גלריה

"בוקר טוב."

מיכל כבר הייתה ישובה בשולחן העבודה שלה. "הגעת מוקדם היום," אמרתי. היא הסתובבה, מחייכת. "אני פה משש, הייתי חייבת לראות את זה בעצמי. הנה, תסתכל, זה מאתמול בערב."

"מה?" הנחתי את כוס הקפה והבטתי במסך. הסצינה הייתה מוכרת: "משרד המרפאה" שלנו, בו התקנו מספר מצלמות על מנת לצלם את המבדקים. זיהיתי את הגבר הצעיר שבעל את הבחורה הצעירה. שמו היה דניאל, ומדי פעם שכרנו את שירותיו. את הבחורה לא הכרתי.

"מה אני רואה פה?" לחשתי.

"קיבלנו את הגירסה המעודכנת מהשותפים הסיניים שלנו," מיכל אמרה. "דניאל הסכים לנסות אותה. הבחורה זרה."

"מה זאת אומרת, זרה? איפה הוא מצא אותה?"

"היא ביקרה קרובים בבית החולים אתמול בערב. דניאל היה במדי צוות, ניגש אליה, שאל אם הוא יכול לעזור. היא אמרה שהיא באה לבקר את סבתה. אז דניאל המציא סיפור, אמרה שהקולגה שלו בודקת את סבתה כרגע, וביקש מהבחורה להמתין עד שתסיים." מיכל כחכחה. "הוא הציע לה לשבת במשרד שלנו ומזג לה כוס קפה עם החומר הסיני החדש בתוכה. ואז הוא עזב לרגע. הנה, תן לי להראות לך."

היא הקליקה על תחילת הסרטון. הבחורה הצעירה נראתה משועממת ושתתה בפיזור דעת מהקפה; ואז ניכר בה שינוי לאחר כעשר דקות. עיניה הזדגגו והיא נשענה לאחור. להפתעתי, היא הצמידה את ידה אל מפשעתה ונגעה בעצמה בעד למכנסי הג'ינס.

"היא מאוננת," אמרתי. "זה הגיע משום מקום, אלוהים."

מיכל צחקקה. "כן, התשוקה שלה הופיעה לפתע. עכשיו תסתכל."

על המסך דניאל נכנס אל המשרד בשנית. הבחורה הסתובבה והסתכלה עליו במבט שהותיר אותי ללא מלים. רעב, אגרסיה, תשוקה, פיתוי, צורך - כל אלה בלטו על פניה. היא עמדה, ניגשה אליו ואחזה בו, ונשקה לו בפראות בזמן שהשילה מעליה את בגדיה. אז ניסתה להוריד ממנו את בגדיו שלו. דניאל גיחך באופן בוטה אל מול הייחום חסר השליטה. הבחורה דחפה אותו בגסות אל מיטת המטופלים, נשכבה עליה ומשכה אותו אליה, מחדירה את איברו הזקור אל תוכה. היא פלטה גניחה חייתית, קדמונית.

"הבחורה הפכה להיות חיה," מיכל לחשה.

דניאל ניצל את המצב ללא היסוס. דילגנו על כחצי שעה של מין חסר עכבות בשלל תנוחות. שוב ושוב הבחורה גנחה, הגיעה לפורקן, באיבוד שליטה מוחלט. בשלב מסוים החלה להתחנן אליו שימלא אותה. הוא נענה לה ונצמד אליה, והבטנו בו מגיע לפורקן באקט פורנוגרפי מנוכר. גופו השרירי נדרך והוא מילא אותה בזרע.

"פאק," אמרתי. "זה מדהים."

מיכל הייתה סמוקה. "כן."

"מה אם היא תיכנס להריון?" שאלתי.

"כן, זה סיכון. אנחנו לא יודעים בדיוק איך זה עובד, הסינים לא מוכנים לומר לנו, אבל נראה שזו איזושהי טכנולוגיה נוירוכימית מתקדמת. ערכנו מספר בדיקות עם נשים אחרות ונראה שכולן מגיבות אותו הדבר. החומר מדכא את התהליכים הקוגנטיביים ואת האינהיביציה, בזמן שהוא מגביר פי עשרות מונים את המעגלים המוחיים שאחראים על רבייה מינית. האישה רוצה לשכב עם הזכר הראשון שנקרה בדרכה, ללא שום היסוס או הערכת סיכונים. כל הנשים שבדקנו התחננו להיכנס להריון. לאחר שהחומר מתפוגג כולן חוו אובדן זיכרון, ללא שום זכר לחוויה שעברו."

"סם האונס המושלם," אמרתי.

מיכל הסתובבה והסתכלה עלי. "סוג של, אבל גם לא. החומר הזה גורם לנשים לרצות לשכב עם גברים. תחשוב על פוטנציאל הרווח של זה."

הבחנתי בלחייה הסמוקות, בנשימתה המעט כבדה כאשר דיברה על הנושא הזה. תמיד היינו מאד מקצועיים, אבל לא יכולתי להתכחש לעובדה שהיא אישה מושכת. חשתי סמוק בעצמי, והצפייה בסירטונים האלה יחד איתה לא הקל על המצב.

היא נשכה את שפתיה. "אתה יודע, הייתי רוצה לנסות את זה."

"את צוחקת, נכון?" שאלתי.

"לא," היא הרימה את כוס הקפה שלה שנמצאה על השולחן כבר זמן רב. "יש לי מנה כבר כאן."

"את רצינית? את יודעת מה יקרה אם תשתי את זה."

היא הנהנה במבוכה. "כבר שתיתי."

הבטתי בה בדריכות. "מתי?"

"לפני עשר דקות," לחשה בביישנות. "תבטיח לי רק שלא תכניס אותי להריון, בסדר?"

הבטחתי בפניה בדריכות, וניסיתי לזהות בהן את התשוקה החייתית שהפגינה הבחורה שבסרטון.

אני אשתדל, חשבתי לעצמי. אבל לא יותר מדי.

הוא לא היה צריך יותר מדפיקה קלה בדלת. היה נדמה שהיא יודעת שהוא שם עוד לפני שידע בעצמו. החיוך שלה גרם לו מבוכה. חיוך גדול, כמעט מתנצל, חושף טור שיניים לבנות ויפות. "בוא כנס, ממש תודה שבאת בהתראה כל כך קצרה."

יותם נכנס וניגב את נעליו על המחצלת. "כן." לא ידע כל כך מה לומר לה. זה עדיין נראה לו מוזר, גם אחרי כל הזמן הזה: הדירה הגדולה, הריהוט המודרני. החיוך שלה, תמיד אותו הדבר, כאילו מה שעומד לקרות נורמלי לחלוטין.

