במבטך. איך אהבתי את העלבון הזה. בטח איחלת לי באותו הרגע שיפול עלי פסנתר, או מינימום פטיש חמישה קילו ישר על הבוהן, אך נותרת שתולה, אילמת, קפואה, כחיה פצועה שנדחקה אל הקיר. לא ידעת לאן לסגת, או איך. שח-מט.

"ששש," אמרתי. "דיברת יותר מדי גם ככה. עכשיו שקט. למה שלא תתפשטי ותישעני על הספה הזו?"

יודע צדיק נפש בהמתו. לא שחלילה קראתי לך בהמה, למרות שבינינו, שנינו ידענו כמה זה הרטיב אותך כשהתייחסתי אליך כמו אל אחת. אבל במאבק הזה, בין היוהרה שלך לבין הכוס שלך, תמיד היה רק מנצח אחד. עמוק בפנים כבר ידעת מיהו. זזת לאט, כדי לא להסגיר את העובדה שבסופו של דבר, כל כך קל להוציא ממך את הכלבה המיוחמת שבך. עמדת מולי, בעירום, ואני שלחתי יד והעברתי אצבע על שפתי הנרתיק שלך, מתחכך בך, דוגם אותך. "את די רטובה בשביל מישהי שכל כך כועסת, לא?" חייכתי. ידעתי שאת שונאת את זה, שאת מתקוממת על חוסר ההגינות, ושזה רק גורם לגוף שלך לבגוד בך יותר. 

"זה לא הוגן, אתה נוגע בי - " הבנת מאוחר מדי את הטעות שלך, ורק הספקת לעצום את העיניים בזמן כשהבחנת ביד שלי מתעופפת לעברך באוויר. כשפקחת אותן, חלק מהעלבון והשנאה התחלפו בסוג של תחינה אילמת. הבחנתי בלחלוחית בזוית העין שלך. השרירים שלך, שקודם היו קפוצים ודרוכים, נדמו רפויים יותר כעת. עזרתי לך להסתובב ולהישען, ופישקתי את רגליך לזוית הרצויה. כשחדרתי אליך היית ספוגה, והמיצים שלך נטפו על אשכי. לא היה צריך יותר מכמה תנועות שלי בתוכך לפני האורגזמה הראשונה. עמדתי שם וחשתי ברעד שחלף בך. ידיי אחזו בך בעדינות ותמכו בך, חיבקו אותך מאחור. "זה בסדר," לחשתי לך. "את יכולה לדבר עכשיו." לא אמרנו עוד דבר. חיכיתי בדממה עד שתתאזני, ואז שבתי לנסר, פנימה והחוצה, והגניחות שלך מילאו את חלל הסלון.

כשנגעתי לך בטינופת, נדלק לך זיק בעיניים. הניצוץ הזה הוא מקור ההבדל בין סקס סביר או רגיל, או אפילו טוב, לבין משהו אחר, יותר טוב מסקס. משהו שבו הזין שתקוע בך הוא רץ תירוץ, כזה שמשחרר אצלך הורמונים ואנדורפינים וגורם לך לרצות לגעת שוב בעצב החשוף ההוא, לחזור ולהתפלש בבוץ. לפני רבע שעה היית אישה מהוגנת, אמא, רעיה מסורה, אשת מקצוע למופת, אבל עכשיו את משהו אחר, וכבר לא אכפת לך מכל אלה. הזוהמה יוצאת לך מהפה ללא שליטה כשאני מנסר בתוכך, נספגת בסדינים סביבנו ושוטפת את שנינו בליכלוך. כל מה שחשוב לך הוא להשביע את הרעב, את החור האינסופי, לחזור ולחטט בפצע ולהרגיש כמה נעים זה עושה לך, גם אם את יודעת שאת לא אמורה. אולי בגלל שאת יודעת שאת לא אמורה. ואני, כשאני רואה זיק כזה, אני רק רוצה לנשוף עליו עד שיהפוך למדורה; ללכת על הקצה, לשלוח יחד איתך בהתרגשות יד אל תוך הלהבה, ולעזור לך להיות דפוקה ושבורה, גם אם שנינו יודעים שזה רק לרגע, ובעוד שעה מעכשיו נחייך, ניפרד, ונחזור להעמיד פני מבוגרים.

