ELLE est moi

כשאתה רחוק אני אוהבת ללכת אחורה בבלוג ולקרוא אותנו של פעם. את הסשנים, את התחושות שלי, המחשבות שלי. הדרך שעברנו מאז ועד היום. התהליכים ששנינו עברנו ואנחנו ממשיכים לעבור.

היום גללתי וגללתי אחורה, הרבה יותר אחורה ממש שאני גוללת בדרך כלל. בדרך כלל אני נעצרת בתחילת המלחמה - אני קוראת את השיא של הקושי, אני אוהבת לקרוא את הדקה אחת שלפני המלחמה ואז את הבום של אחרי, איך הכל השתנה. זה תמיד מוביל לאותה נקודה מתסכלת שאני במקלחת, מאוננת עלינו ואז גומרת ובוכה, בוכה על מה שהמלחמה עשתה למיניות שלי ושלך ושל מדינת ישראל.

אז היום, חוץ מזה שקראתי את הרגע שלפני המלחמה, הרגע שאחרי המלחמה וכל מה שבא איתה עד היום, ואז אוננתי במקלחת וגמרתי ואז בכיתי על המלחמה המזדיינת הזאת וכמה היא שיבשה… אז גם קראתי אחורה אחורה אחורה פוסט שמתאר את מה שאני חושבת שהיה הסשן האחרון שלנו. אני חושבת. אולי אני טועה.

בכל מקרה, פוסט אחלה בעיניי. לכו אחורה אם בא לכם, קראתי לו ״קנאה, הרגש האולטימטיבי של המזוכיסטים״. תיארתי שם סאבספייס מדהים שהיה לי בסשן ההוא והדרופ שהיה לי אחרי בעקבות זה שהכרת מישהי בכלוב וסיפרת לי עליה, ומשהו הרגיש לי שונה. אולי זה בגלל שהתקרבנו, כמו שאתה אומר, ואולי זה בגלל ששמעתי את ההתרגשות שלך בקול ואני כבר נתתי לך את הלב שלי ופחדתי שתמחץ אותו כמו שמישהו מוחץ נמלה בלי לשים לב כשהוא בדרך לפגוש את אהבת ליבו. כבר מחצו לי את הלב בחוסר התחשבות וחוסר רגישות ולא רציתי שזה יקרה שוב.

לא מחצת לי את הלב בסוף. להיפך, הצלחנו שנינו לפתוח את הלב ולמצוא נחמה אחד בשנייה ולמדנו לשתף ולדבר ולפעמים להיות האריה והלביאה האלה. מהיתרונות שהמלחמה הביאה לקשר שלנו.

אל תדאג, אני שומרת לך את האופציה למחוץ לי את הלב ביום מן הימים 🙂 אני יודעת שאתה עדיין יכול לעשות את זה. זה בסדר.

בכל מקרה, בחזרה לענייננו.

בסוף הפוסט כתבתי בקטן שאני פה כי אני רוצה ללמוד להתמודד עם כל הרגשות, ושלא באתי לבדסמ כדי לברוח מרגשות קשים וכואבים כמו קנאה. קנאה היא אחד מהרגשות שאני רוצה להרגיש, כי הם גורמים לי להרגיש חיה. הם מעירים אותי. הכאב החד של הלב שכואב ועלול להתרסק למיליון חתיכות שווה יותר מאלף ספנאקים (אל תתפוס אותי במילה, לא חייב לעשות פה ניסויים בבע״ח, כלומר עליי, כדי להוכיח) ומחזק אותי ואותנו יותר.

האמת, שעם כל הכאב שהיה לי בימים האחרונים, ועם כל מה שאני מתמודדת כרגע, הבכי הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי מתחילת המלחמה. מהשביעי באוקטובר לא הצלחתי לבכות. משהו התייבש בפנים והרגשתי את עצמי נאטמת. משהו בתמימות שלי נשבר, משהו השתנה בהבנה שלי לגבי בני האדם. משהו בי היה עסוק כל יום כל היום באובדן, באבל, בכאב ועדיין - אפילו לא דמעה אחת.

