גלריה

כשהמפתח מסתובב בחור המנעול, ידייך נשלחות לעברי כאילו הייתה בהן מחשבה עצמאית, השתוקקות. אני הודף אותן בחדות שמפתיעה גם אותך, ואת תולה בי זוג עיניים גדולות, מהוססות. אני מביט בשעון - יש לנו זמן מוגבל. אני מניד בראשי, ואת מבינה: אני לא פה בשביל הדברים הרגילים שאת נותנת לי; הפעם אני רוצה ממך משהו אחר, אישי.

אני מסמן לך באצבעות את הסימן המוסכם עלינו, ואת מסתובבת ומפשילה את המכנסיים המחויטים שלך, וחושפת את העובדה שאינך לובשת תחתונים. ידי אוחזת בכתפך ובאופן כמעט חסר-מאמץ מכופפת אותך על השולחן; אותו שולחן מהגוני מבריק, מלא חשיבות, עליו את חותמת על החוזים שלך, בבלייזר והשיער האסוף. מהקירות משקיפים עלינו בחומרה ציורים אבסטרקטיים של קונינג וקלינט. את פושטת את חולצתך, ואני מחדיר אליך אצבע מאחור. את רוכנת שם, סבלנית, ומניחה לי להכין אותך, לפני שאני מתיר את החגורה ונותן למכנסיי ליפול מטה.

אני יודע שעלינו לשמור על שקט כמעט מוחלט, אז אני שותק, ויודע שאת נזכרת בשיחה שניהלנו רק אתמול: תזכרי את הרגע הזה, חתיכת זונה שלי. אם רק הקולגות שלך היו יודעים מה אני עושה לך מעבר לדלת הנעולה, אם היית מרשה לעצמך להיאנק כמו שאת רוצה, מה הם היו חושבים עליך? תזכרי את הרגע בו היית מפושקת, מרוחה תחתיי, מיוחמת, בכל פעם שתשבי לעבוד; אני רוצה שתיזכרי איך התפשטת למעני ואיך בעלתי אותך, בטריטוריה שלך; ואיך שלפתי את עצמי מתוכך ופלטתי את הזרע שלי על השולחן שלך והבטתי בך מלקקת אותו, ולבסוף אומרת תודה. הזמיני אותי לפלוש אל עולמך, לתבוע עליו בעלות. אבל אני לא יכול לומר דבר מכל אלה. הקירות דקים, ואני נותן לאיבר שלי בתוכך לדבר במקומי.

* * * * *

כמה אני אוהב את הגניחות הקטנות שלך שתנועות האגן שלי מוציאות ממך, ואת חריקות הצירים הלא-משומנים של המיטה תחתינו. אצבעותיך לופתות בחוזקה את הסדינים, ועיניך מזוגגות מעונג. סל הכביסה הלא-מאורגן בקצה החדר, התמונה העקומה שלא הספקתם ליישר, מדפי הספרים והשידה הפתוחה-למחצה, והשעון האנלוגי שטרם הזזתם לשעון-חורף. לשעון תקתוק רם יחסית, שמזכיר לנו כי הזמן זולג בין אצבעותינו ולכל דבר יש סוף. בקרוב נצטרך לסיים. אני רק עובר-אורח בחדר שמכיל אינספור זיכרונות שאינם שלי. פחות מעניינים אותי הזיכרונות שלכם; יותר מעניינים אותי הזיכרונות ששנינו נייצר כאן, ביחד. יותר מאוחר, כשהוא יגע בך, כשיהיה בתוכך, כשתגנחי בצורה דומה, אני רוצה שתחשבי עלי כך, מאחוריך, מסמן אותך. אני רוצה שהריח שלי ייספג בסדינים, שהקול שלי ייצרב בתודעתך; אני רוצה להיות שם ביניכם, להיות חוצץ, או תזכורת - שאת שלי. הוא יחזור בקרוב הביתה, אבל עד שאתאדה ואהפוך לזיכרון אני בינתיים מצמיד אותך אלי והולם בך בפראות מאחור, בתנועות חדות ורחבות.

* * * * *

ישנם קשרי שליטה אשר דומים לאוסף של מעגלים קונצנטריים, מתרחבים, שמייצגים את הפלישה המתמשכת לעולמה של הנשלטת, אשר מזמינה את הזכר, צעד אחר צעד, ליטול ולסמן עוד ועוד פיסות מעולמה. הפלישה מתרחשת במקביל בשני כיוונים על אותו הציר, לא תמיד בקצב דומה: פנימה, אל תוך גופה; והחוצה, אל תוך עולמה היומיומי. קשרים כאלה מתבססים על סוג של רצון לסימון טריטוריה. "הלילה," אני רושם לך. התגובה לא מאחרת לבוא. "מתי?"

"אחת-עשרה?"

"כן, אפשר."

"תדאגי להכל. אני אצטרף."

אין צורך להכביר במלים. כשהשעה מגיעה, אני ניגש למחשב ומתחבר. אני מזהה את השעון המפגר בזוית; טרם הזזתם אותו. בקרוב ישוב הקיץ והוא כבר יתאזן מעצמו. אתם מתנשקים בקצה המיטה. הסאונד חד ומפוקס, ואפשר לשמוע אתכם מתנשפים, ואת צלילי הנשיקות שלכם. הוא מפיל אותך על המיטה ואת מסירה את חולצתך, ועד מהרה הוא בין רגליך, ונדמה לי לרגע שאת מישירה מבט אל המצלמה המוסתרת בין הספרים, מסתכלת אלי, תולה בי את העיניים הגדולות שלך, עד לרגע בו את גומרת והן נעצמות. אז את מגישה לו את הקונדום, והוא שם אותו בחוסר רצון בולט ומטפס בין רגליך. הן נכרכות סביבו, והגניחות הקטנות שלך ממלאות את החדר.

אני מכבה את המצלמה. מחר נצפה בסרטון המלא ביחד. את תשבי בחיקי ואיברי הזקור יחפור עמוק בתוכך, ואני אגמור ואמלא אותך שוב ושוב.

יש פינה קטנה שמעטים מכירים בהרי יהודה, לפני השיא של הר בעל חצור, ממנה אפשר לתצפת על מישור החוף הדרומי והים התיכון. אנשים מעטים חולפים בה, וכשסיימנו לטפס מעלה ונותרנו חסרי נשימה הבטנו מטה ולא יכולנו לראות נפש חיה תחתינו. רוח קרירה של תחילת-ערב בידרה את שערך. הנחנו את התיקים שלנו, את המים והאוכל. שתקנו כל הדרך למעלה, וכעת אמרתי רק מילה אחת, "פה." מילה יחידה, כבדה, שסחבת איתך באומץ עד הפסגה.

הפשלת את החצאית הארוכה שלך, ואחריהם את התחתונים, ונותרת עירומה מהמותניים ומטה. ישבתי על סלע בקרבתך והבטתי בך מתערטלת. קונטרסט נכון יכול לגרום לאובייקט חסר ייחוד לחלוטין בסביבה אחת לבלוט באחרת. כשאספתי אותך בתחילת היום היית מעט שקטה, עצובה. שוב הפעם רבתם על דבר-מה חסר חשיבות. אבל אל מול הנוף הקדום, עוצר הנשימה, היית אדם אחר; לא ניכרה בך אותה מלנכוליה מלפני שעתיים. שרידי השמש האחרונים שטפו אותך והטילו צל חלקי על ישבנך כשהסתובבת אלי, ספק בעמידה ספק בכריעה, ברגליים מפושקות. פה למעלה היית שלי ולא של אף אחד אחר.   

ניגשתי אליך מאחור, שקט, בוחן. אהבתי לראות אותך פעורה כך, חשופה, פגיעה. טפטפתי חומר סיכה על אצבעי, שמרחה אותו על פי הטבעת שלך, ולאחר מכן החליקה פנימה, ואחריה אחת נוספת, ועוד אחת, ואז הפשלתי את מכנסיי ונעמדתי שם, בדממה, באיבר זקור שנצמד אליך. חיככתי בך את הראש הספוגי. הייתה בזה סמליות. היה זה אותו ההר ממנו לוט בחר בזמנו לרדת לסדום, לאחר המריבה עם אברהם. לא נדרש לחץ רב לפני שהראש נבלע בחלחולת, ואחריו יתר האיבר. שאפת אוויר קריר בחדות. 

לפעמים לא צריך טוויסט בעלילה - לפעמים העלילה הכי טובה היא זו שבה ידוע מראש מה יהיה הסוף, והמתח נבנה לקראתו אט אט. כך הסברתי לך כשהתחלנו בטיפוס: שנטפס בשתיקה, שנגיע לנקודה הגבוהה ביותר, שתגישי את עצמך לי, שאבעל אותך שם, למעלה, בצורה שלא תשאיר ספק לגבי ההיררכיה בינינו, בעודנו מסתכלים על הטבע הקדמון. שלראשונה אהיה בתוכך ללא הקונדום עליו הקפדנו עד עתה. שסוף סוף מול ההרים והעצים, תרגישי מספיק חופשיה להודות בפני עצמך עמוק בלב מה את באמת, בשעה שתקשיבי לי מתנשף בכבדות; שנרד מההר באותה הדממה ולא נחליף בינינו מילה, גם בנהיגה בחזרה לביתך, כשהחלחולת שלך מלאה בזרע. טקס. עקידה. מטמורפוזה. ולאחר שניפרד, ללא גינונים מיותרים, אשלח לך רק שורה אחת של טקסט. את לא תעני עליה, ולא תשכבי איתו.

מחר נשכח מהכל ונשוב להתכתב ולהזדיין כרגיל, אבל הערב על ההר ישוב בין השורות שוב ושוב לחלחל ליחסים בינינו, שלעולם לא יהיו אותו הדבר.        

שולט אכזר הצטרף

שולט אכזר עזב

שולט אכזר הצטרף

שולט אכזר עזב

כלבלב אילם: היי

זונה שלך הצטרפה

שולט אכזר הצטרף

BigDickInAss הצטרף

זונה שלך עזבה

דומיננטית שמנה הצטרפה

כלבלב אילם עזב

כלבלב אילם הצטרף

כלבלב אילם: היי

BigDickInAss עזב

BigDickInAss הצטרף

זונה שלך הצטרפה

זונה שלך: היי

שולט אכזר: היי

BigDickInAss: היי

כלבלב אילם: היי

כלבלב אילם עזב

BigDickInAss עזב

זונה שלך עזבה

שולט אכזר עזב

הצ'אט התנתק.