"אתה רוצה משהו לשתות?" היא שאלה, וכשאמר שלא והתיישב על הספה, היא כרעה ברך לידו ועזרה לו לחלוץ את הנעליים.

"הוא פשוט מאד לחוץ, עם המינוי החדש בעבודה," היא הסבירה תוך כדי שפתחה את הכפתורים בחולצה. "אתה באמת עוזר לי מאד עם זה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך."

הוא הסיר גם את הגופיה. כשנעמד, היא החליקה את המכנס והתחתון יחד, והותירה אותו ערום לגמרי. לא היה לו קר. היא בטח דאגה להדליק את החימום בבית לפני שבא. היא כבר הכירה אותו היטב.

היא הצביעה על הדלת לחדר העבודה, שהייתה פתוחה למחצה, והנידה בראשה. לא היה צורך ביותר מכך. "אני אקפל את הבגדים שלך ואניח אותם פה ליד הדלת, כמו תמיד. הם יחכו לך כשתסיים."

יותם הנהן ובלע, והיא נתנה לו טפיחה קלה בישבן. היד שלה הרגישה קרירה, והוא צעד אל חדר העבודה. באמת עברה כבר שנה? הרהר לעצמו. הכל נראה סוריאליסטי למדי ועם זאת מובן מאליו. הוא פתח את הדלת בשקט. החדר היה מוחשך כמעט לגמרי. האור היחיד בו הגיע ממסך המחשב באמצע החדר, ומנורה קטנה לצידו עם אור קלוש.

הגבר ישב מאחוריו, שקוע במשהו. יותם לא יכל לראות במה. הוא לא הסיר את מבטו מהמסך כשנכנס. אם לא היה מכיר אותו, היה יותם תוהה אם הוא בכלל שם לב לקיומו. השולחן היה אחד מאותם שולחנות עץ אלון מלאים יפהפיים, עם שני זוגות רגליים בצדדים.

בדממה, הוא כרע על ארבע וזחל אל מתחת לשולחן. הגבר מעליו היה לבוש בחולצת אוקספורד מכופתרת, אך מתחת לשולחן היה חשוף לגמרי. כנראה הוריד את מכנסיו כששמע את דלת הכניסה נפתחת. כשחש בתנועה תחתיו פישק את רגליו מעט, כדי לאפשר גישה נוחה יותר. יותם עצר לרגע. אור המסך הכחלחל הבליט את קווי המתאר של האיבר הזקור למחצה, שכעת היה מול פניו.

הוא ידע מה מצופה ממנו, רכן לפנים בפה פעור, והידק את שפתיו מסביב לזיקפה הרפויה. הגבר זע מעט במקומו, אך לא עשה דבר מעבר לכך. אצבעותיו לא חדלו להקיש במקלדת מעל, מודדות את השניות כמו שעון. 

יותם לא ידע כמה זמן עבר כששמע את דלת החדר נפתחת שנית, באותה חריקת צירים חלודים שזכר מהפעם הראשונה שלו בחדר הזה. הוא שמע פסיעות, את הפסיעות שלה, אך לא העז להפסיק. היא הניחה משהו על השולחן.

"הכנתי לך קפה," היא אמרה. הוא שמע אותה מלטפת את החולצה שלו. הוא המהם. "תודה."

הם שוחחו ביניהם בקצרה, משהו על הדדליין והטיסה לאמסטרדם. בשלב מסוים יותם חש באצבעה הלוחצת כנגד הישבן שלו, מתחככת בכניסה בעדינות. היה עליה משהו נוזלי, חלקלק. השיחה מעליו לא פסקה.

"אתה חושב שתסיים בקרוב?" היא שאלה. האצבע כעת עשתה את דרכה אל תוכו, משמנת אותו.

הגבר נאנח ולגם מהקפה. "לא חושב. יש לי הרבה מה להספיק."

"בסדר, אל תעבוד קשה מדי. הוא כבר מוכן."

היה ברור על מה היא מדברת.

הוא אחז בזרועה. "תישארי?" הוא שאל, כמעט מפציר.

"לא, אני צריכה לסיים לבשל," היא ענתה, מהורהרת, ויותם תהה על מה היא חושבת. "אבל אם תעדיף תוכלו לצאת אל הסלון. הזזנו את שולחן האוכל שבוע שעבר, הוא עכשיו ממש מול השיש. אני יכולה להביט מהמטבח. כשתסיימו, אגיש לשניכם מעוגת התפוחים."

חדר המלון אפלולי. את שונאת את החושך ואוהבת להשאיר אור קטן ומפוזר בכניסה, כאילו לגרש את השדים שמסתתרים בחושך, ואולי דווקא כדי להזמין אותם פנימה. אני סוגר את הדלת אחרי בעדינות ושם פעמי אל קו-המתאר של המיטה הזוגית עליה שוכבת צלליתך, מכוסה בשמיכה רכה. יש לנו הסכם כזה, כשאנחנו בכנס ביחד, שאת ניגשת ומבקשת מהפקיד בקבלה שני כרטיסים, תוך כדי חיוך ואיזשהו מילמול מטופש על כמה את קלמזית ומאבדת דברים כל הזמן. את הכרטיס השני את מגישה לי כשאיש אינו מסתכל. מרגע זה ואילך, יש בינינו הסכמה שבשתיקה: אני רשאי לפתוח את דלת חדרך בכל עת שארצה ולהיכנס פנימה, ובעודי שם, אני יכול לעשות כל העולה על רוחי. בחפצים שלך, במזוודה שלך, בפלאפון שהשארת לטעינה. וגם בך. גם את חפץ מעניין. הסברתי לך שמהרגע שאת מניחה את הכרטיס בידיי אין לך כל זכות לסרב, בין אם את נכנסת למקלחת או יוצאת ממנה, קוראת ספר, צופה בטלוויזיה, משוחחת בטלפון, מצחצחת שיניים. 

אני ניגש ומתיישב בעדינות על קצה המיטה. רק לפני שעות ספורות עמדת באולם גדול מלא באנשים חשובים, לבושה במכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת, והרצית על משהו חשוב. משהו של אנשים גדולים, עם תרשימים מסובכים ומשוואות. כמעט קשה לזהות את הקשר בין האישה ההיא שענתה ברהיטות למבול של שאלות לבין האישה ששכובה בטי-שירט ובתחתונים מולי. אני משיל את הנעליים, פושט מעלי את המכנסיים והתחתונים, וממקם את עצמי מאחוריך. ידי אוחזות בך כבדרך-אגב, לא בגסות גדולה מדי אך גם לא בעדינות או ברוך. יש להן מטרה, והן הופכות אותך. את נרעדת ונעה לפתע כשאת מרגישה בטלטלה שמעירה אותך חלקית משנתך, אך לא נדרשות לך יותר מכמה שניות כדי למקם את עצמך, להבין את הסיטואציה, להזיז את רגלך מעט כדי להיטיב על זוית החדירה. אני מסיט את התחתונים ומחליק לתוכך אצבע. מדהים אותי בכל פעם כמה מהר את נרטבת. אחריה אני לא יכול לחכות יותר; אני נשכב מאחוריך, ומחדיר לתוכך את האיבר הזקור שלי.