ואז ערב אחד הצליח להוציא ממני חמישה חודשים של בכי שהיה תקוע בפנים ולא הצליח לצאת. חמישה חודשים שלא הצלחתי לבכות אצל הפסיכולוגית, בכלל. ואם אני לא בוכה, סימן שיש בעיה. סימן שמשהו תקוע בפנים.

ואז, בבת אחת, נהרות של בכי יצאו ממני תוך כדי שאני מנסה לשאוף אוויר באמצע התקף חרדה, שוכבת על המיטה, בחושך. היפר ונטילציה תוך כדי דמעות שזולגות במרץ ואני מנסה להסדיר נשימה אבל המוח שלי צועק weeeeooouuuuu weeeoooouuu alert alert alert הוא לא אוהב אותך הוא לא נמשך אלייך עבר לו ממך את שמנה ומכוערת והוא לא רוצה אותך הוא ישכח ממך הוא ימחץ את הלב שלך כמו נמלה.

אני קמה מהר מהמיטה ומנסה לתרגל נשימות עמוקות אבל המוח שלי על ספידים רץ ממקום למקום, ממחשבה למחשבה וכל מחשבה יותר גרועה מהקודמת והתקף החרדה במקום להירגע רק ממשיך לטפס ולטפס ואני רצה לשירותים מהר לפני שאני אפספס ומקיאה את נשמתי אל האסלה. הגוף רועד כולו, כמו כלב אחרי אזעקה, ואני נזכרת בהרצאות שמדברות על פריקת סטרס ובמקום לנסות לצמצם אני מתחילה לנער את כל הגוף כדי לפרוק את כל המתח שהצטבר. את בסדר, אני לוחשת לעצמי. את בסדר. הכל בסדר.

ואז.. רגיעה. ואז שוב בכי, ושוב רגיעה - וככה נראים הימים האחרונים. קצת בכי, קצת רגיעה. קצת בכי, קצת רגיעה. ופחדתי שאולי נשבר בי משהו, שאולי זה יתקע ככה. אבל איפשהוא בפנים כבר למדתי שזה יעבור. נזכרתי שהיינו שם כבר. נזכרתי שהיינו שם בקיץ, בשיחת טלפון כשהייתי בפקק באיילון ב-1 בלילה ודיברנו על זה שהתאהבתי בך ואתה לא בי, ואז בכיתי במשך יומיים רצוף. ונזכרתי בסשן האחרון שלנו, עם ההיא שהכרת בצ׳אט שגרמה למערכת הסימפטתית שלי לצרוח.

נזכרתי שעברנו דברים שהיו לי קשים וצלחנו אותם, ועברנו אותם והנה אנחנו פה, ביחד. נזכרתי שרק צריך לדבר, ורק מלשמוע את הקול שלך אני נרגעת. אז ביקשתי שנדבר בטלפון ושיחת טלפון של שעה הזכירה לי שאנחנו בסדר. שאפשר להירגע. אנחנו ביחד, גם אם זה זמני, גם אם זה יגמר מתישהוא. כרגע אנחנו ביחד וכרגע טוב.

ולסיכום, הפואנטה. הקנאה שגרמה לי לבכות במשך יומיים וחצי העירה את החרמנות שלי מהבוידעם ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה, מאז תחילת המלחמה, שהייתי חרמנית בטירוף כמו שהייתי בקיץ היפה שהיה לנו. אוננתי היום כל כך הרבה יותר מדי פעמים שכבר כואבת לי היד והייתי צריכה לעסות אותה כדי להרגיע אותה.

בעצם, כמו שהפסיכולוגית שלי אמרה לי - צריך לטפס את כל ההר כדי שתוכלי להגיע לירידה. כל גל עובר בסוף, צריך להיות סבלניים ולתת לו מקום להביא את כולו, במלוא עוצמתו, להתנפץ על החול ואז לחזור אחורה אל הים.

נכתב במהלך הדייט:

״נכון שדיברנו על סשן לכבוד יום ההולדת שלך?״

״כן, רציתי לדבר איתך על זה. האמת, האמת ש… אני לא כל כך בטוחה שבא לי״

״כאילו מוזר לי לדמיין את עצמי מצליף בך פה או בחדר ליד״

״כן, חשבתי על זה גם.״

מתוך שיחה שנערכה, ככל הנראה נכתב בצורה לא מדויקת, כי מי באמת זוכר מילה במילה.