אני לעתים נדירות מערב את האישי בבדסמי, אבל זמנים מלאי שינויים בפתח ואולי גם אני אשתנה איתם. לרגל ימי החג הבאים עלינו לטובה, ביצוע קצרצר שלי לג'ורג'יה.

(או, בשמו המעוברת של השיר, "בת-ים").

https://soundcloud.com/iamcenturionthecage/georgia

חג שמח לכולם!

 

 

 

 

הוא שוב טיפס במעלה המדרגות לקומה השלישית בבניין הישן. עבר יותר משבוע מאז קיבל ממנה הודעה, והוא שנא להודות בזה, אבל הוא חשב עליה יותר משרצה. על המגע של העור העדין שלה, על שפתיה החמות, על התחושה הנעימה שעטפה אותו כשכרע בין רגליה, על המלים המדויקות שידעה לבחור ברגע הנכון, שפצעו ועוררו אותו בו-זמנית. כשקיבל את ההודעה הלקונית הרגילה אפפה אותו הרגשה חדשה שלא הכיר. התרגשות? ציפיה? דריכות? הוא לא היה בטוח.

כשהקיש בדלת היא קראה לו מבפנים, וכשנכנס למבואה הבחין בדמות נוספת, גבוהה, שרועה על אחת הספות. גבר צעיר, גבוה, חסון, ערום למחצה, לבוש בתחתונים. לינוי עמדה במטבח וניגשה לחבק אותו. "זה יובל," אמרה, לפני שהספיק לשאול שאלות. "החבר שלי."

הוא שם לב שהיא לבושה בחולצת גוף צמודה ודקה ובזוג מכנסונים קצרצרים שהיו צמודים לחמוקיה. "יש לי משהו בשבילך," ציחקקה, ומשכה אותו אל עבר השולחן במטבח. "שמרתי את זה במיוחד בשבילך. אני חושבת שאתה תאהב את זה!"

היא הפשילה את המכנסונים בזריזות והניחה אותה על השולחן בעודה מתיישבת על הכיסא. היא לא לבשה תחתונים, וכשפישקה את רגליה הוא הבחין ברטיבות ביניהן.

"בוא," רמזה לו. דרור הסתכל בחשש על החבר שהיה שרוע מטרים ספורים ממנו.

"אל תדאג לגביו, סיפרתי לו עליך. הוא יודע להיות דיסקרטי," אמרה בחיוך. "ברגע שהוא גומר הוא רק רוצה לישון. לא אכפת לו בכלל אם אני גומרת." היא הרימה את קולה והיה נדמה שהיא מכוונת את ההאשמה האחרונה כלפי הבחור הצעיר, אך לא נראה שאכפת לו במיוחד. "אני רוצה שאתה תנקה אותי, ואז אני רוצה לגמור."

דרור מצא עצמו כורע ברך, מתוך הרגל החשופה והרטובה. הוא כבר ירד לה בסיטואציה הזו, בנקודה הזו ממש, וכבר טעם זרע, אבל זה היה שונה. זה היה זרע של גבר אחר שלא הכיר. הוא בהה בחור הפעור בייסורים. משהו בקולה גרם לו לרצות לבצע את מה שרצתה ממנו, אבל זה היה יותר מדי. היא שוב ביקשה ממנו לעשות משהו שלא היה אמור.
"הבעיה שלך היא שאתה חושב יותר מדי," אמרה, וליטפה בעדינות את ראשו. "פשוט אל תחשוב על זה. זה לא שונה בכלל משבוע שעבר. אתה רוצה שיהיה לי טוב, נכון?"

"כן." 

"אז קדימה." היא הפעילה לחץ קל, מתון אך מתמשך על כתפיו של דרור, והוא מצא את עצמו שוקע בין רגליה, נמשך לריח המוכר ולחום הגוף שהפיצה. הוא עצם את עיניו וקירב את לשונו לחור. הטעם הראשוני לא היה שונה בהרבה מזה שלו, והוא היה מעורבב ומדולל במיצים שלה. זה היה הרבה פחות גרוע ממה שציפה שיהיה. אם רק יעצום את עיניו ויתמסר כל זה יחלוף מהר, חשב, והיא תגיד לו כמה טוב הוא היה וכמה היא מרוצה ממנו.

הוא ינק את הדגדגן שלה בכוחניות וחדר אליה באצבעותיו, והיא גנחה בקול רם מהרגיל ופישקה את רגליה עוד יותר כדי להקל עליו לגשת למעמקיה. כשגמרה, נותרה בכיסא ונרגעה בעודו מוסיף ומלקק אותה בעדינות. היא ישבה כך עשר דקות, אולי רבע שעה, עד שהתאוששה.

"זה היה נהדר," היא נשקה למצחו, ואז קמה ומשכה אותו בידו אל הספה, מבלי לטרוח לשוב וללבוש את המכנסונים הקטנים. הוא הלך אחריה בדאגה. יובל התרומם והתיישב בקצה הספה הרחבה. לינוי התיישבה לצדו, והושיבה את דרור מצידה השני. היא רכנה ונשקה ליובל, ועד מהרה שני הנאהבים הצעירים היו שקועים בנשיקה צרפתית מלאת תשוקה שנמשכה דקות ספורות. לינוי הסירה את התחתון של יובל והוא נותר עירום. האיבר שלו, גדול ובשרני, התנדנד רפוי למחצה בין רגליו. לינוי עיסתה את האיבר החצי-קשה של יובל.

"דרור, יובל רוצה לזיין אותי עוד פעם. אתה מוכן?"

הוא הביט בה, שוב מבולבל, בפעם השנייה הערב. מוכן למה? היא הנידה בראשה לעבר האיבר הרפוי. דרור החוויר. לא יכול להיות שהיא מתכוונת לזה. "מה?"

"למצוץ לו," היא אמרה. "אני לא אוהבת לעשות את זה. רק עד שהוא יתקשה."

"לא – אני לא יכול את זה. זה יותר מדי, לינוי ... " דרור גמגם.

"זה ממש לא ביג דיל," היא אמרה בקול קטן, מתחנף. "כבר בלעת את הזרע שלו. זה כמעט אותו הדבר."

"לא זה לא." דרור קם בהפגנתיות וניגש לדלת. הוא החל להתלבש.

"דרור," לינוי אמרה.

"לא, זה באמת יותר מדי," הוא אמר. מה היא חושבת לעצמה? היא לא יכולה לעשות מה שבא לה למי שבא לה. היא בסך הכל סטודנטית.

"דרור, נו, בוא ושב איתנו פה," היא קראה אליו מהספה. כשראתה שאינו נשמע לה, קמה, אבל הוא היה זריז ממנה; כשהגיעה לדלת הוא כבר סגר אותה מאחוריו בטריקה ועשה דרכו במורד המדרגות. לינוי הסתכלה בדלת הסגורה זמן מה, ואז נאנחה בכבדות. יובל נעמד מאחוריה וכרך את זרועותיו סביבה, והיא הדפה אותו. "עבר לי החשק," אמרה בחוסר עניין, והלכה להכין לעצמה קפה.

* * * * * * * * * * * * * * * *

חלפו שלושה שבועות ללא כל הודעה או קשר. הוא לא ראה אותה במזדרונות האוניברסיטה והיא כאילו נעלמה מחייו בין-לילה. הוא הרגיש שחייו חוזרים לאיזשהו מסלול של נורמליות, הקלה; ועם זאת, ליוותה אותו תחושה כאילו לפתע חסר בהם משהו. כאילו נפער חור שאינו יכול למלא. הוא לא היה מוכן להודות בזה, אבל הוא התגעגע אליה, לתחושות שהציפה בו כשהיו ביחד. ואז, בערב אחד לאחר שלושה שבועות של דממת אלחוט, הפלאפון צפצף. הוא זיהה את הצליל של ההודעה. הוא שלף את הפלאפון מכיסו והסתכל. שוב לינק, שוב סרט.

הוא לחץ על הקישור. תחילה ראה את יובל חודר ללינוי וגומר בתוכה באזור המטבח, ודקות ספורות לאחר מכן אותו נכנס בדלת הראשית ויונק את הזרע של הגבר הצעיר מתוכה. לא היה כל דרך להתבלבל בזהויות של הנוכחים, או במה בדיוק עשה. היא ודאי התקינה את המצלמה בזווית לא מחשידה באותו היום. מיד כשסיים הפלאפון צפצף שוב, ועל המסך הופיעה הודעה ארוכה ובה כתובות מייל רבות. הוא זיהה אותן מיד: את אשתו, חלק מעמיתיו לעבודה, חברים. הוא לא ידע מאיפה השיגה אותם, אבל היה ברור לו
מה המשמעות שלהם.

"בעוד חצי שעה במשרד שלך." הייתה ההודעה האחרונה, ואחריה, שוב דממה. הוא הסתכל במסך המחשב וראשו התרוקן ממחשבות.

* * * * * * * * * * * * * * * *
דרור כרע על ברכיו במרכז המשרד שלו. הוא היה ערום. הזין של יובל היה בפיו, נע פנימה והחוצה, גדל באיטיות. כשהגיע למלוא אורכו, דרור השתנק ולינוי דחפה בעדינות את ראשו. היא הרימה את החצאית הקצרצרה שלה. היא לא לבשה כל תחתונים מתחתיה. לינוי הפנתה את גבה ליובל, שנעמד מאחוריה והצמיד את הזין הקשה והחלקלק לפי הטבעת שלה. היא שימנה את עצמה בג'ל ששלפה מהתיק הקטן שלה ויובל החליק לתוכה. יובל היה שקט לחלוטין ולינוי החניקה את הגניחות שלה. ללא התראה מוקדמת,
יובל נצמד לבת זוגו והיה ברור כי הוא שופך בתוכה. כששלף את עצמו, לינוי הגישה את עצמה שוב לדרור. היה ברור לו מה שניהם מצפים ממנו לעשות. הוא הפריד את הישבנים שלה והחל ללקק את הזרע הגברי שנטף מפי הטבעת שלה. כשלא נותר עוד מה ללקק ולינוי התרצתה היא עצרה אותו והסתובבה אליו בעודה מורידה בחזרה את החצאית.

