|
|
|
והשמש עודנה במסעה
עוד יום ועוד יום
והכוחות נלחמים
הו עד כמה שהם נלחמים
גבורת עלומים
ועוד מספרים הופכים שמות הופכים זיכרון
ומתקדמים. כמו השמש
אין ברירה
מחכים לנו
ואני פה. בדרום
מנסה להרגיע את הנפש אחרי עוד משמרת
יום אחד אדע לנוח באמת
חייב כבר
עוד שבוע עבר
על כוחותינו
לילות שהפכו לימים, והימים? לא עושים הנחות
ושוב הודעות על נפילות חיילים
ושוב צפייה דרוכה לבוקר לשמוע
מי הם היו
שם ולא מספר.
וברכבת הרים שמחה אדירה על שוב ארבעת החטופים הביתה. להיקבר באדמה שממנחה נחטפו באכזריות.
עכשיו נוסע הביתה להתאוור.
יומיים. זה מה שיש
אי אפשר יותר
שיש חיילים שנלחמים עכשיו
ברפיח. ברצועה.
בסוף ננצח
בינתיים?
נשימה עמוקה
כמה שאפשר
עד שיגמר
אז גם היום. יום העצמאות כמו 155 מהימים האחרונים אני רחוק מהבית. במילואים.
מלווה כוחות לעשות את המשימה שלהם בצורה הטובה ביותר.
עושה הכל כדי שינצחו בקרב.
שיפגעו פחות. שידעו יותר על הסביבה שבהם הם פועלים.
ואולי.. ימצאו.. מישהו.. משהו
הלוואי.
בחודשים האחרונים
ישנתי פחות מידי
אכלתי יותר מידי
שתיתי קפה הרבה יותר מידי
רצתי פחות מידי
למדתי פחות מידי
בכללי
עשיתי פחות לעצמי
והעצמאות
הרבה יותר חזקה עכשיו
כי גם אני
חלק קטן
ממגש הכסף
שעליו
ניתנה
לנו מדינת היהודים
אין מישהו שלא כואב ביום הזה
זה כולנו
הפצע פתוח. מדמם וכואב כל כך
וזה שזה כואב
זה חצי נחמה
אין אדישות
כל הכואב חי
עם ישראל
חי
תודה שאתם מקום להביע כאב בשנה שהיא יום זיכרון
יש קטע כזה בחגים
לחיות את הסיפור
והנה עכשיו יוצאים לחירות.
הידד
אבל באיזה קטע?
עם החטופים? הפליטים? הפצועים? החללים?
אולי עם המילואים הבאים שיגיעו ישר אחרי החג?
ואולי אף פעם לא הבנו כלום
מה זה חירות ואיך יוצאים אליה
לילה מטורף
היסטורי
תודעה
שברגע זה ממש מנסים להגיע.
אליך.
במטרה להרוג.
ולמעלה רעשי המטוסים.
חגים כל העת
מכסים אותנו בשמירת הגנה
אבל אנחנו, עם נשלט שאנו
בראטים שעוד לא למדו לסמוך
כנראה בצדק.
על כל פנים
סשן קשוח
כולנו צריכים חיבוק
הפעם זה היה קצר
כמה שעות לתת למדינה
מה יש?
אבל מספיק בשביל למחוק
כל טיפת רצון לשגרה
כי המוח שלי
לוחם בעזה
ושוב טיפ של אלופים -
לפני שחוזרים הביתה - טבילה במים קרירים בטבע עושה נפלאות..
יום הזוי
יום מלא משמעות בעבודה
והופ למילואים
הולכים חוזרים
כל הזמן
בגוף
הראש?
לא פה ולא שם
פוסח על שתי הסעיפים
יום יבוא וזה יגמר
בינתיים?
יש לי מזל
שאני פאקינג מרגיש
גאווה להיות שליח.
טיפ של אלופים -
בין לבין לעבור בכיכר החטופים.
לזכור למה.
ואו. מלא זמן לא כתבתי
אז לא. לא השתחררתי
כלומר רשמית כן, בפועל לפחות חצי מהזמן שלי שם.
זה לא פשוט לחיות על שני צידי חיים, אבל המשימות חייבות להתבצע. והכי טוב שיש.
כנראה עוד מעט נחזור למילואים על מלא.
לא יודע. אולי יהיה פשוט יותר?
אז יופי לי. שוחררתי.
משמח. אולי. אעלק
לא נורא. יש מספיק עזה לכולם,
וגם אני אמשיך לקבל אותה במנות קטנות
פעם בשבועיים שלושה
לזכור שאנחנו עדיין במלחמה
ואז כזה בוקר.
המספרים הנוראים של אתמול
הופכים שמות, הופכים תמונות
הופכים חיים שנגדעו
בשביל שאנחנו נוכל פה לשחק.
לא יודע למה אני בוחר לחזור לכתוב פה הבוקר.
אולי כי רק פה מבינים כאב.
עם שזקוק לאפטר קייר דחוף.