הדבר שאני מחבב במיוחד בזוגות הוא לעצב את הדינמיקה ביניהם. אני מעדיף לצעוד מעט לאחור ולנתב אותה, לעצב אותם כך שכשאעזוב הם יהיו שונים משהיו כשנפגשנו לראשונה. לרוב, אני מזהה את פוטנציאל השליטה דווקא באישה, אולי בגלל התהליך בו אני בוחר אותם; ומשם, זו מלאכה מרתקת בה אני מסתת את הצורה בה הם תופשים את דינמיקת הכוחות ביניהם. עמדת המוצא שלהם כנשלטים מאפשרת לי לייצר ולהאיץ תהליכים שאולי היו קורים מעצמם, אך בקצב יותר איטי. יש משהו מקסים וסדיסטי כאחד לראות אותם צועדים יחד, בהיסוס, ומייצרים אדוות ארוכות טווח שישפיעו על הזוגיות שלהם הרבה אחרי שכבר לא אהיה בתמונה: בפעם הראשונה בה אני מכריח אותה להסתכל עליו כשאני בתוכה; בפעם הראשונה בה היא לומדת כיצד להחדיר אליו אצבע, ואז שתיים; ואז, כשאני עומד וצופה בה בועלת אותו עם סטרפאון על המיטה הזוגית. שלהם. כשאני מכריח אותו לשלוח בקשה בהודעת טקסט קצרה בכל פעם שהוא מעוניין לשכב איתה, ולעתים מתעלם ממנו, רק כי אני יכול.

"תזכרי - הזין תמיד מנצח, בסוף," אני מלמד אותה. אין דבר בעומד בפני כלוב מניעה וזמן. אחרי מספיק זמן, ניתן לכופף גם הגבר העקשן ביותר. העיקרון הזה מיושם הלכה למעשה לקראת הסוף, כשאני מבהיר להם שהפעם הבאה בה ארשה לו לחדור לאשתו תהיה כשהזין שלי בתוכו. זה תמיד השלב הקשה ביותר עבור שניהם. טוב, בעצם בעיקר בשבילו. היא תמיד מאד תומכת ומבינה, אבל מזוית העין אני רואה בהתרגשות את ניצני הסדיזם שזה מעורר בה, את הצורה הקצת-משפילה בה היא מלטפת את ראשו כאילו בהבנה, מיד לפני שהיא פושטת את השמלה שלה וחושפת את עצמה בעירום מלא ואני לוקח אותה מולו. כן, הזין תמיד מנצח - אחרי שבוע, שבועיים, חודש. בסוף. הוא תמיד מגולח למשעי ומשומן כשאני מגיע, מבוהל ומרוגש כאחד. אני נותן לו כמה רגעים ליהנות מהתחושה החמימה של הנרתיק שלה, לפני שאני מורה לה לשלוח את ידיה לאחור ולפשק אותו למעני. כשאני מרגיש את השרירים הטבעתיים שלו נכנעים לגורלם אחרי שבועות של מאבק, אני מדמיין לעצמי כמעט בקנאה את היד שלה מלטפת ברכות אימהית את לחיו, בעוד הצליל המתוק של אנקות הכאב שלו גורמות לה להתכווץ ולסחוט את האיבר שבתוכה.

גברים מבוגרים לעולם יימשכו מינית לנשים צעירות מהם, לרוב סביב הגילאים 20-25. זה לא אומר שאנחנו מסוגלים לתחזק מערכת יחסים כזו, כי מה יש לנו במשותף עם מישהי שאוהבת לצלם את האוכל שלה וחושבת שהארי פוטר זה פרוזה? גם במקרים הנדירים בהם נתקלים במישהי משכילה וחריפה, אין לה את החתכים והצלקות שהזמן מביא. אין בה את השקעים והפתלים שהזמן חורץ. היא לא חוותה כאב, אובדן, מחויבות, מאבק, וגם אם כן, היא לא חוותה את כל אלה כשהיא גם עייפה ומותשת. היא לא הקשיבה ל-Snow Goose, ראתה את הזריחה באוקינאווה, נפרדה מבן משפחה גוסס, הקימה עסק, נתקלה במערכת המשפט שלנו, נלחמה לפרנס את עצמה. מערכות יחסים בריאות נבנות על סמך מטען תרבותי וערכי משותף, וכשאין כזה, לרוב אין עתיד ליחסים עצמם.

אבל כל זאת לא אומר שלא כולנו היינו שמחים למדי לראות את השפתיים של אישה צעירה כרוכות סביב האיבר שלנו, בעודנו מלטפים את ראשה בחיבה אבהית ומספרים לה איזו ילדה טובה היא. שנלחץ על כפתור תסביך האב שלה, והיא תלחץ על כפתור תסביך הבת שלנו, תעורר בנו את הרצון לגונן ולטפח. אחת כזו שבשיא פריחתה המינית, שעורה עוד בוהק ומתוח, שמספיק שתא זרע טועה ישאל אותה מה השעה והיא כבר תיכנס להריון. מישהי שהמבט המרצה ומלא התקווה שבעיניה עוד לא הושחת על ידי אכזבות, ומזכיר לנו שפעם, גם אנחנו היינו צעירים ואהבנו בלי תנאים.