"היית טוב היום," לחשה ורכנה לנשק למצחו של דרור בעדינות. "אתה כזה חמוד כשאתה עושה מה שאני רוצה. אל תילחם בזה, יהיה לך טוב איתי. אתה יודע את זה, נכון? עכשיו תתלבש בזריזות כי אני ויובל צריכים לזוז".

* * * * * * * * * * * * * * * *

השמש האביבית האירה בעליצות. שלושתם היו על השמיכה שהייתה פרושה על האדמה, בפינת הטבע המבודדת, והבגדים שלהם היו מונחים בערימה לצד הרכב, בהישג יד. יובל היה שרוע פרקדן ואיברו היה שקוע עמוק בתוך הנרתיק של לינוי, שרכבה עליו בעצלתיים. דרור היה שעון מאחוריה, ופניו ולשונו היו תחובים בפי הטבעת שלה. הוא ניסה לעקוב אחרי התנועה של שניהם בהצלחה חלקית. כשיובל נעץ את עצמו בחוזקה בלינוי ונהם בחייתיות, היא המתינה ואז התרוממה מעליו והתגלגלה על גבה. היא הזדרזה לפתוח את רגליה, ודרור רכן לפנים על ארבע ומיהר ללקק את הזרע שנזל ממנה עד שרעדה באורגזמה מטלטלת גוף. כשהסתיימה, לינוי נגעה בחיבה בזין המתנדנד של דרור.

"אני רואה שאתה קצת מתרגש," אמרה בחיוך.

"כן," הוא התנשף.

"אתה רוצה לגמור?"

"כן."

"אתה יודע מה אתה צריך לעשות, נכון?"

"כן," הוא אמר.

"ילד טוב."

הוא כרע על ארבע ונטל את האיבר של הגבר הצעיר ממנו בשני עשורים בפיו. יובל היה צעיר ובכושר מצוין, ולא נדרש זמן רב טרם שב והתקשה מספיק. כשהזדקר די הצורך, הוא משך עצמו מהפה של דרור והמתין בסבלנות בשעה שהמרצה המבוגר התמקם מעליו והצמיד את הכיפה הספוגית והרכה לפי הטבעת שלו. הזין הנוקשה, נוטף הרוק, נבלע לאיטו בתוך החלחולת של דרור, באיטיות אך בבטחה. כשהיה עמוק בתוכו, שלח דרור את ידו לאיבר המין שלו והחל לאונן, בתנוחה בה שניהם אילפו אותו מותר לו לענג את עצמו. היא ניגשה אליו וליטפה אותו. כמו המונה-ליזה, היה תמיד נדמה לו שעיניה משתנות, מבטה מתחלף כל רגע ומכל זוית, מחמלה, לאהבה, ללעג, לרכות, לגיחוך.

"חכה רגע, אני רוצה להוסיף את זה לפורטפוליו הסחיטה שלך," אמרה, ספק בבדיחות, ספק ברצינות תהומית, בעודה מכוונת אליו את הפלאפון שלה. "אמרת שבשבוע הבא אשתך טסה לבקר את המשפחה שלה בהולנד. אני רוצה שתרד לי בצד שלה של המיטה שלכם. אני רוצה שהמיצים שלי ייספגו במזרן עליו אתם ישנים, בשעה שיובל יעמוד מאחוריך ויזיין אותך, כמו הכלב הטוב שאתה." 

יומיים לאחר מכן הפלאפון של דרור צפצף והתריע על הודעה חדשה. הוא סיים את ארוחת הצהריים שלו במשרד והרים אותו כדי להסתכל. הוא לא זיהה את המספר. זה היה לינק לסרטון, והוא הביט בו בהיסוס. מי יודע מה מחכה לו בתוכו. "תפתח אותו," נשלחה מיד הודעה נוספת ובעקבותיה אמוג'י של לב. "זאת לינוי."

הוא כיווץ את הגבות שלו. מאיפה היא השיגה את המספר שלו?

הוא לחץ על הלינק. לקח לו מספר שניות לזהות את התמונה, ואז הוא קפא. זה היה המשרד שלו. והיא הייתה שם, על הכיסא, ברגליים מפושקות. והוא היה ביניהן. לא ראו את הפנים שלו אבל היה ברור במי מדובר ממבנה הגוף ומהבגדים. לינוי אחזה בראשו וגנחה.
צפצוף נוסף. "מה חשבת? הבטחתי לך שלא אזכיר יותר את הפורנו, אבל לא אמרתי כלום לגבי סרטונים אחרים. די מפליל, אתה לא חושב? אני רוצה להרגיש את זה שוב. אהיה אצלך במשרד עוד חמש דקות."

הוא התנשם בכבדות. לא יכול להיות שזה קורה הוא חשב לעצמו בתחושת בהלה. איך היא צילמה את זה מתי? הוא ניסה להיזכר האם הניחה את הפלאפון שלה על השולחן כשקראה לו. הוא לא זכר כלום, רק את הריח המשכר שלה. והיא רוצה לפגוש אותו שוב. עכשיו! באמצע היום. במשרד. לא ייתכן. מה היא חושבת לעצמה? זה לא בא בחשבון.

המחשבות האלה התרוצצו בראשו במהירות של מאה קמ"ש, אבל הוא למעשה לא קם מכסאו כלל ורק בהה במסך הפלאפון. לפני שידע מה קורה, שמע דפיקה מוכרת בדלת המשרד. החיוך המתקתק שלה לא הסגיר דבר מהתוכן השטני של ההודעה ששלחה לו.

"היי פרופסור רייכמן," היא אמרה, מקפידה להשתמש בשם התואר הרלבנטי בשעות העבודה, במידה ומישהו מאזין. "באתי להתייעץ איתך לגבי הקורס שאתה מעביר בסמסטר הבא."

היא נכנסה למשרד ולא המתינה לתגובתו, אלא סגרה את הדלת מאחוריה. היא צעדה עד לכיסא.

"אני פוגשת חברה לקפה עוד מעט, אז אין לי הרבה זמן," אמרה בנונשלנטיות. "אבל אתה לא באמת צריך המון זמן, נכון?"

היא הפשילה את מכנסיה ותחתוניה בזריזות לרצפה והתיישבה בכיסא, כאילו היה ברור לה מה עומד לקרות. לא היה צריך להכביר במלים. "את לא יכולה לעשות דברים כאלה," הוא סינן.

"למה לא?" שאלה, מיתממת. "הרגע עשיתי. קדימה, זה ייקח רק קצת זמן. אתה נהנה מזה קצת, לא? בוא נגמור עם זה מהר. בלי כפל משמעות, כן?"

הוא לא ידע איך מצא את עצמו שוב תחתיה, כמו בחלום, על ארבע, מצמיד את פיו לדגדגן, מחדיר את האצבעות, מסניף את הניחוח הנשי המובהק, את הטעם שלא טעם כל כך הרבה זמן. הוא רצה לסיים במהירות. היו אנשים במזדרון בחוץ, קולגות, סטודנטים. הוא שמע אותם מדברים. לינוי הייתה חרישית, אבל הוא התפלל שלא יעשה משהו שיגרום לה לפתע להרים את קולה. הוא מצץ וליקק בנחישות נואשת, וכשהאורגזמה שטפה אותה הוא הרגיש עירוב של הקלה וצער. צער? חשב לעצמו. למה אני מצטער? הוא שם לב שהאיבר שלו שוב היה קשה לגמרי בתוך מכנסיו.

לינוי הסדירה את נשימתה והרימה את מכנסיה בזריזות. "היית עוד יותר טוב הפעם," חייכה אליו. "אני צריכה לרוץ, אבל נעשה זאת שוב בקרוב, טוב?"

היא הפריחה לעברו נשיקה באוויר לפני שפתחה את הדלת. רגע, רצה לומר לה; מה זאת אומרת שוב, בקרוב? זה היה אמור להיות משהו חד פעמי. את לא יכולה לעשות מה שבא לך איתי. אני לא צעצוע שלך. אבל הוא לא יכל לומר דבר מאלה כשהדלת הייתה פתוחה וחברי הסגל האחרים היו קרובים אליהם. הוא רק הביט בה יוצאת מהחדר ואז פונה ימינה ונעלמת משדה הראייה שלו. הוא ישב עוד דקות ארוכות ליד השולחן שלו. הוא ניגב את פניו בממחטה אבל עדיין הריח אותה. מבלי משים ידו נשלחה למפשעתו ונגעה בעצמו.

* * * * * * * * * * * * * * * * *

ההודעות הפכו להיות דבר שבשגרה. הן תמיד צצו משום מקום בערך פעמיים בשבוע והיו לקוניות. עוד עשר דקות במשרד. עוד רבע שעה בשירותים. פגוש אותי בשמונה בערב בצד הנטוש של החניון באוטו. היא אהבה לגוון והוא מצא את עצמו מתרגל להן, משלב אותן בשגרת היום שלו. הוא העדיף לא לחשוב על המשמעויות של כל זה. על כך שהיא סטודנטית; שהוא משרת אותה מינית בשטח האוניברסיטה; שאשתו לא יודעת דבר. אם רק ייתן לה את מה שהיא רוצה היא תירגע. מישהו זה יעבור לה. אולי החבר הזה שלה ילמד מה לעשות.

באחת הפעמים כשהיו אצלו במשרד בדלת סגורה אמרה לו להתפשט למענה. הוא הסמיק והאדים וגמגם אבל בסוף מצא את עצמו, עירום, על הברכיים מולה. "אתה נראה טוב בשביל מישהו באמצע שנות הארבעים שלו," היא אמרה לו בחיוך. הוא לא ענה. הוא לא יכל. היא הצמידה אותו לכוס שלה והוא היה עסוק בליקוקים. מאז העדיפה אותו ערום בכל פעם שהגיעה אליו למשרד. הוא למד להתרגל גם לזה.

בפעם אחרת היא הפשילה את מכנסיה ונותרה עומדת. הוא הביט בה לרגע, מבולבל, בעודה מפנה אליו את ישבנה. "לקק," היא פקדה עליו. היא הסתכל. "זה לא מה שהאישה ההיא עשתה בסרטון שלך? אתה לא רוצה את זה? לא שממש אכפת לי, כן? לקק." הוא התקרב בחשש לפי הטבעת שלה. הריח היה שונה בתכלית מזה של הכוס. הוא עשה זאת פעם לפני שנים רבות אבל הנשים שיצא איתן לא אהבו לתת לו להתקרב לשם. הוא נשם את הארומה, אחז בפלחים והפריד אותם, ואז הצמיד את פיו לחור הכהה. לשונו
מצאה את דרכה פנימה. לינוי נאנחה ופישקה את רגליה ונגעה בעצמה תוך כדי, משפשפת את הדגדגן במרץ. כשגמרה הוא יכל להרגיש בשריר הטבעתי מתכווץ סביב ללשונו בסינכרון עם גלי העונג שפשו בה.