גניחה קטנה נפלטת בין השפתיים שלך, ספק מתוך חלום, ספק מתוך ערות, במצב של עירפול חושים. מעניין על מה את חולמת עכשיו וכיצד המציאות והחלום מתערבבים אצלך בעודי משתמש בך. לא לוקח לי זמן רב. אין רומנטיקה במעמד, רק תכליתיות עניינית. אני לא מטלטל אותך יותר מדי. טוב לי שאת כך, במצב של חצי-ערות. אם אשלוף אותך מתוכו יותר מדי עוד ארגיש מחויב לשאול לשלומך, לחבק אותך, לנהל סמול-טוק. גם את לא רוצה בזה, לא כרגע. כשאני גומר בתוכך אני רק נצמד אליך ומרגיש את הפעימות, את האשכים מתכווצים ואת הזרע שלי ממלא אותך, וכשאני נשלף אני יכול לחוש בו מטפטף על ירכיך בחשיכה. אני מכסה אותך בחזרה בעדנה ושב ולובש את המכנסיים. מחר כשניפגש בכנס נעמיד פנים שכל זה לא קרה, נהיה שני אנשי מקצוע קרים וממוקדים. אולי בערב שוב אהפוך אותך לחור, ואולי לא. וכשנעלה על הטיסה בחזרה ונשב במושבים נפרדים אני אתהה האם את חושבת על הבעל והילדים שממתינים לך בבית, או שידך נשלחת מתחת לשמיכת המטוס הדקה בהיחבא ומנסה לגנוב רגעים אחרונים של עונג, תוך שאת נזכרת בחלום נעים שחלמת כשנכנסתי אליך לחדר.

אני משתדל לכתוב בבלוג אמת, לעתים רושם פנטזיה, אבל לעתים רחוקות בלבד כותב על פנטזיות. אני מאמין במנטרה של צ'כוב, "הראה לי, אל תספר לי". אבל מדי פעם גם לי מתחשק בכל זאת להפליג על כנפי הדמיון המיני שלי, ולחשוב על עולם בו הגבולות בין המיני ליומיומי מיטשטשים, בו שימוש מיני והחפצה אינם דבר אסור אלא להיפך - צפוי, מובן,טבעי. עולם שברור שבו אין כל מניעה מלשלוח יד ולתבוע בעלות על גופה של אישה, כתלות בחשקים ובצרכי הרגע של הגבר.

* * * *

משרד, שעת בוקר מוקדמת. אחד העובדים הבכירים מגיע, מניח את התיק ומברך לשלום את העובדת הצעירה שעליו לחנוך, ובעודו עומד מאחוריה והיא מעדכנת אותו במצבה ומקלידה במחשב, הוא כורך את ידיו סביבה וחופן את שדיה מאחור; ואז מקים אותה, משעין אותה על שולחן העבודה ומפשיל את מכנסיה ואת מכנסיו ללא מחשבה או גינונים; אומר, "אל תזוזי," ומחליק את האיבר הזקור שלו לתוכה. יתכן שתנשך את שפתה התחתונה, ויתכן שפשוט תמתין בסבלנות עד שאשכיו יתכווצו והזרע ימלא אותה, ואחר כך תמשוך את תחתוניה מעלה ותתיישב שוב כדי שיוכלו להמשיך בשיחה על המשימות היומיות שלה. אין צורך להסביר דבר, שהרי הכל נורמלי לגמרי. אולי עובדת נוספת תכנס למשרד בעודו בועל את העובדת הזוטרה ורק תהנהן בראשה, ואולי תחייך ותיזכר ביום האתמול בו הייתה שרויה במצב דומה.

* * * *

רכבת, שעת ערב מאוחרת, בדרך חזרה ממקום העבודה הביתה, בקרון ריק ברובו. עובד עייף נרדם שלושה מושבים מאחור. זוג יושב מחובק שני מושבים לפניו. במושב בקצה יושב נער כבן 17-18, ומצידו השני של המעבר יושבת אישה מטופחת בסוף שנות הארבעים שלה. הנער מפשיל את מכנסיו ומשפשף את איבר מינו בעודו מסתכל החוצה מהחלון. כשהוא מתקרב לשיא הוא נעמד וחוצה את המעבר וניגש לאישה ושואל, "אפשר?", כאילו הוא בסך הכל מתכוון לשבת. היא פותחת את פיה ומוציאה את לשונה, ומסתכלת בעניין קליני, קצת מרוחק, בידו המשפשפת, ובזרמים הלבנים, הסמיכים, שנוחתים על לשונה. לאחר שסיים, היא מרכינה את ראשה, ושפתיה המטופחות המשוחות בשפתון עוטפות את האיבר הזקור והרטוב ברכות ומנקות אותו בקפדנות, לפני שהיא בולעת את תכולת פיה. אין צורך לומר תודה.

* * * *

רחוב צדדי שקט במושב, כזה שניתן לשמוע בו את ציוץ הציפורים אם מפסיקים לדבר. חדר מרוהט בעץ מהגוני ובספה מרופדת ורחבה, עליה יושבים זוג נשוי, בעל ואישה, ומולם מטפל זוגי. הגבר מדבר ומביע את קשייו. המטפל מהנהן ורושם בדפיו דבר-מה. האישה עירומה מהמותניים ומטה, ואצבעותיו של הבעל מורחות חומר סיכה על פי הטבעת שלה ומשתחלות פנימה. האישה מרימה את רגלה כדי להקל עליו להחדיר לתוכה את האצבעות השמנמנות שלו.  בהמשך הטיפול תשב האישה בעירום חלקי בחיקו של הבעל, וגבה מופנה אליו. איבר מינו יהיה נעוץ עמוק בתוך פי הטבעת שלה, והיא תחלוק עם המטפל הזוגי את התיסכול שלה מהתנהלות הקשר הזוגי ביניהם. ידיו של הבעל ישחקו בשדיה הכבדים. "הפסקת ליטול את הגלולות למניעת הריון, כפי שביקשתי ממך בפעם שעברה?" ישאל אותה המטפל, בעודו יושב מולה במכנסיים מופשלים ומאונן, והיא תהנהן. כשירגיש את גלי העונג בגופו מתעצמים יקום וייגש אליה, ישעין אותה לאחור, ויחדור עמוק לתוכה רגעים ספורים לפני השיא. הבעל מאחוריה ידאג לפשק את רגליה לאחור, כדי להקל עליו את הגישה, כאילו האישה הייתה לא יותר מאשר חפץ.