מחשבות.

כשהיינו על הספה שלי, כלומר אני הייתי עם הרגליים פשוקות יושבת עליך, ודיברנו עלינו ועל בדסמ, אמרת שעלה לך רעיון ליום ההולדת המתקרב ובא שלי, ובסוף סיפרת לי שחשבת שנעשה סשן. התרגשתי. הייתי חרמנית נורא ורק המחשבה על כל אקט מיני ובטח ובטח איתך ובטח בטח כמו בימים הטובים, עשה אותי רטובה וגרם לי לרצות שהייתי נולדת כמה שבועות לפני, או ליתר דיוק ממש אותו ערב שבו דיברנו על זה. כמו ששחר חסון אמר, הלוואי שהיית לוקח אותי לקיר.

ואז עבר הזמן, וקיבלתי מחזור, והלך החשק, ואז חשבתי שאולי זה בגלל ההורמונים, ומזל שביום ההולדת שלי אני אהיה בביוץ אז בטוח אני אהיה חרמנית ואני ארצה סשן. אבל… הרצון הזה לא בא, הוא לא מגיע.

יש בי צד שחושב - וואי, איך בא לי להזיז את הזמן אחורה לתקופה ההיא. לקיץ, לזמן הפנוי, לסשן השבועי הקבוע, לשיחות אל תוך הלילה. ללמשוך עוד רבע שעה של אפטר קר של התכרבלות במיטה.

ויש צד אחר שמסתכל עלינו היום, ועל הקשר שנבנה, ועל האהבה, והתמיכה, והחיבוק והאושר וכל מה שלמדתי ממך. ויש דמעות בעיניים כשאני חושבת על כמה אני שמחה ומאושרת שיש לי אותך בחיי. כמה שאתה מכניס לי אור ומשמעות לחיים. כמה שאתה משמח אותי ועושה לי נעים ושמח בלב.

ויש הבנה, שהחיים כל הזמן מתקדמים, ואנחנו איתם ואי אפשר לחזור אחורה ולעשות ״בדיוק כמו״ אז. אפשר אחרת. אפשר חדש. אפשר משודרג.

אפשר להסתכל על זה כתזה, אנטיתזה, סינתזה. זה היה השיעור האהוב עליי בסוציולוגיה כשהמרצה הסבירה לנו על הקונספט.

תקופה אחת הלכה, באה תקופה הפוכה, ובסוף תגיע השילוב של השתיים. אחדות הניגודים.

נכתב אחרי הדייט:

מבלי שידעת מה כתבתי, מצאת לנו סינתזה.

תודה.

נ״ב, הגעתי הביתה :)

לפעמים יש רגעים שאנחנו ביחד ואני חושבת על כמה דברים השתנו מאז תחילת המלחמה וכמה היחסים בינינו השתנו. כמו למשל שאנחנו כבר לא ביחסי שליטה.

ואז, יש רגעים כאלה, שאנחנו יוצאים מהבית שלי אחרי דייט נייט עם משלוח מהוולט ופרק או שניים מסדרה, כל אחד לעיסוקיו - אתה הביתה ואני לעבודה, ואנחנו יורדים במדרגות ואני מגיעה לרכב שלי, נכנסת אליו ואז בלי לחשוב קוראת בקול (חזק מדי, מסתבר) - ״אוי שיט.״

״אוי שיט, מה?״ אתה עומד ממול הרכב, האורות שנדלקו מהרכב שלי מאירים עליך רגע אחרי שהדלקת סיגריה.

״אוי שיט שכחתי את המטען שלי בבית״ אני עונה וכבר יודעת מה מחכה לי. וכמה אתה שונא שאני תמיד על 3% סוללה ואני יודעת, יודעת, שאם המצב היה אחר עכשיו, היית מתחרפן ואני הייתי חוטפת על זה בסשן הבא.