הוא היה זקור לחלוטין. כשעזבה אותו לבד במשרד הוא נגע בעצמו, ותוך דקה קצרה הזרע שלו נפלט על הרצפה הקרה והותיר אותו מתנשף בכבדות.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * *

ההודעה הייתה לקונית כהרגלה. "היום בערב, שעה שבע, רחוב הגשר 12, דירה 24."

זה היה שינוי. מעולם לא נפגשו מחוץ לאוניברסיטה עד כה. הוא תהה במה מדובר, אבל למד לא לשאול שאלות. הוא יגיד לאשתו שהוא צריך לעבוד עד מאוחר שוב הלילה. כשעלה במדרגות של הבניין הישן והקיש בדלת לינוי פתחה אותה בחיוך. היא הייתה לבושה בחצאית ובסוודר צמוד שהדגיש את חמוקיה.

"היי דרור," אמרה בלבביות וסימנה לו להיכנס.
הוא צעד פנימה. זו הייתה דירת שני חדרים קטנה. המטבח והסלון היוו חדר אחד, והוא יכל לראות דלת אחת שהובילה מן הסתם לחדר שינה. היו בה כמה רהיטים של איקאה, ושולחן אוכל יד שניה משופץ. על הקירות היו תמונות של פריז ולונדון. היה נראה שהיא באמת ובתמים שמחה לקראתו. "אני שמחה שבאת." זה לא שהייתה לי אופציה אחרת, חשב לעצמו. זאת ודאי הדירה שלה. מרחק הליכה מהאוניברסיטה. קטנה מדי בשביל שותפים; היא כנראה גרה לבד.

"רציתי שנעשה משהו קצת שונה הערב," חייכה.

"משהו שונה?" הוא נדרך בחשדנות.

"אוף איתך. אני לא כזאת גרועה!" היא ציחקקה. "שים את התיק שלך פה. בישלתי לנו ארוחת ערב."

הוא הרים גבה. "מה?"

"כן! חשבתי שאנחנו מבלים גם ככה הרבה זמן ביחד, אולי סתם נדבר. נכיר קצת. אל תדאג, אני יודעת שאתה לא יכול להישאר עד מאוחר. אתה אוהב פסטה?"

"זה בסדר," אמר לאיטו, בזהירות.

"יופי. שב, אני אגיש."

היא חזרה עם הצלחות כשהיה ליד השולחן והניחה אותן על השולחן. "טיפשון," אמרה. "למה לא התפשטת?"

"מה?"

"בכל זאת, אתה יודע איך אני אוהבת אותך. נו, אם לא תעשה מזה כזה סיפור זה לא יהיה מביך עבורך. טוב, לא מביך מדי."

היא נעמדה והסתכלה עליו בציפיה. "מה זה משנה," חשב לעצמו. "היא כבר ראתה אותי ערום ממילא. מה זה עוד פעם אחת. אני אוכל ואגיד לה תודה ואז אלך הביתה." זה אפילו לא הרגיש לו מוזר כבר, לקום ולפשוט מולה את המכנסיים והחולצה ואת התחתונים. המזגן דלק ופלט חום נעים. הוא התיישב לשולחן והיא הנהנה, מרוצה מעצמה, והתיישבה אף היא.השיחה קלחה, ועד מהרה הוא שכח שהוא ללא בגדים. היא דיברה בהתלהבות טיפוסית שיש רק לצעירים, וסיפרה לו על לימודי התואר, העניין שלה במדע, על העבודה שהייתה צריכה לקחת כדי לממן את התואר. הוא הביט בה בשעה ששפתיה נעו. למרות כל מה שאילצה אותו לעשות, היא בסך הכל הייתה בחורה רגילה בת עשרים וחמש, חשב לפתע, עם חלומות ורצונות, בחיפוש עצמי כמו כל אישה צעירה בגילה.

היא שאלה אותו לגביו. בהתחלה היה חשדן, אבל היא ידעה כיצד לדלות ממנו את הפרטים, כיצד להמתיק את קולה, להתעקש כשהייתה צריכה ומנגד לסגת, והוא מצא את עצמו נפתח והולך ומוריד את מגננותיו. מתי התחתן? כמה ילדים יש לו? מה אהב באשתו? למה הוא לא יכול לדבר איתה בפתיחות לגבי הדברים שהוא רוצה לעשות? איך זה להיות נשוי שתים עשרה שנה? מה הוא מתחרט שלא עשה בצעירותו? אי פעם עישן גראס? למה?

"אתה ממש מבוזבז," אמרה. "אשתך לא יודעת מה היא מפסידה."

"נראה לי שאת דואגת שאני לא אהיה מבוזבז."

"כן." עיניה בהקו.

הם השתתקו, והיא קמה מכיסאה וניגשה אליו. היא הפשילה את החצאית ואת התחתונים, והתיישבה בחיקו, כורכת את ידיה סביב צווארו. הוא חש בחום של פלג גופה התחתון שנצמד אליו. במגע העור שמתחכך בעור, ונשימותיו הואצו.

"מה את עושה?" שאל בקול חלוש.

"ששששש," לחשה לו. אז רכנה ונשקה לו בעדינות. "תן לי לגרום לך להרגיש טוב."

הוא חש בידה מגששת את דרכה לאורך גופו. כשמצאה את האיבר שלו הוא היה זקור כמעט לחלוטין וקשה. עבר זמן רב מאז חש בגוף צעיר כזה נצמד לגופו. היא התרוממה מעט והצמידה אותו אל החור שלה.

"אין לי קונדום," הוא התנשף.

"אני לוקחת גלולות. אל תפחד. אני רוצה אותך בתוכי." הנשימות שלה אף הן היו כבדות מהרגיל. השפתיים הבשרניות עטפו את הראש הספוגי של הזין שלו ושאבו אותו לתוכה. היא נעה באיטיות. היא חשה בזרמים עוטפים אותה, בתחושת שיכרון כוח קלה. היא ידעה שהיא יכולה לעשות כל דבר לגבר הזה, שמבוגר ממנה בכשני עשורים. "זה טוב לך, נכון?" שאלה, בעודה נושקת לו ומניעה את האגן שלה בתנועות בוכנה. "טוב לי איתך. טוב לך איתי? "

"כן," הוא לחש.

"אתה רוצה שיהיה לי טוב?"

"כן."

"זה לא היה כזה גרוע לבוא לפה הערב, נכון?" אמרה תוך כדי תנועה.

"ממש לא".

"תשובה נכונה," היא לחשה.

"אני – אני עומד לגמור." קולו רעד. הוא לא ידע מה לעשות, אבל היא כן, והיא נצמדה אליו בחוזקה, מחבקת אותו אליה. הוא נרעד, והזרע שלו נפלט שוב ושוב בעוצמה לתוכה, ממלא אותה. הוא לא חשב על כלום, פרט לתחושה העוטפת, החמימה, המכילה שלה סביב האיבר שלו. ידיו הקיפו אותה והוא חיבק אותה אליו בתגובה. במשך דקה ארוכה נשימותיו הכבדות מילאו את החדר. הוא היה סחרחר והניח את ראשו על כתפה על מנת להתאושש. היא הניחה לו לשוב לאיתנו, לפני שנשקה לו פעם אחת אחרונה וקמה מעליו.

היא התיישבה על הכיסא מולו בפינת האוכל, ופישקה את רגליה. הזרע שלו טפטף באיטיות ממנה, והיא סימנה לו באצבעה. הוא הסתכל על הנוזל הלבן, הסמיך, והבין מיד מה היא מבקשת ממנו. לרגע נרתע והסתכל עליה בהיסוס, אבל היא השיבה לו במבט רגוע, שליו, בטוח, והוא ידע שאין טעם להתווכח איתה. הוא צנח לברכיו וניגש אל בין רגליה הפתוחות לרווחה, אל החריץ המזמין, הריח המעורבב של המיצים של שניהם, והצמיד אליו את פיו. לשונו באה במגע עם הזרע החלקלק. הוא ליקק אותה ומצץ את הדגדגן, והיא באופן אינסטנקטיבי כמעט, שלחה את ידיה ותפסה את ראשו כדי לייצב אותו ולהבטיח שלא ייסוג לאחור באמצע המטלה.

"כלב טוב," אמרה, ועירבוביה של קולות רטובים ואנחות קטנות מילאה את החדר.

הוא עמד בדלת, קפוא, והרגיש את הדם הולם ברקותיו. הקולות שבקעו מהמחשב גרמו לליבו לפעום. לא, הוא אמר לעצמו, זה לא יכול להיות, ובהה בבחורה הצעירה שישבה בכיסא שלו. במשרד שלו. והסתכלה על המסך של המחשב שלו. איך היא הגיעה לשם? איך זה קרה? הוא רק יצא מהמשרד לכמה דקות כדי להכין לעצמו כוס קפה. היא הייתה אמורה לשבת בשולחן. הוא היה בטוח שלא השאיר אף חלון פתוח בדפדפן שלו.

היה נראה לרגע שהיא מרותקת לתמונות הנעות על המסך וכלל לא שמה לקיומו; אבל אז היא הסתובבה לאיטה והסתכלה עליו. היא הייתה ספק משועשעת, ספק מופתעת בעצמה, והבעת פניה הייתה שילוב של חיוך ותדהמה.

"מה את עושה שם?" הוא ניסה להישמע סמכותי, תקיף, אבל הקול שלו רעד. הוא רצה לומר לה לעוף מהכיסא מיד אבל משהו בו אמר לו שהוא לא בעמדה לדרוש דבר כרגע.
"פרופסור, לא ידעתי שאתה צופה בדברים כאלה," היא אמרה. המסך לא פנה לדלת אבל לא היה לו ספק מה מופיע עליו כרגע. אחד הסירטונים האהובים עליו, בו אישה צרפתיה מבוגרת מכריחה את בעלה לבצע בה רימינג בעודה יושבת על פניו ומצליפה באיבר המין שלו. הוא זיהה את הצרפתית. האישה הייתה עירומה מהמותניים מטה אבל לבשה חולצה אדומה עם מחשוף עמוק שהבליט את שדיה הגדולים.