"היי בייב, מה נשמע?"

אני עומד וסוקר אותך תחתיי, שכובה על הצד, בתנוחה כמעט עוברית. ידך האחת מקופלת תחת ראשך, והשניה מחזיקה בפלאפון צמוד לאוזנך. רגליך כפופות קמעה כלפי בטנך, לא יותר מדי. כולך קימורים ומדבריות צחורות-עור, ואני רוצה לשלוח לתוכך את ידי ולחפון אותך כמו החול שעל שפת הים. במקום זאת, אצבעותי מטיילות עליך בעדינות, נגררות מכתפך החשופה מטה, אל מותנייך, ואז גולשות להן אל הישבן החשוף, מלטפות אותו בהיסח הדעת. שפתייך נפערות מעט.

"אני בסדר," את אומרת. "בהפסקה. התקשרתי לראות מה איתך."

האצבעות כעת מחליקות פנימה, בין פלחי הישבן. המגע באזור המוצנע גורם לך לכופף מעט יותר את הברכיים, להקל עלי את הגישה, ואני מעביר אצבע ומדגדג את פי הטבעת. אני רואה את שערותיך סומרות. היד השנייה שלי, שנחה על צווארך, מצליחה לחוש בהלמות הלב ובדם שמאיץ את זרימתו דרך העורקים. אני מניח את האצבע המורה בין רגליך, בין השפתיים התחתונות שלך, ומחכך אותן ברטיבות שלך. 

"כן, סיימנו פגישה ארוכה, הייתי צריכה הפסקה. מה אתה עושה?"

האצבע שלי מתקפלת, מוצאת את החור בין השפתיים, מפלסת את דרכה פנימה. את מצוינת בזה, בלחלק את עצמך לחלקים קטנים, להתרכז במשימה ולתת לה את כולך. את מתאמצת לייצב את גוון קולך. הוא ענייני, מעט פלרטטני, כאילו אין מישהו שדוחף אליך שתי אצבעות פנימה ומעקל אותן כדי לחכך את הנקודה הרגישה ההיא בתוכך בכיוון הבטן, מעל המפשעה. אני חופר בך, והרטיבות שלך ממלאת את החדר בקולות קטנים וגסים, אך את נשארת איתנה כמו סלע.

"דיברת עם אמא שלך לגבי יום שישי? אוקי, אבל מה רצית להביא? כן, אתה יכול לקנות את העוגה ההיא ואני אכין סלט."

את שלושה אנשים באחד. האחד איתו, שם, מעבר לקו, דן בהכנות לארוחת השישי שלכם. השני פה איתי, מתמסר למגע הידיים שלי שאוחזות בו, פולשות אליו, תובעות עליו בעלות. והשלישי - הוא אי שם במקום שלא אני ולא הוא נזכה לבקר בו. מקום שהוא רק שלך, בתחתית אוקיינוס שאף פעם לא אזכה לראות. מקום של טינופת, רק שלך, שאת צוללת לתוכו כשאנחנו ביחד. אני נשכב מאחוריך, מצמיד את האיבר שלי אליך, מחכך אותו בך, ואת מפרידה את רגליך ומקלה עלי את הגישה. הראש הספוגי נצמד אליך ואני משקע אותו בתוכך. הוא מחליק פנימה ללא התנגדות; את רטובה כמו נהר. חלקך התחתון זונה, העליון מדונה. את יודעת מה צריך לקרות. אסור לך לנתק את השיחה לפני שאסיים. אני שקט מאד, שלא כהרגלי, וגם את, כאילו אין בתוכך זין שמשגר אותות חשמליים מחזוריים של עונג הישר לסטריאטום שלך במוח. 

"כבר דיברת עם הבוס ושאלת אותו אם תוכל לקחת חופש במאי? אני רוצה שנזמין כרטיסי טיסה כבר עכשיו, לפני שייגמרו המקומות."

אני רוצה להצמיד את הפה שלי לאוזן שלך וללחוש לך. אם הוא רק היה יודע לאיזו זונה מסר את ליבו. אחת שפותחת את רגליה לגבר אחר בזמן שהוא משתף אותו במה שעבר עליו בעבודה באותו היום. אם היה רואה אותך נזקקת, עירומה, מתחננת, מושפלת, כפי שאני ראיתי אותך, מעניין מה היה חושב עליך. אני שותק ומתרכז בתנועות האגן שלי, ממלא את חלקי בעסקה. את מדברת איתו על חופשות ומלונות, וברקע מאזינה לנשימות החרישיות שלי שהולכות ונהיות כבדות. לפתע, ידיי אוחזות במותניך בחוזקה ומתחפרות בהן, ואת מבליטה את ישבנך בעודי נצמד אליך וחורק שיניים. אני ממלא אותך בזרע, ולרגע המסכה שלך נופלת וקולך נשבר. את משתעלת בקול ומרחיקה את הטלפון מפרצופך כדי להחניק את הגניחה הקטנה שמאיימת להיפלט ממך. אשכיי מתכווצים ואני מצמיד את שיני אל כתפך ונושך כדי להחניק את העונג שזורם בורידים שלי. את ממהרת להשיב ולהצמיד את הטלפון ולהתנצל. סליחה, את אומרת, שתיתי משהו, הקדמתי קנה לושט. אני מתאמץ מאחוריך להסדיר את הצורך העז שלי בחמצן.

אני מתנתק ממך ואת נוזלת על המצעים. השניות הבאות מייסרות אותך. את יודעת מה השלב הבא ואת לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו, לבקש את השקט שלך איתי. אני נשען על זרועי במיטה ומקשיב לך מנסה לסיים את השיחה, לומר לו כמה את אוהבת אותך. יותר מאוחר, כשאתאושש, אצמיד אותך לקיר ואחדור אליך בכוחניות, והפעם גם בקולניות משפילה. בינתיים אני מביט בך, משועשע, ומדמיין אותך מנשקת אותו בשובך הביתה עם הפה ששעה קלה קודם לכן עוד החזיק בתוכו את האיבר שלי, ומספרת לו כמה נהנית בשיעור השבועי שלך.

