|
|
|
תמיד הייתי טועה בשיר.
זה כואב? קורה?
ואולי זה לא משנה.
מי היה מאמין שכבר מעל תשעה חודשים אנחנו בסרט הזה.
לרגע האמנו שאנחנו כפסע.
ולרגע מחשבות שהנה הגענו - הנה סיימנו - ושוב.
וזה כואב. וקרה ויקרה.
וממשיכים. ונושכים שפתיים וממשיכים.
כי כל צעד הוא להמשך הדרך
קדימה קדימה קדימה.
כי אין לנו ברירה.
יש כל כך הרבה משימות שיקרו
כדי שנגיע. יום אחד.
ואולי זה יקרה בקרוב?
ואריק לביא מצוין תמיד - אבל קחו ביצוע ממש מעניין
רשמית.
אין פואנטה. תרקדו
*אבל באמת תרקדו, כן? בשביל זה אנחנו נלחמים
עומד עם האקדח
מטווח מפונפן אי שם
ויורה ויורה יורה
מנקב מטרת נייר
בחורי מוות זעירים
ונזכר איך הורגים
וליבי מבקש לברוח
אולי שלא? להרוג?
לעזאזל כמה נבלות יש בעולם.
תתאפס. המוח צועק.
משדר לי בריפיטים
מראות סיוט של רחובות חרובים
אתה יורה כדי להציל.
ולי ברור
שאם אטול חיים
אפגע בנפשי ללא הכר
ואם לא אציל את אחי
מנטילת חייו
נפשי תחדל מלהתקיים.
יום אחד יהיה פה טוב.
ושקט
אולי, הלוואי.
שבת במילואים
על הבוקר - ידעה בצבע אדום.
חלל
תאונה מבצעית
יודע גדוד. לא יותר
ממשיכים, את היום
את המשימות
עם מועקה בלב
לילה
הותר לפרסום.
מכיר אותו
שיטטט
יש אנשים של ה6.10
כאלה מין אנשים
פוליטיקאים שממש אין לי כוח לדבר עליהם.
הם לא שווים את זה.
יש אנשים שהם ממש התאריך של היום
וזה נהדר בעייני.
אנשים שחיים למרות מה שקרה.
שבונים מחדש שחיים את חייהם.
ויש את אנשי ה7.10
שמאז יום ארור שינו את חייהם מקצה לקצה
אם באיבוד היקר להם, חירותם, חייהם, ביתם וחיי יקיריהם.
מאז ה7.10 אני במילואים.
אולי בדילוג של שבוע בין לבין.
אני עושה את זה בשביל מי שחי ב7.10.
אבל גם בשביל מי שחי היום.
אנשים פה לא חיים ב7.10. לא כולם.
הם מבלים נפגשים אוהבים וחווים.
ובשביל זה - אני שמח להיות במילואים ולכלות את הזמן שלי.
לבלות לילות שלמים בהכנות למבצעים, במעקב אחר הכוחות, בחישובי חבלה - ועוד דברים שבחיים לא הייתי עושה.. לולא
גאה להיות איש ה7.10 בשבילכם.
והשמש עודנה במסעה
עוד יום ועוד יום
והכוחות נלחמים
הו עד כמה שהם נלחמים
גבורת עלומים
ועוד מספרים הופכים שמות הופכים זיכרון
ומתקדמים. כמו השמש
אין ברירה
מחכים לנו
ואני פה. בדרום
מנסה להרגיע את הנפש אחרי עוד משמרת
יום אחד אדע לנוח באמת
חייב כבר
עוד שבוע עבר
על כוחותינו
לילות שהפכו לימים, והימים? לא עושים הנחות
ושוב הודעות על נפילות חיילים
ושוב צפייה דרוכה לבוקר לשמוע
מי הם היו
שם ולא מספר.
וברכבת הרים שמחה אדירה על שוב ארבעת החטופים הביתה. להיקבר באדמה שממנחה נחטפו באכזריות.
עכשיו נוסע הביתה להתאוור.
יומיים. זה מה שיש
אי אפשר יותר
שיש חיילים שנלחמים עכשיו
ברפיח. ברצועה.
בסוף ננצח
בינתיים?
נשימה עמוקה
כמה שאפשר
עד שיגמר
אז גם היום. יום העצמאות כמו 155 מהימים האחרונים אני רחוק מהבית. במילואים.
מלווה כוחות לעשות את המשימה שלהם בצורה הטובה ביותר.
עושה הכל כדי שינצחו בקרב.
שיפגעו פחות. שידעו יותר על הסביבה שבהם הם פועלים.
ואולי.. ימצאו.. מישהו.. משהו
הלוואי.
בחודשים האחרונים
ישנתי פחות מידי
אכלתי יותר מידי
שתיתי קפה הרבה יותר מידי
רצתי פחות מידי
למדתי פחות מידי
בכללי
עשיתי פחות לעצמי
והעצמאות
הרבה יותר חזקה עכשיו
כי גם אני
חלק קטן
ממגש הכסף
שעליו
ניתנה
לנו מדינת היהודים
אין מישהו שלא כואב ביום הזה
זה כולנו
הפצע פתוח. מדמם וכואב כל כך
וזה שזה כואב
זה חצי נחמה
אין אדישות
כל הכואב חי
עם ישראל
חי
תודה שאתם מקום להביע כאב בשנה שהיא יום זיכרון
יש קטע כזה בחגים
לחיות את הסיפור
והנה עכשיו יוצאים לחירות.
הידד
אבל באיזה קטע?
עם החטופים? הפליטים? הפצועים? החללים?
אולי עם המילואים הבאים שיגיעו ישר אחרי החג?
ואולי אף פעם לא הבנו כלום
מה זה חירות ואיך יוצאים אליה