ואתה מסתכל עליי במבט קצר ואני ישר נעצרת ומחפשת תירוצים -

״לא, נו, אבל… יש לי 20% וזה יספיק לי ללילה״

״לא נו, אבל… אין לי כח לעלות עכשיו חזרה הביתה הרגע ירדנו״

״לא נו, אבל… אני אאחר לעבודה״

ואתה פשוט אומר - ״לא. תעלי להביא. אם לא, אני אעלה להביא״

ובשניה אחת אני מרגישה את הנשלטת פוקחת עיניים בבת אחת, בום מתעוררת משינה כאילו העירו אותה עם משרוקית וקולות אזעקה והיא רצה ומתייצבת ועונה במקומי (או לא, כי היא אני).

ואני נועלת את הרכב ועולה ברגל למעלה רק כדי להביא מטען כי לרגע אחד, לשבריר שניה, למרות שכאילו שכחנו מה היה בסשנים שלנו שלפני המלחמה, אנחנו שוב ביחסי שליטה ואתה אומר ואני מצייתת.

וזהו, סתם זה היה רגע נחמד. פתאום זה החזיר אותי למקום וזה היה לי נעים.

ואז אתמול, אחרי שהלכת, נזכרתי שבפעם הראשונה שדיברנו על לעבור לגור ביחד, אמרת לי שאם אני אתחצף או אתנהג ״כמו בת״ אתה פשוט תוכל להעיף לי סטירה או להצליף בי ולאפס אותי בחזרה.

ופתאום זה הרגיע אותי, שאולי זה כן יכול לעבוד הסיפור הזה. חשבתי על זה שאפשר להחזיק בplayfulness גם כשגרים ביחד. אולי זה באמת יהיה לנו בסדר ואני לא אהיה עצבנית מלנקות ולבשל ולעשות כביסות בשביל גבר, כי זה יהיה אתה ובשבילך.

ואין דבר שהייתי רוצה יותר כרגע מלהכין לך אוכל בזמן שאתה יושב בספה, עם רגליים על השולחן, רואה טלויזיה, ולהגיש לך אותו באהבה ובגאווה הכי גדולה שיש בי.

(למקרה שהתגובות שיעלו כאן ידברו על אלימות במשפחה או אלימות זוגית, אין מה לחשוש. נא לזכור שיש פער בין המציאות לבין מה שאתם קוראים ברשתות החברתיות)

הוויז מראה שיש לי עוד איזה 20-25 דקות עד שאני צריכה לצאת. נראה כמה זמן יקח לי לכתוב את הפוסט הזה ואם אספיק לכתוב את כל מה שעובר לי בראש.

עוד 20-25 דקות אני צריכה לצאת לפגישה עם הפסיכולוגית ובזמן שאני שוכבת על הספה ומתלבטת אם להציע לך שאקפוץ אחרי הפסיכולוגית רק כדי להביא לך לעבודה עוגיות שאפיתי אתמול וכבר ארזתי יפה בצלופן, עולה בי איזו פנטזיה שדיברנו עליה פעם.

וואו, מרגיש שעבר נצח מאז. איך המלחמה הפכה את החיים שלנו ל-לפני ואחרי.

אז אי שם, בחיים שלפני, הייתי בדרך לעבודה, אתה היית במשרד. התכתבנו ואמרתי לך שנורא בא לי להגיע אל המשרד שלך ולחכות לך בשירותים, על הברכיים. או לחילופין, שתכלא אותי באיזה חדר צדדי עם מנעול שרק לך יש. תשאיר אותי שם, על הברכיים, עם ידיים קשורות מאחורי הגב, לחכות לך, עד ש - כמו שכתבתי בפוסט הקודם - תעשה בי כרצונך.

אם היה לי זמן הייתי הולכת אחורה בשיחות שלנו כדי לאתר את השיחה הזו, אי שם בקיץ.

בסוף, אני זוכרת - עצרתי בצד הכביש, הרמתי את החולצה ושלחתי לך תמונה של הציצים שלי. דוגמה לאיך האגו מפשר בין האיד (הרצון לנסוע אליך למשרד, עכשיו) לבין הסופר אגו (העבודה מחכה לי).