עונג הוא גרדיאנט. שינוי. אוסף של שערים שנסגרים מאחורינו כשאנחנו פוסעים קדימה ולא נפתחים שוב. פעם, כשהייתי קטן, הייתי מחכה בכיליון עיניים לשבת ולשעות בהן הותר לי לצפות בסרטים המצוירים שאהבתי. אחר כך התבגרתי ושכחתי מהם, שמתי אותם מאחורי, ולמדתי להנות ממשחקי מחשב, ומנגינה על פסנתר. אחר כך הגיעו מגע נערה, נשיקה ראשונה, תחושה של שד חשוף כנגד כף ידי. שנים אחר כך היה זה גוף כנגד גוף, והתחושה החמימה והמלטפת סביב האיבר שלי בעודי מתנה אהבים עם החברה הראשונה שלי.  ואחריה השנייה. הפעם הראשונה בה היא כרעה על ברכיה מולי במקומה הטבעי, המשיכה הראשונה בשיער. הפעם הראשונה בה כופפתי אותה בקצהו של המושב הנטוש וחדרתי לישבנה. למדתי לאהוב את הדיסוננס. קיבלתי על עצמי את טעמו המר של הקפה, והצורב של הויסקי, בדיוק כפי שלמדתי לאהוב את הצליל החד, המצליף של הסטירה הראשונה שהנחתתי, את המבט המזוגג והמיוחם שלה, את הלב שהלם לי בחזה. 

לפעמים הסתכלתי לאחור, אבל בחלוף השנים כבר לא ראיתי את פתח המערה. עם כל צעד שנטלתי, האור הלך והתמעט והאפלה הלכה והתגברה. אני זוכר את הרעד הקל שחלף באצבעותיי כששלחתי לה את ההודעה הראשונה, את ההתרגשות וההסתרה; ולאחר מכן, את  צלילי המכוניות החולפות בכביש הסמוך ואת הצללים האפלים שאורותיהן הטילו בתוך הרכב החשוך בעוד אצבעותי מטיילות על עורה החשוף. עור אישה של גבר אחר. את הלהט שבנשיקה האסורה. לקחתי אותה שם מבעלה, וידעתי שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאעשה זאת. היינו ביחד לבה רותחת. כשבעלתי אותה בחדר המיטות שלהם היא קראה בשמי וכרכה סביבי את רגליה. היא זחלה על ארבע שם, בחדר בו הם חלקו את הרגעים האינטימיים ביותר שלהם, השפילה את ראשה למעני מבלי שיידע, והגישה את טבעת הנישואים שלה כדי שאכסה אותה בזרע. אהבתי את הסימבוליות, ואת המחשבה שבכל פעם שבעלה יגע בה בין הקירות האלה היא תשוב ותיזכר ברגע הזה. בשלב מסוים למדתי לזהות את הרגע ההוא, שאני משרטט מחדש את הגבולות שלי והדם בעורקיי הופך לאדרנלין. אבל יותר מכל אהבתי את המגע של יד אחרת בידי, שמזכירה לי שגם במקומות הכי חשוכים, יש מישהי שאוהבת לעצב את עצמה מחדש בדיוק כמוני. מישהי סוטה שרוצה לקפוץ מהצוק יחד איתי, ולפחות לרגע להרגיש יחד איתי את חוסר המשקל.

אף פעם לא הייתי טיפוס של שוטים או בגדי עור. אבל סמליות? זה כן. סמליות היא הכל. הטקסים שלנו מעצבים אותנו גם מבלי שנשים לב. זה לא משנה אם אנחנו קמים בחמש בבוקר כדי לרוץ מסביב לשכונה או כדי להתפלל שחרית. הם נוטעים בנו שורשים, חוצבים בנו, מייצרים את התבנית אליה ניצוק את הגירסה העתידית שלנו. תרבויות שזילזלו בטקסים שלהן הן תרבויות שנכחדו - טוב, גם אלו שלא המציאו את האקדח או האנטיביוטיקה בזמן נכחדו, אבל זה נושא לפעם אחרת. לכן אני מאמין גדול בסמליות ובטקסים, ואין כלי חזק מהם כדי לייצר היררכיה. 

ומדוע אני מזכיר את זה? אני גבר בגובה ממוצע, לא נמוך מדי, לא גבוה מדי. מדי פעם אני נתקל במישהי תמירה, וכשהיא מעירה לי על כך שהיא יותר גבוהה ממני, אפילו בלי עקבים, אני אומר לה, "לא כשתהיי על הברכיים." גובה הוא הסמל הראשון למעמד, להיררכיה, והורדה של מישהי על הברכיים היא השלב הראשון בטקס שנועד לסמל זאת. העיניים שלך, אני אומר לה, גבוהות לי מדי. אני צריך שתורידי אותן. עדיין גבוהות מדי. עדיין. עד שהיא מבינה. אני מעדיף לעשות זאת עם חיוך, יש כאלו מחמירים ממני שנוטים להזעיף פנים, אבל התוצאה הסופית תמיד זהה, ובה היא שם למטה ואני פה למעלה. גובה הוא חשוב.

גם בפעירת הפה והוצאת הלשון יש סמליות. הכנה. גם כשהיא לא מעוניינת בזה. אין כמו להזריע את הלשון של אישה גבוהה, כזאת שיודעת שהיא יותר גבוהה ממני, אבל בכל זאת איכשהו מצאה את עצמה על הברכיים מולי בפה פעור ולשון בחוץ, ועיני עגל גדולות כאלה. עיניים של חיה שנכנסה לבור שנועד ללכוד אותה מרצונה החופשי. אישה כזו שתלך אחר כך ותסתכל מלמעלה על הגברים שסביבה במבט מתריס, וקצת תבוז להם בלב פנימה, כי היא רגילה שהחיוך שלה גורם להם לעשות את כל מה שהיא רוצה. כזו לשון אני אוהב שמגישים לי.

ולבסוף יש את הסמליות שבטקסים שאין מאחוריהם שום משמעות. גם כאלה שנראים לה מטופשים. במיוחד כאלה שנראים מטופשים. כמו למשל להחזיק את הידיים בזוית מסוימת, או ללבוש משהו מסוים. או לבוא בשעה מסוימת למקום מסוים. למה למקום הזה? ככה. כי זה סמל לכך שיש פה היררכיה, א-סימטריה שנעוצה עמוק בקשר בין שני אנשים: אחד שאומר מה לעשות, ואחת שממלאת אחר ההוראות. ככה מתחילה כל טירונות. אין לריצה סביב הבסיס כמעט אף פעם קשר לכושר הגופני של המתפקדים. כך גם בחוסר היגיון יש היגיון, עיצוב, קבלה. סדרה של מבחנים שנועדו ללוש את החומר האנושי כדי שכשתגיע ההוראה שכן יש בה היגיון, לא יהיה צורך להסביר אותו. כי ממילא ההיגיון חסר משמעות. אף אחת לא נכנעה לי אי פעם כי זה היה הגיוני. 