אגב, אם הכותרת לא אמרה לכן כלום, ואתן בגיל 20-25, זה אולי קצת מוכיח את הטענה שלי. 

אילוף מוצלח מסתמך על שלושה אמצעים. הראשון הוא טקסיות, קרי, סט של מעשים שמבוצעים באותה הצורה בכל פעם, ומאותתים לאדם על תחילת האקט. השני הוא עקביות: קביעת זמן ומקום ברורים בהם האקט צריך להתבצע, גם כאשר עייפים, כועסים או עסוקים בדבר אחר לחלוטין. השלישי הוא יצירת מנגנון של גמול עם ביצוע מוצלח, או עונש על כישלון. הגמול או העונש צריכים להיות מידיים ובסמיכות לביצוע האקט. היכולת של המוח שלנו לשייך את הגמול או העונש לביצוע או אי-ביצוע תלויה מאד בפרק הזמן שעובר. זאת הסיבה שתמונות של ריאות מושחרות לא גורמות לשינוי גישה אצל מעשנים - עונשים שמגיעים רק אחרי 20 שנה חסרי תועלת לחלוטין. לאילוף יש תפקיד משמעותי בתיחזוק קשר בדסמי, והוא יכול להוות נקודת עוגן משמעותית שמחזקת את תפקידי בני הזוג גם כשהחיים שוחקים אותם.

עבורנו, במשך שלוש שנים, שגרת הלילה הייתה מסתיימת איתה כשהיא שרועה על ברכי, בעירום חלקי מהמותניים ומטה. קולה הערב היה סופר עד עשרים בעודי מנחית את המכות על ישבנה. היא תמיד ספרה על עשרים, לא יותר ולא פחות. כשחזרנו מארוחת שישי ארוכה, כשהיא קיבלה קידום בעבודה, כשיצאנו ביחד לשטח לישון ולצפות בכוכבים, כשסיימנו לראות פרק בסדרה שאהבנו לפני השינה וניסינו לחזות מה יקרה בפרק הבא, כשהיא בדיוק סיימה לבשל לנו משהו לאכול בשבוע הקרוב. תמיד, ללא יוצא מן הכלל, הערב היה מסתיים באותה הצורה, בלחיצה ארוכה על כפתור האיתחול שלה. המעבר החד מהאישיות המבעבעת והמוחצנת שלה לשתיקה מוחלטת, ההתנשמות הכבדה, הנחיריים המורחבים - כאילו לכמה דקות עברנו יחד ליקום מקביל, בו לא אכפת לאף אחד מכלום, בו לזמן אין חשיבות, בו למחשבות אין תכלית. כשהייתי מסיים, לפעמים היינו שוכבים, לפעמים לא. בהתחלה היינו שוכבים כל הזמן, אבל עם השנים היו לא מעט לילות שלא. דווקא את הלילות האלה אני זוכר יותר, אולי בגלל הדיסוננס בין הכאב והכניעה לנשיקת הלילה הרכה בסוף.

כשבסוף נפרדנו, היד שלי הייתה מעקצצת במשך חודשים ארוכים בכל פעם שהתכוננתי לשינה. מעניין את מי משנינו אילפתי באמת. 

מפגשים ראשוניים אני לרוב מעדיף להתחיל עם נשלטת חדשה כשהיא עירומה מהמותניים ומטה, עוד מהחיבוק הראשון, קצת אחרי שהיא נכנסת בדלת. עירום הוא דרך מצוינת להבליט את האסימטריה במעמד, והוא מזכיר לה שיש צד בשליטה שנותר לבוש, וצד מתמסר. אבל לעירום מתרגלים. לעירום חלקי יותר קשה להתרגל, בגלל הדיסוננס, התחושה התמידית של החולצה או החלק העליון שמתחכך בעור, ללא תחתון שנותן להם קונטרה. העירום החלקי, עם זאת, חושף את החלקים החשובים בנשלטת - החור הקדמי והאחורי - גם אם לא נעשה בהם שימוש. מעבר לכך הוא גם נותן לי להתענג אל האסתטיות המהפנטת שבישבן נשי. שיחות שמתנהלות בעירום חלקי שכזה מסייעות להכניס את הנשלטת למרחב התודעתי השירותי המתאים, ומשאירות אותה קצת מעורערת, בתחושת מבוכה מתמשכת ממנה היא לא יכולה לברוח, במיוחד כשאני מתעקש להושיב אותה בתנוחה חזיתית וברגליים מפושקות. יש משהו נעים בלשאול אישה מה הספר המעניין האחרון שקראה, ולשמוע אותה מגמגמת איזושהי תשובה כשהכוס שלה מוצג לרווחה ושנינו יודעים זאת.  אם העניינים מתחממים, העירום מקל על המעבר לחדירה וחוסך משנינו את הרגעים המתים של ההתערטלות. כל שצריך לעשות הוא לסמן באצבע, והיא מתכופפת, מקערת את גבה ומגישה את עצמה בביישנות מהוססת.