פתאום, ואולי גם לא פתאום - כי אני בביוץ אז חרמנית וגם כי התחילה העונה החדשה של ״סימנים״ ואני שוב מתעסקת בבדסמ, משהו שהנחתי בצד למשך תקופה מאז תחילת המלחמה - אני מוצאת את עצמי שוכבת על הספה בסלון ומפנטזת עליי, עליך ועל מציצה בתא שירותים.

מדמיינת את עצמי מחכה לך, ואתה במשרד עובד, יושב עם אוזניות, אולי משוחח עם קולגות. יודע שאני שם, מחכה. בשלב מסוים אתה קוטע את השיחה עם הקולגות ואומר - ״אה, אני כבר חוזר. קופץ רגע לשירותים להתפנות״ ומתקרב אל שירותי הבנים.

אתה נכנס ויודע בדיוק לאיזה תא לגשת. פותח את הדלת ומביט מטה - כדי לראות אותי, זו שעצרה את היום שלה ועזבה הכל כדי לגרום לך להנאה ופורקן באמצע היום, יושבת על הברכיים, על הרצפה הקרה והמטונפת של השירותים, עם המבט מושפל מטה, מחכה רק לך.

אני מזהה את המגפיים החומות אבל לא מרימה את המבט. אני יודעת שהמבט שלך עליי, ואתה עומד מעליי. אני שומעת חגורה נפתחת, את הריצ׳רץ׳ יורד בתנועה בטוחה. אני יכולה רק לדמיין איך אתה מוציא את הזין שלך מהתחתונים ומעט מתכופף כדי לתפוס את הסנטר שלי עם היד שלך, כדי להרים את המבט המושפל שלי אליך.

ולרגע אחד אני מרימה את המבט ומביטה אליך, אי שם למעלה. אני מגניבה חצי חיוך ובעיניים אני מסמנת לך ״תודה״ שהסכמת לי להגיע אליך היום למשרד ולהפוך את היום שלך לקצת יותר טוב.

ואתה, בתמורה, נותן לי לתת לך את הטוב הזה.

בפנטזיה הזאת, של יום ראשון בצהריים על הספה בבית, רגע לפני שאני יוצאת לפגישה עם הפסיכולוגית, אתה מסכים לי להגיע אליך למשרד אחרי הפגישה איתה כדי לתת לך 2 דברים:

מציצה

ועוגיות שאפיתי אתמול בצהריים.

לפעמים, קצת בא לי… שתכתוב לי בהודעה - ״מה דעתך על סשן היום?״

ואני ישר ארגיש את הבטן התחתונה כאילו מתחממת ומתכווצת ומתרגשת ומתהפכת ובאופן אוטומטי אני אחייך והזנב הישן נושן היה חוזר לכשכש. ואני אגיד לך, ״כן, ברור. אני אשמח זה יהיה מושלם״ ודמעה קטנה תתחיל לרדת מעין ימין מהתרגשות.

אני אוציא את המחוך השחור מהארון ואוריד ממנו אבק, ההוא שלא נגעתי בו מאז הסשן האחרון. אוציא איזה גרביון שהזמנתי מ״שיין״ ועדיין לא יצא לי לנסות, איזו חצאית שחורה קצרצרה.

אני אכנס למקלחת לטיפול 10,000 ואצא ממנה חלקה ונקייה. אמרח קרם גוף לאט ואהנה מהמחשבה של היד שלך שתעבור על האיזורים האלו לאט… לאט… אחרי הצלפה חדה וכואבת. אני אסתובב קצת עירומה בבית, מהמקלחת אל חדר השינה, עם מוזיקה נעימה ברקע. מתרגשת ומתכוננת למה שמחכה לי הערב.

אלבש את המחוך, אשים את הגרביון, את החצאית הקצרצרה, אסתכל במראה, אעשה קצת פוזות וארגיש שוב, כמו שהרגשתי אז לפני סשנים, הכי כוסית בארץ.

