יהונתן גפן כתב ״אם רע לי אני כותב״
אני כותבת גם כשרע וגם כשטוב כדי שאזכור. הכל מהכל.
שאזכור כירבול עם לטיפות רכות. שאזכור איך הוא סובב אותי עם הגב אליו והרים לי את רגל וחיכה שאכניס אותו אלי. שאזכור איך הוא גנח לי באוזן כשזיין אותי חזק כל כך שכמעט נפלתי מהמיטה תוך כדי שהוא תופס אותי בציצי כדי שזה לא יקרה. שאזכור איך הוא טייל עם האצבעות שלו מהצוואר שלי דרך החזה והבטן ועד לכוס כדי שאגמור. שאזכור איך הוא דיבר על הנשלטות שהיו לו, על זו שדומה לי, על זו שממש ההפך ממני ואיך הרגשתי את עצמי מחסירה פעימה של קינאה. שאזכור את הבעיטה הקטנה בבטן שהרגשתי כששאלתי אותו אם הוא מתגעגע להוליך נשלטת על הברכיים עם קולר ורצועה והוא אמר לי ״כן, אני מתגעגע לזה״ בידיעה ברורה שלא אוכל לתת לו את זה לעולם. שאזכור איך שכבתי לידו ואיך הוא התכרבל לידי, דוחף את הראש שלו עמוק בשקע הצוואר שלי, נושם אותי לתוכו, כשכולו מקופל לידי ואני עוטפת אותו ומערסלת אותו עם כל הגוף שלי. שאזכור איך דמעתי כשאמרתי שיהיה לי קשה כשהוא יסע. כמו שאני דומעת עכשיו כשאני כותבת את זה פה.