"אני – " הוא גמגם.

כשהתיישבה אצלו במשרד לפני רבע שעה היה זה כדי לערער על הציון שקיבלה במבחן המסכם בקורס שהעביר על ההיסטוריה של המדע. הוא הסביר לה היכן טעתה והיא התווכחה איתו. הוא לא חשב שתעז לחטט בדברים שלו ובמחשב שלו כשיקח הפסקה קצרה להכין שתייה. היא הייתה אמורה להישאר בשולחן בפתח החדר. איך נתתי לזה לקרות, שאל את עצמו.

"אני לא שופטת. כל אחד והמוזרויות שלו," היה צל של חיוך בפניה, אבל היא הצליחה בכל זאת לשמור על ארשת רצינית למדי. "אבל לא ידעתי שדברים כאלה מעניינים ילדים גדולים כמוך. אתה לא נשוי?"

הוא ניסה להחזיר לעצמו מעט מהשליטה בסיטואציה. "קומי מהכיסא שלי," אמר.

"בטח," היא אמרה, וקמה בזריזות.

"לינוי, אני אודה לך אם לא תדברי על מה שראית פה עם אף אחד."

"אתה מעליב אותי, דרור. אפשר לקרוא לך דרור, נכון? ולא פרופסור רייכמן? עכשיו כששברנו דיסטנס ככה." היה ניכר שהיא משועשעת ונהנית לראות אותו מתפתל כך מולה. "אני מעדיף פרופסור רייכמן," הוא הרגיש את לחייו מאדימות.

"אני חושבת שאני מעדיפה דרור," היא אמרה בחיוך. "אין לך מה לדאוג. אני לא אספר לאף אחד מה ראיתי פה. אבל אני חושבת שסיימנו פה, נכון?"

"סיימנו? מה זאת אומרת?"

"נראה לי שאתה בדיוק עמדת לקבל את העירעור שלי ולתקן את הציון שלי – המממ, נגיד, לתשעים וחמש? שלא ייראה חשוד מדי."

"איך תשעים וחמש? הסברתי לך – " הוא התחיל ואז קפא. היא הסתכלה עליו במבט מתריס. הם עמדו כך והביטו זה בזה דקה ארוכה, ואז הוא נרפה. "הבנתי," סינן.
"יופי. אני אוהבת כשאני לא צריכה להסביר משהו פעמיים," היא חייכה.

"מה את חושבת בדיוק שתעשי? שתספרי לאנשים שחיטטת אצלי במשרד ומצאת משהו מפליל? את חושבת שזה יזיז למישהו? את מבינה כמה מה שאת מנסה לעשות חמור?"
"לגמרי," היא הנהנה. "ואני לא חושבת שמישהו יאשים אותי במשהו כשישמע איך למשל המרצה שלי ניסה להקרין לי פורנו במשרד שלו ולפתות אותי. אני בטוחה ששירותי המיחשוב של האוניברסיטה יוכלו לאשש את זה. מבין שנינו, למי לדעתך יש הרבה יותר מה להפסיד?"

היא הישירה אליו מבט מתריס, ואז שינתה את הבעתה והביטה בו בחמלה קלה.

"זה רק ציון קטן, מה אכפת לך?" שאלה, ולפני שיכל לענות פנתה ויצאה מהחדר.

כמה ימים לאחר מכן לינוי הסתכלה במערכת הציונים הממוחשבת והמהמה ברצון. הציון החדש, תשעים וחמש זה לא ציון כל כך גרוע, אמרה לעצמה. עכשיו תוכל לקבל את מלגת הדיקן שרצתה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

הסמסטר הבא עוד לא התחיל. הקפיטריה הייתה ריקה למדי בשעת ערב מאוחרת. הוא ישב ושתה קפה באחד השולחנות. הוא הופתע כשהכיסא לידו נמשך לאחור, וקפא כשהרים את מבטו וראה אותה.

"אתה אוהב את החולצה?" היא חייכה, כאילו כלום לא קרה ביניהם. זו הייתה חולצה אדומה עם מחשוף עמוק שהבליט את שדיה הגדולים. הוא מיד זיהה את הדמיון בינה לבין הדמות שהופיעה בסרטון.

"מה את רוצה?" שאל בקרירות.

"לבשתי אותה בשבילך," היא העמידה פני נעלבת. "אתה לפחות יכול להחמיא לי."

"אני עסוק."

"ממש. אין פה אף אחד," אמרה. הם ישבו ככה בשתיקה מעט זמן.

"חשבתי עליך קצת בשבוע האחרון," אמרה לפתע. "אני לא מבינה משהו."

"מה?"

"אתה הרי נשוי. למה אתה צריך ... לצפות בפורנו ככה במשרד שלך? אתה לא יכול פשוט לבקש מאשתך לעשות משהו?"

"היית פעם נשואה?"

"אתה יודע שלא. אבל אתה לא אמור לדבר איתה על הדברים האלה?"

הוא לגם שוב מהקפה. "יש לך חבר, לא? ראיתי אותך מסתובבת איתו לפעמים בידיים שלובות. הבחור הגבוה ההוא."

"כן. אבל הוא מפקולטה אחרת".

"אוקי. החבר שלך עושה כל מה שאת רוצה תמיד?"

היא חשבה לרגע. "בדרך כלל."

"אז בנישואים זה לא תמיד ככה. את תגלי את זה יום אחד."

"אתה בעצם קצת מסכן," היא אמרה בבדיחות. הוא הסמיק ונראה כועס לרגע, ואז נאנח ושיחרר.

"אני לא חושב."

היא רכנה אליו והסתכלה אל תוך עיניו. "אתה חמוד כשאתה מסמיק. ומסכן."

הוא ניסה להיראות סמכותי, להחזיר לה מבט מתריס, אבל הוא הזכיר לה יותר עופר שנקלע לאורות מכונית. היא חייכה וקמה בחטף.

"תהנה מהקפה," אמרה. הוא הסתכל עליה מאחור בעודה מתרחקת. הלב שלו פעם בחוזקה. הוא קיווה שלא תדבר איתו שוב.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

השעה הייתה שעת ערב מאוחרת. הוא עבד על מאמר שהיה אמור להגיש לפני יומיים. עם השולחן הייתה כוס קפה ריקה למחצה. הפרוזדור היה ריק מאדם – הסטודנטים והחוקרים האחרים כבר הלכו הביתה. אילולא הדדליין כבר מזמן היה בכביש בדרך חזרה. דפיקה קלה בדלת הפרה את הריכוז שלו, וכשהסתכל מי בפתח הזדעף.

"אה, זאת את," אמר.

לינוי עמדה בפתח, מחויכת, בסוודר צמוד ובחצאית מיני. "היי דרור, מה שלומך?" שאלה.

"בסדר. מה את רוצה?"

היא נכנסה וסקרה את המשרד, וסגרה את הדלת אחריה. "עובד עד מאוחר?"

לא היה בה דבר שהזכיר את הלינוי ההיא, המאיימת, המתריסה, שעמדה אצלו במשרד לפני שבועיים וסחטה ממנו את הציון הגבוה בקורס. הבחורה שעמדה מולו הייתה חייכנית, שמחה, פלרטטנית מעט. כאילו היו שתיים מהן. הוא הביט בה. אולי היא לא כל כך גרועה, חשב לעצמו. אבל אני צריך לסיים את מה שאני עושה.

"כן. אני צריך לסיים פה משהו. אני לא אצא מפה לפני עשר."

"מסכן שלי," אמרה בקול שעורבו בו חמלה והתנשאות.

"מה את רוצה?" הוא שאל שוב.

היא התיישבה בכיסא מול השולחן המשרדי הרחב שלו.

"חשבתי עליך שוב בימים האחרונים," אמרה.

"מה חשבת?"

"על מה ששאלת אותי. לגבי החבר שלי. אם הוא עושה את כל מה שאני רוצה, תמיד."

"ו - "?

"האמת היא שלא תמיד. הוא לא – " היא עצרה לרגע. זאת הפעם הראשונה בה ראה אותה קצת מהוססת. "הוא לא עושה את הדברים האלה. מה שראיתי בסרטונים שלך."

דרור השתתק, ושוב הרגיש את עצמו מסמיק, נבוך.

"כלומר, הוא מנסה, אבל הוא לא ממש טוב בזה. ניסיתי לומר לו מה לעשות, אבל זה לא עוזר. אתה יורד לאשתך?" שאלה לפתע והישירה אליו מבט. לא הייתה בו כל כוונת זדון. היה נראה לו שהיא באמת סקרנית.

"מה?" גמגם.

"שמעת אותי," אמרה בשקט.

הוא בלע את הרוק שלו. "אני לא חושב שזה רלבנטי – "

היא קטעה אותו. "אל תחשוב על זה יותר מדי. פשוט תענה לי על השאלה."

הוא הביט בה. האיבר שלו נע מעט במכנסיו. היא כל כך צעירה, חשב לעצמו. איך יכול להיות שיש לה כל כך הרבה ביטחון עצמי? מאיפה מגיעה היכולת הזו שלה לשאול שאלות כאלה אינטימיות בלי למצמץ? "היא לא אוהבת את זה." "אבל ירדת לנשים אחרות? נגיד שיצאת איתן לפניה?" "כן." "והיית טוב בזה?" "נראה לי שבסדר. הן נראו לי מרוצות."
היא בחנה אותו, ונראתה מהורהרת, כאילו היא שוקלת משהו בדעתה.

"אני רוצה שתרד לי."

"מה?" הוא הזדקף. הוא לא היה בטוח ששמע אותה נכון. לא יכול להיות שהוא שמע אותה נכון.

"אני רוצה שתרד לי. תראה לי אם אתה טוב או לא. אף אחד מהבחורים שיצאתי איתם לא באמת ידע מה הוא עושה. הם תמיד חמודים ונראים טוב, אבל הם גומרים מהר והולכים לישון. אף אחד לא השקיע בי, אתה יודע? אני בסך הכל רוצה לדעת איך זה מרגיש פעם אחת, כשעושים את זה טוב."

"בשום פנים ואופן לא," הוא אמר בנחרצות. "את סטודנטית. ואני נשוי."

"אף אחד לא יצטרך לדעת," היא חייכה. "אין פה אף אחד."

"ממש לא," דרור אמר בקרירות.