ואז, אולי אחליק את השיער כמו בפעם ההיא שהחלטתי להחליק אותו ואדמיין אותך תופס אותו ומושך אותי כל הדרך מהכניסה לבית ועד חדר השינה, ותדחוף אותי אל המיטה. תקשור לי את הידיים והרגליים אל קצוות המיטה, יד אחר יד, רגל אחר רגל. תמשוך את האגן שלי למעלה, תחשוף את התחת שלי, תעביר ליטוף קצר - נוגע לא נוגע, ותצא ממני אנחה בלתי נשלטת. ואז, במהירות, בלי שאספיק בכלל לחשוב, תנחית את הספאנק הרותח הראשון.

קצת אתאפר, 2-3 שפריצים של בושם, נעלי עקב, מפתחות ואצא לדרך. שכחתי משהו? פשוט כבר כל כך הרבה זמן לא היה לנו סשן. שאני לא אעשה פדיחות. אה! הקולר. מעניין איפה החבאתי אותו. פעם הוא היה תלוי בגאווה על מתלה התיקים שלי. קיבל מעמד מיוחד משל עצמו. אבל אחרי כמה זמן החבאתי אותו באחד התיקים שתלויים שם, למקרה שיבוא מישהו שלא מבין למה יש לי קולר בלי כלב(ה) בבית. מתה כבר לשים את הקולר שוב על הצוואר שלי ושתמשוך אותי מהקולר ותרים אותי אליך כדי לפקוד עליי לפתוח את הפה, ואז שתירק לתוכו ותשאיר אותי ככה, פעורת פה עם איסור בליעה, בזמן שאתה מחייך ונהנה מהסיטואציה.

יאללה, לדרך. אני כבר מתורגלת ויודעת שביום הזה אנחנו כמעט שלא נדבר, והשתיקה הזו ביני לבינך שאני לא יודעת למה לחכות תשאיר אותי עירנית ומתוחה ומחכה ורטובה ומתפתלת ומתחננת. בדרך אליך אני אוהבת להיות עם מזגן על פול פאוור, אבל אולי זה בגלל שבימים שבהם היינו עושים סשנים והיה עוד קיץ. ואולי כי הדיסוננס בין הקור של המזגן לבין החום של החיבוק הראשון כשאני נכנסת אליך הביתה פשוט הופך אותי לשלולית.

ואז אני אגיע, ואכתוב לך ״אני פה״.

ואתה תענה לי - ״תעלי.״

ובצעדים חוששים אני אעלה מדרגה, מדרגה. עד שאגיע אל דלת ביתך ואגלה כיסוי עיניים.

אוי, אלוהים. איך התגעגעתי אל כיסוי העיניים.

ואני אשים אותו, ואחייך בלב ואפילו לא אצליח להתאפק ולהסתיר את החיוך על השפתיים. ואדפוק 2-3 דפיקות קצרות ואשמע את הדלת נפתחת.

אתה תתפוס לי את היד ותוביל אותי לאט פנימה אל תוך הבית, כמו בפעם הראשונה.

ואז… ואז אני לא יודעת. המוח שלי משתגע מפנטזיות וזכרונות מושלמים של רגעים יפים וכואבים שלנו ביחד.

אבל,

מפה הבמה היא שלך.

תעשה בי כרצונך.

עברו ארבעה שבועות מאז הפעם האחרונה שהתבלבלתי עם עצמי אלף פעמים מה לכתוב והשארתי המון טיוטות לא מפורסמות של פוסטים שלא היה לי אומץ לפרסם כי חשבתי שהם לא טובים מספיק או לא מעניינים מספיק. לא נכנסתי לפה תקופה - רציתי פעם ראשונה שאני אפתח את הsafari באייפון והאייקון של הכלוב לא יופיע לי. רציתי שזה יעלם מחיי קצת, רציתי לשים על hold. לא יודעת למה. בכל מקרה, משמרת ערב בעבודה ואני לבד במשרד ואני עייפה מדי בשביל לקרוא ספר. פתחתי את הבלוג והתחלתי לכתוב אבל כמו כל פעם, הפוסט ההוא נשאר בטיוטות ואולי עוד ארבעה שבועות הוא ירגיש לי מספיק טוב ומעניין לפרסם. אז הנה פוסט מלפני ארבעה שבועות שתיאר את התחושות שלי מלפני חודש, ועדיין חלקים רבים ממנו רלוונטיים:

לא כל כך יודעת מה להגיד ומה לכתוב. כבר כמה ימים שאני מתחילה לכתוב משהו ומשאירה אותו בטיוטות כי הפוסט לא מספיק מעביר את מה שעובר לי בראש ואני תקועה עם מחשבות שאני לא יכולה או לא רוצה לכתוב פה. יש איזו תחושה של תקיעות, כאילו יותר מדי מחשבות הצטברו לי בראש וכולן בבת אחת מנסות לצאת ונוצר פקק אחד גדול של מחשבות שלא מאפשר אפילו לאחת לעבור כמו שצריך. הכל עקום.