פעם ראיתי אישה בוערת, ובערתי אליה בעצמי. זה לא קורה הרבה, כשמישהו מתלקח מקרבתו של מישהו אחר. היא הייתה נשואה ובעלתי אותה בסמטאות נשכחות, בשדות חשוכים, במקומות ללא שם. טשטשנו זה את גבולותיו של זה; שכחנו כיצד להרים מגננות ונזכרנו כיצד להשתוקק. הייתי שואל אותה, כשהיא הייתה שם נמוך למטה מתחתי: אי פעם כרעת על ארבע למענו, ושלחת את ידייך לאחור כדי לפשק את ישבניך כדי לחשוף בפניו את החורים שלך ללא בושה? אי פעם שכבת על גבך, ראשך מטלטל מקצה המיטה ופיך פעור בעודך משתנקת על איבר גברי צפיד שנכנס אליו ויוצא ממנו בתנועות בוכנה? אי פעם כרעת על ברכייך במקלחת תחתיו וחשת בזרם החם של השתן שלו נוטף ממך? אי פעם התחננת שיקרא לך זונה בעודו לופת אותך מאחור ומרוקן את אשכיו לתוכך? האם חשפת את נפשך מולו ונותרת עירומה באמת - נמוכה, כנועה, סוטה - כפי שאת מתערטלת בפני?

לא רציתי לשמוע את התשובה שלה, רק רציתי שהמלים האלה יינעצו בה, שתיקח אותן איתה הביתה, שימשיכו לדגדג לה בעודה מכינה את ארוחת הערב שלהם. רציתי אותה מטונפת וסליזית כמוני, נוזלת, מעוררת; רציתי שנצלם את עצמנו כדי שאוכל לזכור כל הזמן איך היא גורמת לי להרגיש, אבל גיליתי שבתמונות שצילמנו יש רק פורנוגרפיה, ואני בכלל רציתי תאווה. ככה זה: כשמנסים להביט לאחור תמיד יש איזה ערפל מטושטש כזה, כמו תקליט ישן שכבר בקושי מסתובב. אולי בגלל זה אני כמעט אף פעם לא מצלם תמונות בחופשות. יש פשטות בבעירה כזו, גם אם היא קצרה ואינטנסיבית, ואולי בגלל שהיא כזו. אני זוכר כשכתבה לי שלוש מלים, "אני זקוקה לך", ואיך טרפתי אותה והתענגתי על סירחון הייחום שלה. לא חשבנו על נוחות כשפישקתי אותה במושב אחורי במאזדה המשפחתית שלהם. כשהבטתי בעיניה ואמרתי לה שאני עומד להזריע אותה היא רק נשכה את שפתה התחתונה והנהנה. ידענו מה המשמעות של זה, אבל לאף אחד מאיתנו לא אכפת. היא גרמה לי להיות טיפש. אני לפעמים חושב עליה ונזכר ברגע ההוא. היינו שני אידיוטים. הבעיה שלי תמיד הייתה שנשארתי כזה. 

זיון טוב מתחיל הרבה לפני שאיבר זכרי נכנס לנקב נשי. גם הרבה לפני שהיד מטיילת על הגב, ומחליקה משם כדי לעסות את השד אשר מולה. הוא אפילו מתחיל לפני הנשיקה, לפני שלשון אחת מכריעה את השניה. לא, זיון טוב מתחיל ימים קודם לכן, בהודעה, בתאווה, בהתכתבות, בשיחות; במה שנאמר בהן, ובעיקר במה שלא נאמר בהן. והאמנות הגדולה ביותר היא לדעת כיצד להתכתב בין השורות, להניח לצד השני להכין את הקרקע, משום שאף אחד לא יזיין אותנו טוב כמו שאנחנו מזיינים את עצמנו בפנטזיות האסורות שלנו, אלה שאנחנו נועלים במפתח בחלקים החשוכים של התודעה שלנו, ואולי מראים לאדם אחד או שניים אחרים במהלך חיינו.

האמת היא שאני שולט גרוע למדי. מעייף אותי "להוריד כלבות על ארבע", ואני ממילא גם לא מחפש את זה, ובגלל זה גם לא יודע איך עושים את זה. אני נפש חופשיה, ואני מעדיף להקיף את עצמי בכאלה. והאמת-האמת היא שאף פעם לא הצלחתי לגרום לאישה להרגיש כמו אוסף של חורים רעבים ופעורים - היא תמיד עשתה זאת לעצמה. אני רק ידעתי כיצד לנתב אותה לשם. כיצד לערום רמיזה על רמיזה, לגרום לה להציץ, לצאת מהשיריון, לגרום לה להוריד את המגננות שלה ולתת לעצמה דרור. היא עשתה זאת לעצמה כששכבה במיטה בלילה לפני שנפגשנו ונגעה בעצמה, וחשבה על הסיפור שהעליתי לבלוג, או על הפורנוגרפיה שראתה, או על המשפט ההוא המתחצף שכתבתי לה בצ'אט, או על הרעב האינסופי שכבר נוגס בה שבועות, או חודשים, או שנים. וכשסוף סוף היא מוצאת את עצמה תחתיי, ואת האיבר שלי קבור עמוק בפי הטבעת שלה, זה לא אני שגורם לה לרייר, או לפשק את הרגליים שלה ולבלוע אותי לתוכה, או לחורים שלה להתכווץ בעוועווים, או לאישונים שלה להתרחב. זה לא אני שמוציא את הטינופת שזולגת לה מהפה. זה לא אני שגורם לה להתחנן לתחושה של זרע חם. זה לא אני שעושה ממנה זונה או חור. את זה היא עושה לגמרי בעצמה.

הם ישבו לידינו בפאב, חבורה של סטודנטים צעירים להנדסת תוכנה, תמימים כאלה, מנסים להישמע כאילו הם ראו כבר דבר או שניים בחייהם ולא סיימו תיכון לפני שלוש שנים ועוד ניסו לברר באינטרנט איך לטפל בפצעי בגרות. הם שוחחו בלהט ביניהם על משהו אקדמי, בעיה באלגברה לינארית. מעניין מה היו חושבים אם היו יודעים איזו שיחה מתנהלת בשולחן לידם. היית רכונה לעברי, שפתייך צמודות לאוזני, וסיפרת לי על הזמן בו התפשטת במקום העבודה שלך ושלחת לי את הסרטון ההוא. הנהנתי בחיוך, ואז עיקמתי את אצבעותי כלפי מעלה ולחצתי, וקטעתי את המשפט שלך באמצעו. ידי השתחלה לה במהלך השיחה שלנו מתחת לשמלה הקיצית הפרחונית שלך, ואצבעותי היו קבורות עמוק בתוך הנרתיק שלך בדיסקרטיות מתחת לשולחן הרחק מהעין של שאר יושבי הפאב. התקשית לסיים את המשפטים שלך.