"אני יודעת שאתה חושב על זה בעצמך, מפנטז על זה. אל תהיה קשה עם עצמך. זה יהיה לך נעים. וגם לי. אין פה אף אחד בקומה, והדלת שלך נפתחת רק מבפנים. אלה יהיו כמה דקות, שנינו נהנה. זה יהיה הסוד הקטן שלנו."

"אני נשוי."

"כן, ובמקום ליהנות עם אשתך אתה צופה בפורנו במחשב במשרד שלך ומרגיש מתוסכל. חשבתי שאתה מפנטז על דברים כאלה? אני מבטיחה שאם תעשה את זה פעם אחת לא אדבר יותר בחיים על הפורנו שצפית ואקח את זה איתי לקבר."

הוא הסתכל עליה ושתק. היא לא אמרה זאת במפורש אבל הוא ידע שהיא שוב סוחטת אותו, משחקת על המתח שבין פיתוי לאיום.

"תראה. לכבודך אפילו לא לבשתי תחתונים, והתגלחתי. בדיוק כמו האישה ההיא בסרטון." היא הרימה את החצאית הקטנה שלה ונשימתו נעתקה. היא הייתה עירומה לגמרי תחתיה, והוא ראה את החור החשוף שלה, מבריק ומפריש מיצים. הוא לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהיה בסיטואציה הזו. הוא היה נשוי למעלה משני עשורים ואשתו מעולם לא יזמה דבר דומה. הפה שלו היה יבש.

"בוא," היא רמזה באצבעה, ופישקה את רגליה בכיסא. "תהיה טוב והכל יסתיים תוך זמן קצר."

הוא הרגיש את גופו קם, כמו גוש ללא רצון משלו. באמת הכל יסתיים מהר. הוא ייתן לה מה שהיא רוצה, והיא תסתלק ולא תטריד אותו שוב. הוא נע לעברה, מרגיש כמו בחלום. אולי זה לא יהיה באמת גרוע. הוא אפילו ייהנה מזה קצת, על אף שאסור לו. היא סימנה על הרצפה מולה, והוא ירד על ברכיו מולה, ואחז בירכיה החשופות. העור שלה היה חלק, צעיר, נעים למגע. הוא כבר שכח איך מרגישה אישה אחרת. הוא שמע את ליבו הולם בפראות.

"יופי," היא לחשה. היה משהו ששימח אותו במילה הזו, שעזר לו להתרכז רק במשימה שמולו.

הוא קירב את ראשו אל המפשעה שלה והריח אותה. היה לה ריח נשי חזק, שהיכה בו בעוצמה והזכיר לו נשכחות. כמה אהב לעשות את זה עם האחרות, לפני כל כך הרבה שנים. הוא הרגיש את הדם זורם לאיבר המין שלו, מקשה אותו חלקית. אז נשען לפנים והצמיד את פיו ולשונו לדגדגן. אנקה חנוקה נפלטה מפיה – חלשה מכדי שמישהו מחוץ לחדר ישמע אותה בטעות, אבל רמה מספיק כדי שידע את התחושות שהוא מעביר בה.

הוא הצמיד את שפתיו וינק, והיא אחזה בראשו והתפתלה מעט. "וואו," היא התנשפה, בעודו מעביר את לשונו על הדגדגן שלה. אצבעו נשלחה ומיששה את השפתיים החיצוניות, הבשרניות של הנרתיק שלה, נגעה בהן בדרגות שונות של חוזקה, ואז חדרה ומצאה את דרכה לתוכה. לינוי קימרה את גבה במושב ועצמה את עיניה. עם הזמן הצטרפה אליה אצבע נוספת ונצמדה לדפנות הנרתיק, לוחצת ומעסה אותו מבפנים.

הוא לא ידע כמה זמן היה כך על ברכיו מולה. הוא רק זכר כשידיה לפתו את רקותיו והצמידו אותו בחוזקה אליה. היא נצמדה אליו בעוד רעד מתמשך עבר בגופה, מלווה באנחות קטנות ספורדיות. הוא הרים את ראשו והביט בה. פניו הבריקו מהמיצים שנזלו עליהן.

"דרור," היא אמרה, מתנשפת בכבדות, בעיניים נוצצות. "אתה לא רק טוב בזה. אתה מצוין."

ליבו החסיר פעימה. הוא לא ציפה למחמאה, ובאופן מוזר היא גרמה לו להרגיש גאה. הוא נותר על ברכיו וצפה בה בעודה מסדרת את נשימתה. הזין שלו היה קשה. הוא לא זכר מתי התקשה ככה בעשור האחרון בלי בכלל לגעת בעצמו.

(חלק ב' יכתב יפורסם בהנחה שיהיה עניין מהקהל)

"אתה בקטע שלה?" 

זו הייתה אשתי, מיכל, ששאלה. בדיוק עזבנו את הבית של חברתה הקרובה, יערה. הסתכלתי עליה בחשדנות, מנסה לאמוד את כוונותיה. "היא חברה שלך!"

באותה התקופה ביקרנו את יערה כדי לעודד אותה. האקס שלה, ירון, בדיוק עזב - אותה, ואת העיר. מיכל התעקשה שעלינו לעודד אותה, על אף שהם לא יצאו יחד תקופה ארוכה. יערה לא נראתה באבל.

"מה זאת אומרת? לא ענית על השאלה שלי." "תראי, אני מחבב את יערה - היא נחמדה." "זה לא מה ששאלתי. היא הטיפוס שלך?"

"ובכן - " ניסיתי להאריך בתשובה, בעודי מחפש דרכי מילוט אסטרטגיות. "הייתי אומר שהיא אישה מושכת."

"אז אתה אומר שהיא הטיפוס שלך." "לא כמוך, בייב ... "

היא צחקה. "אל תדאג. אני לא מנסה להכשיל אותך. פשוט חשבתי שהיא תמצא חן בעיניך. יש לה גוף פצצה."

"בייב ... " "ואתה לא סומך על אשתך כשהיא שואלת אותך משהו. אני יודעת שאני מביט בה." הבטתי במיכל. היא לא נראתה כעוסה. ניסיתי להבין לאן היא חותרת. היא המשיכה: "תקשיב, אני רוצה שתעשה משהו בשבילי."

"מה?"

"אני רוצה ש - שתשכב איתה."

עמדתי שם, בפה פעור. זה לא היה הגיוני. היא הסתכלה עלי, ואני הסתכלתי עליה בחזרה. היא צחקה. "את במצב רוח מוזר הערב," אמרתי.

"אתה לא מאמין לי, נכון?" היא עדיין צחקה. לא עניתי - לא ידעתי איך. לבסוף סיימה לצחקק ואמרה, "אני מתכוונת לזה, אתה יודע? אני רוצה שתעשה לה משהו מסוים."

"בייב ... "

"אני מתכוונת לזה. אתה חייב לעשות את זה," היא המשיכה, ולפתע נשמעה כמעט נואשת. "אנאלי."

"מיכל!" 

היא לא ענתה. הסתכלתי עליה שוב. היא הביטה בי בחזרה, אך לא יכולתי לראות את פניה היטב באפלוליות של החדר. "מיכל, מה נכנס בך?"

"אני רוצה שתעשה את זה." "למה?" "יש לי את הסיבות שלי. אתה מוכן, לא?" לא יכולתי להבין אותה. "היא - היא ביקשה ממך שתדברי איתי?" "לא - אתה עומד לפתות אותה." "את יערה? השתגעת?!"

"אני אומר לך מה לעשות. אני אביא אותה אלינו הביתה מתישהו אחרי שאלמד אותך."

שוב, נמנעתי מלענות. כן, מיכל לעתים הייתה חסרת תקנה, אבל זה הגיע משום מקום. שאלתי את עצמי האם אני באמת מכיר אותה כמו שחשבתי, כשעמדנו ביחד מתחת לחופה לפני כל כך הרבה שנים. מה הכניס לה את המחשבה הזו? חשבתי שהיא ודאי תשכח ממנה בקרוב, אבל לאחר שבוע היא העלתה את הנושא שוב. "שכנעתי אותה לבוא לביקור. אני אמציא תרוץ ואגיד שאני צריכה לצאת לסידורים."

"בייב, את משוגעת." "תעשה את זה בשבילי. אני חייבת את העזרה שלך פה. אתה תאהב את זה, אני יודעת."

ישבתי שם וחשבתי. "ואני עומד לשכנע אותה לעשות את זה?"

"אמרתי לך שאני אלמד אותך מה לעשות, מה לומר." "את הולכת ללמד אותי איך לשכנע את יערה לזיין אותה בתחת?" מיכל צחקקה לשמע הבוטות שלי. "זה לא יהיה קשה. אחרי שאני אעזוב, תחמיא לה על השמלה." "השמלה?" "כן, תגיד לה שהיא אופנתית, ושהיא ממש נראית בה מצוין." "להחמיא לה על השמלה? זה מה שעומד לפתות אותה?!"

"בחיי, גברים! אתם לא מבינים נשים בכלל. לא, זה לא יפתה אותה, אבל ... אתה יודע מה? אני חוזרת בי - כן, זה יפתה אותה."

"להחמיא לה על השמלה?" "זה יביא אותך יותר רחוק ממה שאתה יכול לדמיין. אתה חייב שזה ישמע כן, ספונטני. ואז לך אליך ותגיד את שמה. ותכרוך את הזרוע שלך סביבה. תוודא שהיא עומדת."

"ומה אם היא יושבת?" "אני משאירה את זה בידיים שלך. תוודא שהיא לא. תזכור - תגיד את השם שלה, ושים את הזרוע שלך סביבה, ואז תגיד לה שהיא משגעת אותך, שאתה זקוק לה."

"ואז היא תסטור לי ותגיד לי שאני נשוי ושהיא תגיד לך." "אולי. תגיד לה שאתה לא יכול לעצור בעד עצמך. אבל אל תיגע בה שוב - פשוט תתנהג כאילו אתה ממש בעניין שלך, שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. אה, ולפני כל זה, לפני שאני עוזבת, תוודא שהיא שמה לב אליך. תן לה משקה, משהו אלכוהולי. אני אתן לך אותו ואתה תמסור אותו לה."

הקשבתי לכל זה בעיון. "וזה יפתה אותה?" "כן! אבל אתה חייב לעשות את זה בדיוק כמו שאני אומרת לך. אחרי שתגיד לה כמה אתה נואש תושיט ידיים לעברה, כמו בחיבוק. אבל תן לה לבוא אליך. הבנת?"