התקיעות היא גם איזשהוא סמל לתקיעות שיש בחיים, מצב ביניים כזה של מלחמה בתוך שגרה ושגרה בתוך מלחמה, ״שגרת חירום״ קוראים לזה אצלי בפרקטיקום. כולם בתחושה של ״חשוב לשמור על השגרה״ אבל מצד שני בשביל מה? מה אם מחר כולנו נמות? מה אם מחר לא תהיה מדינה? אז כאילו… בשביל מה לפעול למען העתיד? אז יש איזה מן תחושה שמתמודדים רק עם ההווה ולא חושבים על העתיד.

נורא בא לי לכתוב על בדס״מ ובאמת חזר החשק המיני. לא לבדס״מ, כי זה מורכב נפשית כרגע ואני באיזור עם יחסית הרבה אזעקות ולכי תסבירי לשכנים. גם איך אפשר בכלל להיכנס לספייס כשאת חייבת להיות בalert ולזהות את רעש האזעקה עולה ושהמוח יידע להבדיל בין אזעקה לבין בן זונה על אופנוע שהחליט לתת גז. אבל בכל זאת כן יש חשק מיני שאני לא יודעת מה לעשות איתו. הוא כזה תקוע במאחורה של הראש שלי ואם זה היה מקובל חברתית הייתי תוקפת מינית את השמש אבל צריך לכבד את הצרכים והדרישות של האחר.

בכללי, ואולי בגלל שהתזה שלי כרגע על hold וכל ההתעסקות שלי בגבריות ובמיניות גברית לא באה לידי ביטוי בכתיבה אקדמאית ובקריאת מאמרים, נורא בא לי לחשוב בקול על גברים ועל המצב. על מי שבמילואים ומי שלא במילואים, ושאני חושבת שהאשמה של לא להיות מילואימניק כרגע (וספציפית לוחם) היא אחרת מהאשמה שנשים חוות במסגרת המלחמה. אז אני נורא מתעסקת בראש במחשבות על גבריות והצורך להוכיח, הצורך להצליח, הצורך להיות תמיד חזק ויכול, הצורך לעמוד או להעמיד. בא לי שהעולם יהיה קצת יותר סלחן ומאפשר.

על אף תחושת ההווה החזקה אני מרגישה כמה ציפיות עתידיות שמתחילות להתעורר ומחשבות על מה יהיה ואם יהיה ואיך יהיה. כמה אני מוכנה לוותר על דברים שחשובים לי כדי לקיים אינטראקציה (או רחמנא ליצלן, זוגיות) שהיא נעימה. מהם הגבולות הקשיחים שלי ומהם הגבולות הגמישים שלי. על מה אני מוכנה לוותר בשביל שלום בית. בונה לעצמי סיפורים וסנריואים בראש שאולי בכלל לא יתממשו, דברים שאולי אצטרך להתמודד איתם בעתיד עוד 4-5 שנים.

כל הזמן אני שוכחת שאני בת 30 ויש ציפיות חברתיות מסוימות. יש איזו מחשבה שיש נוסחה אחת לזוגיות של אם אתם בני X שנים, ואתם Y זמן ביחד, אז מצופה מכם לעשות ABCD. ואני בכלל בראש שלי עדיין בת 24, הגיל שבו יצאתי מזוגיות בפעם האחרונה. הציפיות אז היו שונות מהיום, ואני לא רוצה את הציפיות של בת 30. בא לי שהכל ימשיך להיות פשוט ובקצב שאני רוצה ולפי התנאים שלי. וזה באמת המצב רוב הזמן אבל אני מפחדת מה יקרה כשבאמת נתאהב סופית רשמית חד משמעית ולא תהיה מזה דרך חזרה ואז אני אהיה חייבת להתמודד עם דרישות החברה ואז יהיה לי יותר קשה לקחת צעד אחורה. מה אז? אז אני אשבר?