אני אוהב להשחית אותן. לתת לליכלוך שבי קצת לדבוק בהן, ולדעת שבכל פעם כשאנחנו נפרדים, הן יוצאות קצת פחות תמימות, קצת פחות צחורות משהיו כשנפגשנו. אני אוהב לראות את הפרצוף הכאילו-מזועזע שלהן כשהן נתקלות במשהו שלא הכירו, או שלא חשבו שאפשרי; אבל את הברק בעיניים, שכאילו מבקש ללא מלים שאעזור להן לגעת בעצב החשוף. אל תיתממו, אתן אוהבות את זה בדיוק כמוני, אתן רק נבוכות מכדי להודות בזה, וכשאתן איתי אתן לא צריכות. תמיד תוכלו להאשים אותי אחר כך, ואין לי בעיה להיות הנבל המשחית בסיפור. זה שונה עם כל אחת. עם הנשלטת חסרת הניסיון שחוטפת את הסטירה הראשונה שלה ואישוניה מתרחבים באופן לא רצוני; עם האישה הנשואה שלומדת לאהוב את הריגוש שבלהתגנב מאחורי הגב של בעלה שמייבש אותה מינית כבר שנים בקשר; עם זו שמעולם לא החדירה אפילו אצבע אל פי הטבעת שלה, וכעת לא מסוגלת לסתום על כמה היא רוצה שוב להרגיש את הזין שלי עמוק בתוכה; עם הבחורה הצעירה עם תסביך האב, שקוראת לי דאדי ויורדת על הברכיים כדי למצוץ לגבר מבוגר ממנה בעשרים שנה. אני אוהב את כולן, על האומץ,  על התעוזה, על היכולת להודות שהן עקומות, הן לא כמו כל השאר, ושגם להן מגיע לבטא את עצמן ולהיות מאושרות. חיבוק, ממני, אליכן.

כמי שהיה ועודנו בוס של מספר לא קטן של אנשים, אני תמיד מנסה להבין מה עובר לכן בראש כשאתן מפרסמות את המודעות המוזרות האלה.

לפני שנים רבות למדתי עד כמה נכונה האימרה ש-80% מהתפוקה של חברה מגיעים מ-20% מהעובדים הכי טובים שלה, מה שאומר שרוב האנשים הם פשוט עצלנים, חסרי תועלת, צריכים פיקוח צמוד, שונאים את העבודה שלהם, או פשוט אהבלים. רוב הסיכויים שעבד הניקיון שתמצאי יפול אל תוך הקטגוריה הזו, ותלמדי את השיעור הראשון שכל בוס לומד: עדיף שכבר לא יהיה עובד בכלל, מאשר שיהיה עובד אהבל. כי אחרי אהבלים צריך לנקות; צריך להקדיש להם זמן, ולהסביר להם כל דבר; צריך לבדוק אחריהם בזמנים קצובים; הם מאחרים, ממציאים תירוצים מופרכים, ומשקרים לך בפנים; וכשהם כבר עושים את העבודה, הם עושים אותה הרבה פחות טוב משחלמת שאפשר לעשות. אחרי שקראת את כל זה, אל תאשימי אף אחד כשהכביסה שלך חוזרת אליך עם ריח של עובש, כשאת הפירורים העבד טאטא מתחת למזנון איפה שאי אפשר לראות אותם, או כשאת תופסת את העבד מאונן אל תוך הסיר עם החמין.