"בואי נראה, להחמיא לה על השמלה, לכרוך את הזרוע ... " "תגיד את השם שלה!" "אה, כן, השם. שמלה, שם, זרוע, נואש, חיבוק." מיכל צחקקה. "כנראה שהבנת. אל תשכח לוודא שהיא שמה אליך לב לפני כן." "אה, משקה! משקה, שמלה ... "

"כן, כן. אחרי שהיא תבוא אליך לחיבוק, תכרוך את זרועותיך סביבה ותחבק אותה אליך. תגיד לה שהגוף שלה מטריף אותך. ואז נשק אותה."

"חיבוק קרוב ונשיקה."

מיכל החניקה עוד ציחקוק. "כן, אפשר לומר. נשק אותה לפחות חמש דקות. היא תהיה מוכנה אחר כך, אבל אתה עדיין צריך שהיא תסכים - "

"- לאנאלי." "כן. בוא נראה ... תגיד לה שהגוף שלה סקסי." "אמרת מטריף." "שניהם. קודם מטריף, אז נשיקה, ואז סקסי. תגיד לה שהיא חייבת לתת לך להשתמש בגוף שלה." "זה מגוחך, מיכל."

"גברים! אתה צריך לפקס אותה על הגוף שלה, לחשוב עליו כעל, אה, טוב, צעצוע מין. תכניס לה לראש שזה הכוח שלה עליך, שהיא נותנת לך אותו." 

לא עניתי, אבל חשבתי על הדברים שאמרה. היא חייכה. "תוהה אם הכל יעבוד?"

"ובכן - " לא ידעתי מה לומר. שוב.

"אל. זה יעבוד על יערה, אבל אל תחשוב שזה יעבוד על כל אישה. אני פשוט מכירה אותה."

"טוב, את המומחית." "אתה תראה."

* * * * *

היא הכריחה אותי לשנן את הצעדים, ואז להתאמן עליהם עליה. זה היה מוזר, הדבר האחרון שהייתי מצפה לו. לבסוף הגיע הערב בו מיכל הזמינה את יערה לארוחת ערב. מיכל אמרה לי מה ללבוש - לא זכרתי שהיא אי פעם השקיעה כזו מחשבה בביגוד שלי. כשהגיע הזמן מסרתי ליערה את המשקה והבטתי עמוק אל תוך עיניה, כפי שמיכל לימדה אותי. ומיכל דאגה לשיחת טלפון מראש בתיזמון המתאים שהזניקה אותה למקרה חירום בעבודה.

הסתכלתי על השמלה של יערה. היא באמת הייתה סקסית, כך שלא הייתי צריך להעמיד פנים, למרות שממש לא הייתי הטיפוס שמחמיא על שמלות.

האימון השתלם - הייתי כמעט כמו רובוט. לא ציפיתי למבט החושש, המפוחד על פניה תחילה. ואז התנשקנו! לא האמנתי שהשפתיים שלנו יגעו זו בזו לאחר כך כל מעט עידוד. מיכל אמרה לפחות חמש דקות.

כשסיימתי החזקתי אותה צמוד אלי, וידי נעו במעלה ובמורד גבה. גופה היה חם, נעים, ורך. היא הייתה כל כך מושכת. אמרתי לה שהיא נראית סקסית. 

תוך חמש דקות היינו בחדר השינה. היא הייתה עירומה לחלוטין ונשענה על השידה בקצה החדר, מוכנה לקראתי. מיכל הייתה מאד ספציפית לגבי השידה ההיא. יערה עדיין נראתה חוששת. מיכל הדריכה אותי במפורש להימנע משפה רכה או רומנטית ולהישאר ענייני. יערה בקשה ממני להיות עדין. מרחתי את חומר הסיכה בנדיבות על פי הטבעת שלה באמצעות אצבעי.

היא הייתה דרוכה. הנחתי את האיבר שלי שם, ודחפתי בקלות. "קחי את זה," אמרתי - מילותיה המדויקות של מיכל. לא דחפתי חזק מדי. המתנתי לה להתרגל; זה לקח מעט זמן, אך הצלחתי להחליק לתוכה. דחפתי יותר ויותר עמוק, עד שהייתי שקוע בתוכה על למפשעה. היא לא אמרה דבר. עמדנו שם זמן-מה, ואז משכתי בעדינות החוצה, וחזרה. לאט-לאט. על אף שהייתי איטי חלפו בי צמרמורות של עונג, וידעתי שאוכל להגיע לשיא גם מבלי להגביר את הקצב. האצתי מעט, עד שמשכתי כל הדרך החוצה ואז דחפתי את עצמי פנימה והתנפצתי לתוכה. הצמדתי את גופה אלי והתנשפתי בכבדות, עד שהעוויתות המחזוריות של האיבר שהיה בתוכה שככו.

נשארנו כך כדקה. "זה בדיוק מה שהייתי צריך," אמרתי לה, שוב מילותיה המדויקות של מיכל. אז אמרתי לה ללכת ולהתנקות באמבטיה.

בזמן שהתלבשה הכנסתי את מיכל מהדלת הראשית. שנינו היינו בסלון כשיערה ירדה במדרגות. היא נראתה לפתע חוששת, אבל מיכל התנהגה כאילו דבר לא אירע. היא דיברה אל יערה על שטויות בקצב מהיר, ותהיתי האם היא מנסה לענות אותה. האם קרה ביניהן משהו? האם זאת הייתה איזו מין נקמה?

היו לי שאלות שרציתי לשאול כשיערה עזבה בתום הערב אבל לא זכיתי להזדמנות. מיכל גררה אותי לחדר השינה ברגע שהדלת נסגרה. היא תבעה עלי בעלות. מעולם לא ראיתי אותה כך בעבר. זה היה לי נעים.

* * * * *

למחרת הבטתי במיכל בהשתאות. מי היה מאמין - הסקס הכי טוב שאי פעם היה לי, והכל בניצוחה. לא דיברנו על זה, רק חייכנו. טוב, לא דיברנו לפחות עד סוף ארוחת הבוקר. כשהייתי בדרך החוצה מיכל עצרה אותי. "אתה חייב לעשות את זה שוב."

ידעתי למה היא התכוונה, אבל היה לי קשה לקחת אותה ברצינות. "מה?" "יערה. אתה חייב לעשות את זה שוב, איתה." "תקשיבי, בקושי הצלחתי לשכנע אותה הפעם ... " "תן *לי* לדאוג ל*זה*. אני אזמין אותה בשבת באיזושהי אמתלה." והיא הזמינה. ושוב, עקבתי אחרי התסריט שמיכל תיכננה בעוד מועד, ויערה, שהסמיקה כשנזכרה בדברים שהתרחשו בינינו לפני ימים ספורים, הייתה עד מהרה שוב רכונה על השידה בקצה חדר השינה, אחרי שמיכל הוזעקה לעוד מקרה חירום. הייתי עמוק בתוך החלחולת שלה. תהיתי מדוע היא חזרה, מדוע שוב הסכימה, והאם היא לא חוששת להיתפס, אבל היה נדמה שהיא באמת נהנית לספק את תאוותי. מאוחר יותר, כשמיכל חזרה, פניה שוב עטו את אותה ארשת חששנית. מיכל רק פטפטה איתה על שטויות.

בצהרי אותו היום, אחרי שיערה עזבה, מיכל מיד עטה עלי בשאלות. "מה היא עשתה?"

"לא הרבה - פשוט נתנה לי." "היא גמרה?" "לא, אני לא חושב."

"אתה חייב לעשות את זה שוב." 

כן, יערה הייתה מושכת, ונהניתי מהמעמד, אבל זה היה מטורף.

"תתקשר אליה ביום שלישי. תגיד לה שאני בישיבה בעבודה עד מאוחר."

"להתקשר אליה," חזרתי אחריה. "כן, תגיד לה לבוא מיד."

והיא באה, באותו הערב, וערבים רבים אחריו. הייתי מתקשר והיא הייתה מופיעה, בעיניים גדולות, פעורות, ומבט ספק-מרצה ספק-מיוחם. מיכל עודדה היא להתקשר אליה שוב ושוב. באחת הפעמים היא התחבאה בארון הבגדים וצפתה! אחר כך אמרה לי לא לרחם על יערה. להיות יותר קשוח. הגברתי מעט את הקצב במפגשים שלאחר מכן - לא בהרבה - ולא היה נראה שליערה אכפת.

היא תמיד הייתה מוכנה, מזומנת, אבל לא הבנתי מדוע - היא לא הגיעה לסיפוק במפגשים האלה. לפעמים אפילו נראתה מעט משועממת, כאילו היא על סוג של טייס אוטומטי. שמתי לב שבמפגשים החברתיים שלנו הדינמיקה בינינו השתנתה - עיניה תמיד חיפשו את שלי, מבקשות, שואלות, מנסות לחקור אותי, דואגות.

* * * * *

באחת הפעמים מיכל ביקשה ממני להסריט את שנינו. על פי הוראותיה, הצבתי את המצלמה על הטריפוד בקצה החדר והדלקתי אותה, ויערה עקבה אחרי בעיניה. היא לא אמרה דבר. פרט לכך, הכל היה כרגיל. מיכל התעקשה לצפות בקלטת יחד איתי ברגע שחזרה - זה באמת היה מוזר, אולי אפילו מרגש לראות אותי כך. 

בפעם הבאה שיערה הגיעה לביקור היא רצתה לדעת היכן כרטיס הזיכרון שהיה במצלמה. "אני לא יודע," אמרתי. חשבתי שמיכל לקחה אותו!

"אתה לא יודע איפה הוידאו?" היא נשמעה כמעט מבוהלת, שלא-כהרגלה. "מה עשית איתו?"

"אה - " "אתה בטח שמת את כרטיס הזיכרון איפשהו! אתה ... לא הראית אותו למישהו, לא? איפה הוא?!" קולה התגבר וכעת היה בו חוסר ודאות, אפילו שיירים של פאניקה. הבטתי בה, ללא תשובה. לבסוף היא הפצירה בי בקול שקט, "תגיד לי."

היא נראתה מוכנה לגרוע מכל. "את לא תאהבי את זה ... " אמרתי. "בבקשה, תגיד לי," היא לחשה. 

"מיכל לקחה אותו."

המתנתי להוריקן שמעולם לא התממש. למעשה, פניה היו חתומים. לא יכולתי לקרוא אותה. "כן," אמרה לבסוף. "לאן?"

