מלגעת בעצמי כ"כ בקלות.
אני זועמת. התסכול והכעס מבעבעים בתוכי ואני לא יודעת איפה לצרוח או למה להרביץ כדי לשחרר את הזעם הזה.
אני כמובן לא זועמת עליו.
אני פשוט לא מבינה לאיפה נעלמה אני של לפני 3 שנים שהייתה אומרת ל"שולטים" רנדומליים שבטח שלא אגע בעצמי עד שיסכימו. אבל בפועל זה שעשע אותי ועשיתי מה שרציתי, כי מי הם שיגידו לי מה לעשות.
הגוף שלי מבעבע ואני נעה בין תסכול שמביא אותי לסף דמעות, אל זעם שגורם לשרירים שלי לבעור ולגרון שלי להתכווץ מרוב רצון לצרוח.
איך הגעתי למצב שאני בובה-על-חוט שלו?
אני פשוט לא מצליחה לקבל את העובדה הפשוטה שאני כ"כ שלו שאני לא אעז לגעת בעצמי, רק בגלל שהוא אמר כמה מילים פשוטות בטלפון.
איך הפכתי להיות כ"כ שלו, שאני מוכנה לזעום ולבכות ולהיות מתוסכלת ועוד שלל רגשות קשים של ילדה קטנה שנאסר עליה לשחק במשחק האהוב עליה, רק כדי לא להפר את מה שנאסר עליי על ידו?
אני מוציאה קולות תסכול זועמים ורוקעת ברגליים, ברור לי שאם הוא היה כאן הוא היה צוחק מהכעס הילדותי שלי.
אבל הוא לא צריך להיות פה כדי לגרום לזה לקרות.
ואני אאלץ להתבשל ברגשות המטופשים והזועמים והילדותיים שלי עד שהוא יהיה פה, ויחליט אם לגאול אותי.