יצאנו מהפאב שעה וחצי מאוחר יותר. היית מעט שתויה אך במצב רוח מרומם. שעתיים של מגעים פלרטטניים, שיחות זימה ואצבעות שהיו בתוכך לסירוגין השפיעו את השפעתם. משכתי אותך לסמטה צדדית מבודדת והצמדתי אותך לנשיקה עמוקה, ואת נמסת לתוכי והתמסרת. הסמטה השקטה, המלוכלכת, הדרום-תל-אביבית, הייתה הנוף המושלם לטינופת שנטפה ממחשבותיי. ידי שוב הדרימה, ואת הרמת את השמלה. הצמדתי אותה אל המפשעה שלך וחשתי בחום הלוהט שקרן ממנה; ואז הזזתי אותה אחורה, אל ישבנך העגלגל, בעוד ידי השנייה מלטפת את לחייך תוך כדי נשיקה. הפרדת את שפתינו.

"לא ... " מלמלת. ידעת לאן אני חותר. "לא שם. לא פה ... אולי אל תעשה את זה הלילה? אני אעשה מה שתרצה, נשבעת." 

התחינה העדינה ששזרת בקולך גרמה לי לחייך. 

"אולי כדאי שתיזהרי עם הבטחות כאלה," אמרתי. "את יודעת איך תמיד נגמרות עסקאות עם השטן."

חיככתי את אצבעי בעדינות בין פלחי הישבן שלך, ואת ליקקת את שפתייך, לא בעונג, אלא בסוג של השלמה. לרוב היית מקבלת את הפלישה שלי אל החור האחורי שלך בלי להתנגד יותר מדי, אבל הפעם היה נראה שהיא קשה לך מתמיד. 

"אתה יודע כמה אני שונאת את זה - " נאנקת כשהעברתי את שפתי על צווארך. 

"כן," לחשתי. 

נאנחת, אבל פישקת את רגליך ושלפת מתיק הצד שלך בקבוק קטן של חומר סיכה. באותו הרגע לכדה עיני תנועה בקצה הסמטה. בהבלחה של רגע, קראתי לעברו. "היי, אתה!"

הדמות הנערית קפאה וחיפשה את מקור הקול, ועיניו התקבעו על שנינו. זה היה אחד הבחורים הצעירים שישבו לידינו בפאב. החבורה הצעירה שלהם התפזרה והוא היה בדרך לאנשהו. הוא היה גבוה וצנום, שיערו מקורזל, ועורו חיוור ובהיר.  היה ניכר שהוא לא בטוח מה לומר או איך להגיב. סימנתי לו להתקרב אלינו, ואת תלית בי עיניים חוששות. 

"אתה מוכן לעזור לנו?" קראתי לעברו. 

"אולי?" שאל בהיסוס, מבלי לזוז ממקומו, עדיין מנסה לפרש את הסיטואציה.

"אני לא יכול לצעוק את זה," אמרתי בקול.

הוא התקרב בחשש. 

"האישה פה צריכה את העזרה שלך."

"במה?"

"אתה מוכן להחדיר את האצבע שלך אל תוך התחת שלה?" 

"סליחה?" הוא מצמץ.

הפה שלך נפער, בציפיה למשפט שמעולם נאמר. העיניים שלך קדחו בי. אתה לא רציני, הן אמרו. אתה לא רציני. מטורף אחד. מה אתה חושב שאתה עושה?

לא איבדתי משלוותי. "אתה מוכן להחדיר את האצבע שלך אל תוך התחת שלה? אני פשוט הבטחתי לה שאני לא אעשה את זה, אבל היא ממש צריכה את זה."

הוא עדיין לא מש ממקומו. "אתם צוחקים עלי?"

"נשבע לך בכל היקר לי שלא," אמרתי.

הוא המשיך לבהות בחשדנות.

נאנחתי. "תעזרי לבחור," סימנתי לך. הלחיים שלך בערו ונתת בי מבט מלא שנאה, אבל הפנית אליו את גבך. אחזת בשולי שמלתך והגבהת אותה. את התחתונים הורדת כבר לפני שעתיים בשירותי הפאב, וכשהשמלה התרוממה חשפת בפניו את הישבן הלבנבן שלך. עצמת את עיניך, מקווה שמה שלא חשבתי לעשות יסתיים מהר ותוכלי לקבור את עצמך במערה חשוכה ולא לצאת לעולם. 

"היא ממש צריכה את זה. הנה, תפוס," אמרתי, והשלכתי לעברו את הבקבוק עם חומר הסיכה. 

"מה זה?"

"חומר סיכה."

"אתם סוג של סוטים?" הוא שאל, לאט. "קראתי על זה איפשהו."

חייכתי. "כן, אפשר לומר שכן. אנחנו נשיונל ג'יאוגרפיק בזמן אמת. תגיד, הכנסת פעם אצבע לתחת של מישהי?"

"לא." הוא לא זז, אך גם לא הסיט את עיניו מהישבן החשוף. לא האשמתי אותו, היה לך ישבן מושלם. המשכת לעמוד שם, חשופה, מתריסה, וסירבת לפקוח את עיניך. ראיתי אותך נושכת את שפתך התחתונה.

"אתה רוצה? זאת ההזדמנות שלך."

"קראתי על זה כתבה פעם. זה בדסמ?" הוא ניסה להחזיר לעצמו איזו מידה של שליטה בתרחיש, להפגין שאינו נסחף בזרם. 

"אני לא ממש בקטע של התוויות. אתה יכול לקרוא לזה איך שאתה רוצה, כל עוד זה מסתיים באצבע שלך בתוך התחת שלה."

"לא נראה לי שהיא ממש רוצה את זה," הוא היסס, אבל התקרב כמה צעדים מדודים.

"היא רוצה את זה, תאמין לי," אמרתי לו. "אתה עושה לה טובה. היא פשוט לא יודעת איך לבקש."

"היי, את בטוחה שאת רוצה את זה?" הוא פנה אליך פתאום. 

שתקת. רצית לדבר, להסביר לו, להבהיר שאת לא כזאת, אבל שתקת. בפנים צרחת.