"אני לא יודע."

"איפה היא תשמור אותו?"

"אני - " הבטתי בה, מנסה לחשוב.

חיפשנו ביחד במשרד, ואז בחדר השינה שלנו. היא חיפשה בחפצים האישיים של מיכל. חשתי חוסר נוחות, ואז היא נפנפה מולי בכרטיס הזיכרון. תחילה, לא אמרה דבר, ואז: "יש שניים." על אחד מהם היה רשום רק "יערה" בטוש שחור. על השני היו רשומים מספר תאריכים. "מה יש בשני?" שאלה. משכתי בכתפי. לא ידעתי.

היא ירדה איתם למטה, לטלוויזיה. "יערה, נראה לי שכדאי שלא ... "

"היא רצתה שתמצא אותם." היא הכניסה את כרטיס הזיכרון הלא-מסומן לחריץ בטלוויזיה החכמה. "היא רצתה?" חזרתי אחריה. "כן - היא השאירה אותו עם הכרטיס שלי שאתה מכיר." "אבל ... " "היא לא הייתה עושה את זה בטעות. לא מיכל." הטלוויזיה נדלקה.

זו הייתה מיכל, שעונה על אותה השידה, בעירום! גבר נכנס לפריים מאחוריה - ירון! מיכל עמדה שם בזמן שירון חדר לתוכה. הבטתי במסך מבלי להאמין. יערה ואני הסתכלנו מבלי להוציא מילה. הוא בעל אותה בפראות מאחור עד שגמר בתוכה.

הסצנה הסתיימה והתחלפה באחרת. שוב מיכל, בעירום, רכונה ומרפקיה על השידה. היו שם שני גברים - ירון, וגבר נוסף שלא זיהיתי. "מי זה?" יערה שאלה. לא ידעתי. ישבנו יחד על הספה בסלון, רכונים לפנים, צמודים. מולנו, כל אחד מהגברים חדר אליה בתורו. פי הטבעת שלה טפטף זרע כשסיימו.

סצינה נוספת. מיכל עם גבר יחיד - אותו גבר שהיה עם ירון בסצינה הקודמת. ידה של יערה נשלחה בין רגלי, ונגעה באיבר שלי דרך המכנסיים, מעסה אותו. לא יכולתי להפסיק לצפות. הייתי קשה.

עוד אחת. מישהי החזיק את המצלמה וסקר את החדר. ירון לא היה שם, אבל הגבר השני היה, ואיתו עוד שני גברים ואישה. אז המצלמה לכדה את מיכל. היא הייתה עירומה, על ארבע, על הרצפה, ידיה קשורות מאחורי גבה. המצלמה שבה לאישה שהתפשטה תוך מבט משועשע לעדשה. אחד הגברים הסיר את כל החפצים מהשידה והשעין עליה את מיכל. יערה פתחה את הרוכסן שלי ושיחררה את האיבר הזקור שלי מהמכנסיים. חולצתה הייתה לא-מכופתרת, והיא חלצה את שדיה מהחזייה. האישה טיפסה על השידה, נשענה אל הקיר ופישקה את רגליה מול מיכל, שהצמידה את לשונה אל מפשעתה. אחד הגברים חדר אל מיכל מאחור. אחר כך התירו את ידיה והניחו אותה שוב על ארבע על הרצפה. אחד הגברים חדר אליה מאחור, ואחר מילא את פיה.

סצינה חמישית. האישה הייתה שם שוב, ואחד הגברים, ומיכל. כולם בעירום. מיכל הייתה על ברכיה במרכז חדר השינה, ושפתיה היו מוצמדות לדגדגן של האישה שלפניה. יערה הסירה את כל בגדיה. היא רכנה לעברי ונטלה את האיבר שלי בפיה, בשעה שאצבעותיה חפרו בתוך עצמה. מיכל ליקקה את האישה בתאווה בזמן שהגבר נעמד מאחוריה וידיו שיחקו בשדיה. לאחר-מכן השעינו את מיכל על השידה. האישה הצליפה בה בחגורה. מיכל לא השמיעה קול. גבר שני, עירום, נכנס לפריים ונעמד מאחורי הגבר הראשון, ועל אף שזוית הראיה לא אפשרה לנו לראות זאת במפורש, היה ברור כי הוא חודר לישבנו. 

היו סצינות נוספות. הצפתי את פיה של יערה בזרע. היא לא הפסיקה למצוץ.

 

סקס הוא שפה, ובשפה הזו יש מלים, ואותיות, ומשפטים. זרע הוא סימן קריאה. זוהי דרכו הייחודית של כל גבר לסמן מישהי (או מישהו, בלי אפליה), להשאיר בה פיסה מה-DNA שלו שתחיה בתוכה שעות או אפילו ימים רבים לאחר מפגש. זהו מכתב אהבה שתחילתו נכתבת במפגש אך סופו לא ידוע. הזרעה היא השיא של כל קשר שמבוסס על היררכיה, התמסרות, אינטימיות.

למה גברים אובססיביים לגבי הזרעה? כן, הטבע תכנן אותנו להכניס נקבות להריון, אבל זה לא מסביר למה חשוב לנו להזריע את שאר החורים, למה להזרעה יש משמעות בין שני גברים, או למה אפילו אצל נשלטים הבזבוז של הזרע מקבל מעמד טקסי מיוחד שמנכיח את חדלות-האישים שלהם. הריון, אם כך, הוא לא ההסבר. אורגזמה אינה ההסבר משום שלזרע יש מעמד מיוחד גם אצל הצד שמקבל אותו: אישה שחשה בזרם חם מהאיבר שבפיה, או כורכת את רגליה סביב הגבר שגוהר מעליה, או זכר נשלט שמפנים שהגבר שבועל אותו הגיע לפורקן.

בין החורים ישנה היררכיה. הפה הוא הפשוט והנפוץ ביותר, נקודת פתיחה ראשונית שמשמשת גם במקרים בהם לא נוח לשקול חורים אחרים. בין הנרתיק לחלחולת ישנו שיוויון: הראשון מתקשר לעיבור, נקודת השיא שבקשר בין גבר לאישה. מצד שני, הזרעה אנאלית מלווה מן הסתם בחדירה לפי הטבעת וככזו נושאת בחובה מטען פסיכולוגי שמתקשר לכניעה, קבלה, לעתים אפילו השפלה. החלק האהוב עלי, ללא קשר לחור שנבחר, הוא דווקא הדקות והשעות לאחר המפגש, לאחר החיבוק של הפרידה. הבנה שבשתיקה שגם כאשר אצא מהדלת, חלק ממני ישאר בה מאחור ויזכיר לה את ההתמסרות שלה אלי. סקס הרי תמיד הוא קודם-כל עניין של סמליות. אני אוהב להזכיר לה את זה בהתכתבות לאחר המעשה, במיוחד כאשר היא אינה נמצאת לבדה. תיזכור ומשחק על הנקודה הזו עם נשים נשואות שנושאות בתוכן את הזרע שלי בסמיכות לבעלן בלי ידיעתו תמיד היה אחד הדברים האירוטיים ביותר שזכיתי לעשות: ההתרפקות על האצבעות שנדחפות לחור, הריח, השיירים שהתקשו על העור; זיכרון מתוק של השעות שבילינו, ובהן שזרנו את הלבבות שלנו זה בזה.

 

 

היא ישבה מולנו. שוחחנו על הפרויקט האחרון שלהם יחד. הם היו צריכים להגיש איזה מכרז, והיא סיפרה בהתלהבות על משהו טכני שלא הבנתי בו דבר.

הקשבתי לה בעיון. הוא צחק מהבדיחות שלה והיה במצב רוח טוב למדי. אהבתי להקשיב לקולה. 

"בחרת מסעדה מצוינת," היא אמרה, בזמן שאכלנו. "איך זה שלא שמעתי עליה עד עכשיו?"

"יש לי כישרון," אמרתי.

"יש לך הרבה כישרונות," הוא ציחקקה שוב וליטפה את זרועי. חשתי בדם מציף את לחיי.

"יש לנו שוב פעם כנס ביפן בסוף השבוע," הוא אמר, תוך כדי שהסכין שלו מנסרת את הסטייק.

"כמה ימים הפעם?"

"ארבעה," היא ענתה.

"אם היא תמשיך להצטיין, היא בסוף תהיה הבוסית שלי," הוא אמר בחיוך. הנהנתי. כשהקינוח הגיע, היא ניגבה את פיה וקמה. "אני הולכת לשירותים," אמרה, והוא עקב אחריה במבטו כשנבלע בפרוזדור הצר בקצה אולם הסועדים. היא הפנתה את ראשה וחייכה אלי לפני שפנתה בקצה האולם.

"אתם מתכוונים להישאר אחרי הכנס?" שאלתי לבסוף.

הוא חייך. "כן, נישאר שם עוד שלושה ימים. כבר הזמנתי לנו חדר במלון טוב בטוקיו. את תמיד רצית לטוס ליפן, לא?"

האירוניה הכאיבה במידה מרטיבה. ניסיתי להסיט את נושא השיחה.

"יש לנו פגישה אחרי שאתה חוזר בעוד שבועיים עם מתכננת החתונות. אתה צריך להחליט את מי את רוצה להזמין מהעבודה שלך," אמרתי בקול קטן.

הוא חייך ונאנח. "זה מעייף אותי רק לחשוב על זה. אני מעדיף בהרבה לחשוב על מה שיקרה יותר מאוחר הערב."

הוא רכן ונשק לי ברכות, ואחר כך הצמידה את פיו אל אוזני ודיבר בשקט. "אחרי שהיא תגמור לך על הפנים, אל תנגבי את זה. אני רוצה שתחזרי לכאן עם המיצים שלה עליך, עם הריח שלה. כשהמלצרית תחזור את תזמיני את הקינוח. אני רוצה שהיא תראה את הפנים המבריקים שלך, שהיא תריח, שלא יהיה לה שום ספק. הבנת?"

הנהנתי. הפה שלי היה יבש, והקול שלו, ספק-רך ספק-משפיל, העביר בי צמרמורת.

"את חמודה כשאת מסמיקה," הוא אמר בחיוך. "אדום מתאים לך."

קמתי לשירותים, מביטה לצדדים. הסועדים והמלצרים כולם המשיכו בשלהם, ואני עשיתי את דרכי לשירותים ועד מהרה נבלעתי בפרוזדור הצר.