מוקדש לכל מי שהיה צריך אי פעם לנהל מישהו או מישהי :)

היא הייתה מגיעה אלי למשרד בכל יום רביעי באותה השעה, מניחה את התיק שלה על השולחן ומתיישבת בכיסא מולי וממתינה שאפסיק להקליד. היא ישבה, שקטה, מכונסת בעצמה. החלפנו כמה מלים על מזג האוויר ועל המזכירה החדשה מקומה ארבע, ואז, כשהייתי מסיים לעבוד על המסמך, הייתי סוגר ונועל את הדלת ומשעין אותה על השולחן הרחב. לא היו בינינו גינונים מיותרים. לא צריך כאלה כשכל צד מבין את מקומו. את המכנסיים המחויטים שלה טרחתי להוריד רק מעט מתחת לישבן הבולט ותו לא. היא בקושי הנידה עפעף כשמרחתי את חומר הסיכה, או כשהצמדתי אליה את האיבר והתחככתי בה. רק כשעשיתי את דרכי פנימה, פוער את השריר הטבעתי בעדינות אך בתקיפות, שמעתי אותה שואפת אוויר לרגע, כמו בדקירה רגעית. אחר כך, כשזזתי בתוכה, יכולנו לשמוע רק את ההתנשפויות הכבדות של שנינו.

הייתה בזה יעילות מנוכרת ונעימה, שני אנשים שמדגדגים את קצות העצבים החשופים שלהם ביחד, בלי שיחות מיותרות או פסיכולוגיה בגרוש; אבל לפעמים בכל זאת תהיתי מה גורם לאנשים יציבים, כאלה שנותנים נאומים בפגישות חברה, שמבשלים ארוחת ערב לשני ילדים כל יום, שמנהלים מיליוני שקלים, להיות שונים בתכלית כשאורות הזרקורים לא מאירים עליהם. מדוע חיפשה את הכאב, את החשיפה, את התחושה שהיא רק כלי קיבול לצרכיו של גבר שלא חיבק אותה בלילה. גמרתי בתוכה והרמתי את המכנסיים בחזרה למקומם. שנינו ידעתי שהיא ודאי תקלל אותי כשבעוד חצי שעה הזרע שלי ינזל מתוכה בצורה הכי משפילה שיש בזמן פגישה עם המנכ"ל; ושמחר היא תתיישב באותו הכיסא, שקטה ומכונסת בעצמה, ותביט בי מקליד.

אין דבר שמכין גבר לרגע בו הוא כורע על ארבע לראשונה מול האישה שהוא אוהב, בשעה שגבר אחר נמצא מאחוריו, ערום, ומצמיד את הכיפה הספוגית של איבר מינו בפי הטבעת שלו.  לא פנטזיה, לא ספרות אירוטית, לא מפגשים ושיחות, ואפילו לא סגידה אוראלית. זהו רגע שיחרט במוחו לשאר חייו ויעצב באופן בלתי הפיך את הזהות המינית שלו, לטוב ולרע, ואת היחסים שלו עם האישה שאיתו. כשחדרתי אליו הוא נאנק, אבל אני התרכזתי בדברים אחרים ונעלתי את מבטי בשלה. אישוניה היו מורחבים ועיניה ברקו, והיא נגעה בעצמה ועקבה אחרינו כמו נץ. היא ליטפה אותו, אבל פיה נעץ בו סכינים, והיא נהנתה לפרק את הגבריות שלו ולבצע בה אלפי חתכים זעירים. פעם מישהו סיפר לי על מיקרו-אגרסיות, בהן משפטים כאילו תמימים בעצם מעליבים את שומעיהם. היא המציאה ז'אנר חדש לחלוטין של מיקרו-עלבונות, שנועדו לתת לו שביב של תקווה, קורטוב של נחמה, ואז לבוא ולסטור לו בדיוק כשחשב שהיא מרחמת עליו.

קינאתי בה. לא משנה  עם כמה נשים אהיה, לעולם לא יהיה אקט מקביל שאישה תוכל לבצע עבורי שמשתווה להקרבה של גבר שמוכן להיחדר למען האישה שהוא אוהב. ניסיתי לנחש מה עובר לו בראש באותם רגעים. האם הוא חושב עלי? האם הוא חושב עליה, ואיך שלפני כמה שעות עמדה עבורו במטבח והכינה ארוחת צהריים לשניהם? על התחושות שמילאו אותו? על העונג המיני שגרם לאיבר שלו להישאר זקור במהלך כל האקט? על הזרע שימלא אותו בסוף האקט ויחתום את המעבר שלו מגבר הטרוסקסואלי שבטוח במיניות שלו לנשלט מבולבל וקל-לעיצוב? ידעתי שכנראה לעולם לא אגלה את התשובות לשאלות האלה, וכשגמרתי בתוכו והזרע שלי טפטף ממנו החוצה, היא אספה אותו בזרועותיה אל חיקה ולחשה לו מלים מנחמות, והוא טמן את ראשו בחזה המפואר שלה דקות ארוכות ועיכל את מה שהקריב למענה.