"תקשיב, היא רוצה את זה. היא חושבת שלא, אבל אחר כך כשנהיה רק שנינו בחזרה בבית, אחרי המקלחת, היא תגיד לי כמה אני מדהים. הנה, אני אדגים לך. מותק," פניתי אליך בטון סכריני, "אם את רוצה ללכת, עכשיו זה הזמן. אבל אם לא, תעשי לבחור הזה טובה ותשלחי את הידיים שלך לאחור ותפשקי את הישבנים שלך. תעזרי לו להבין שאני לא איזה מפלצת שכופה עליך לעשות דברים שלא באמת מתחשקים לך."

רגעים ספורים עמדת שם, קפואה; ואז ידייך התחילו לזוז, כמו אשת מתכת שעמדה והחלידה, וכעת נעה לראשונה מזה שנים. השפלת את ראשך, מנסה לחשוב כמה שפחות על המעמד. על מה שאת עומדת לעשות.

הוא הסתכל בך. היה לו מבט מוזר בעיניים.

"אתה מבין?" אמרתי לו. "רק תהיה עדין. לאט בהתחלה. תשתמש בהרבה חומר סיכה, ותן לה דקה להתרגל."

היה נראה שהוא מתלבט לרגע, ואז החליט. הוא פתח את הבקבוק ומרח את חומר הסיכה באיטיות על אצבעו המורה, והתקרב שוב, הפעם עד-כדי מגע. נרעדת כשהיא החליקה בין הישבנים הפעורים. ידעת שאני מסתכל, בוחן אותך, ניזון מהרגעים האלה; מהגניחה הפתאומית כשהוא נגע בפי הטבעת שלך; מבית החזה שלך ועלה וירד כשכיסה אותו בכמויות מופרכות של חומר סיכה בזהירות מגושמת; מהאנקה החנוקה כשהפעיל לחץ מתגבר, עד שפער אותך והחליק פנימה בהיסוס. הוא נראה מרותק. עיניו נצצו והיו דבוקות לאופן המגונה בו אצבעו הייתה שקועה עד הקצה שלה בתוכך. 

"אתה רואה?" אמרתי. "זה די פשוט. תשאיר אותה שם, תן לה להתרגל."

שלחתי את ידי בין רגליך. עורך היה ספוג מיצים. הסרחת מייחום.

"את רטובה לגמרי," אמרתי בקול רם, והבחור הסתכל עלי ואז עליך. מלמלת משהו בלי קול. שלחתי אצבע לתוכך, ואז עוד אחת.

"אמרתי לך שאני לא אעשה את זה הלילה. מזל שהבחור הזה עבר בסביבה, לא?" חפרתי בך, ואת ניסית לא לנשום מהר מדי. לא לתת לי את הסיפוק. נגעתי לך בסנטר ביד הפנויה. צווארך היה נוקשה. סירבת להרים אותו, לפקוח עיניים, להסתכל. הייתה בזה הודאה - בסיטואציה. בכך שאני בן זונה. בכך שאת עומדת בישבן מפושק בסמטה חשוכה ונותנת לעצמך להיות סמרטוט. באצבע של הבחור שאת לא מכירה בתחת שלך. השפתיים שלך היו פרודות קמעה. ניסית להתכחש להתכווצויות שחלפו לך בנרתיק וחלבו את האצבעות שלי בנואשות.

"תגיד, היית פעם עם אישה?" שאלתי אותו. הוא הסמיק. "בערך, כן ... " גמגם.

הרמת את ראשך כאילו הכיש אותך נחש.

"בערך? זה כן או לא."

"כאילו, לא בדיוק. ירדה לי מישהי."

"אז לא?"

"לא." אמר בשקט.

"אתה רוצה?"

הייתה נואשות בעינייך הגדולות. תחינה ללא מלים. לא, לא יכול להיות, ניסית לצעוק. לא באמת. אתה לא תעז. לא שם, לא ככה, לא פה. אבל ה"לא" החלוש שיצא מבין שפתיך דמה יותר לאוויר שיוצא מבלון שאיבד את צורתו. 

"אני לא יודע," הוא שוב גמגם, הפעם בצורה הרבה פחות משכנעת.

"בחיי, פעם ראשונה, ואתה מתחיל בתחת. יש אנשים עם מזל. בגיל שלך בקושי ידעתי לאן לכוון את הזין שלי."

"אתם קצת משוגעים, שניכם."

"רק קצת. אל תחשוב על זה יותר מדי, אמרתי לך, היא נהנית מזה. פשוט נצל את ההזדמנות."

יש גבול שמעבר לו גבר צעיר אינו מסוגל לגבש עוד מחשבות קוהרנטיות. הוא הפשיל  את מכנסיו בתנועות מגושמות, נאבק בכפתור ואז ברוכסן. הזין שלו היה ממוצע, אך קשה כפלדה. 

"תעמוד מאחוריה. זה לא מסובך, רק תחליק לתוכה ותחזיק בצדדים לייצב את עצמך." הדרכתי אותו, משועשע מהסיטואציה, מעד-כמה הוא מגושם. בטח הייתי כמוהו בפעם הראשונה, אולי יותר גרוע. עבר הרבה זמן מאז. נשכת את שפתך התחתונה בציפיה ובפנים מכורכמים. הוא נצמד אליך וחיכך את איברו בך מספר פעמים לפני שהצמיד אותו אל החור שלך ושיקע את עצמו בתוכך. 

"היא נראית עדינה, אבל אל תרחם עליה," אמרתי. "תשתמש בה. תתרכז בעונג שלך. כמה שאתה לא חושב שאתה יותר מדי אגרסיבי, אל תדאג. היא אוהבת שגברים משתמשים בה ככה, כמו חור. היא חוותה הרבה יותר גרוע ממך."

שוב מצאתי את דרכי לתוכך. לא הייתי צריך אפילו להניע את האצבעות הפעם; אחרי תנועות ראשונות מהוססות, גמלוניות, הבחור הצעיר התרגל לקצב. הוא טלטל את גופך וגרם לאצבעותי לחפור בתוכך. הייתה בו אנרגיה חייתית, של גבר צעיר שסוף סוף קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו עם אישה. התקרבתי אליך. בשלב מסוים שמטת את ישבניך ושלחת את ידייך לפנים. נאחזת בכתפיי וקברת את ראשך בחזי בשילוב של בושה וכניעה. המתנת לרגע בו הבחור יאחז במותניך, יקבור את עצמו בך וישאיר בך את הזרע שלו. תהיתי מי משניכם יגמור קודם. ידי הייתה ספוגה בך. למשך דקה ארוכה השתרר שקט בסמטה, פרט לצלילים המגונים של הנוזלים וחומרי הסיכה, בעוד שנינו נכנסים ויוצאים ממך.