אני כבר שבוע כותבת ומוחקת ושומרת בטיוטות ולא מצליחה לבטא בכתב את המחשבות שרצות לי בראש, שום דבר לא נראה לי מעניין לקריאה בכלל, ואין שום פנטזיה בדס״מית שעוברת לי בראש ששווה לכתוב עליה אז אני מרגישה שאני חוטאת למטרה כשאני סתם מכניסה לפה מחשבות של סתם.

ובלי פנטזיות בדס״מיות, נשארתי רק עם החרמנות הרגילה, הפשוטה והיומיומית, שבימינו הפכה למוערכת מאוד ולא מובנת מאליה. אז לפחות זה. אבל לא על זה כתבתי. אחרי מיליון ואחת טיוטות מיותרות שאומרות כלום ושום דבר, כתבתי את זה:

זה מעניין לראות את הקשר משתנה בחודש האחרון, מאז תחילת המלחמה. אני אשמח לשים רגע בצד את המצב והמלחמה וכל מה שקורה בחוץ, ולהתרכז רק בזה. מותר לי, זה הבלוג שלי, ופה אני יכולה רגע לשכוח מכל מה שקורה בחוץ ולהתרכז רגע בכל מה שקורה אצלי בפנים.

מעניין לראות חומות הגנה נופלות ככל שאני מרגישה יותר בנוח לידך, לשתף אותך במחשבות שעוברות לי בראש בלי לחשוב איך אני צריכה לנסח את זה כדי שלא תבהל ממני. אני יותר בקלות מתקשרת אליך לשיחת טלפון. יותר בקלות כותבת לך בלי מחשבה לפני. פחות מנסחת, פחות מחשבת, פחות לחוצה. הפסקתי להשתמש בבלוג ככלי תקשורת מולך לדברים שקשה לי להגיד לך. התחלתי פשוט להגיד לך, ויש משהו נעים ומנחם במחשבה שאני כבר לא מפחדת מהתגובה שלך. אולי זה בגלל המלחמה והמשאבים המוגבלים שנשארו לי לחרדות ולחצים אחרים, ואולי זה סימן שהפנמתי את הדמות שהיא אתה, והפסקתי להגיב אל גברים שיצאתי איתם.

מעניין עוד יותר לראות, שכאשר חומות הגנה מסוימות נופלות, אחרות עולות. כאלה שאני פחות מכירה כי לא יצא לי להתמודד איתן, כי אף אחד לא עבר את הראשונות בשנים האחרונות ואולי גם מעולם לא. אני שמחה להגיד שהרבה מזה זה בזכות שנים של טיפול פסיכולוגי אפקטיבי ועבודה עצמית אינטנסיבית שהובילה אותי ליכולת להפיל חומות הגנה ולאפשר למישהו לעבור לחומות ההגנה השניות.

בסופו של דבר, צריך לזכור שחומות הגנה כוללות בתוכן את המילה ״הגנה״ והן נועדו לשמור ולהגן עלינו. אבל, כמו שהפסיכולוגית שלי תמיד אומרת: ״מנגנוני הגנה הם כמו קוטג׳, הם טובים עד שהם מתקלקלים ואז צריך לזרוק אותם״. והנה, חלקן נפלו וירדו.

מעניין 3 זה שעם חומות ההגנה השניות אני מצליחה איכשהוא לנהל דיאלוג - ״זה לא עכשיו. זה רחוק. זה אולי עוד ישתנה. אולי את תשתני. אולי הרצונות שלך ישתנו. אל תהיי כל כך בטוחה ונחרצת. תשהי ברגע״.

הנוכחות השקטה והרגועה שלך כנראה השתלטה קצת עליי ומפלצת האש שפעם היתה צורחת ״חרדה!!!״ מבפנים הפעם יחסית רגועה.

אז נכון שבערך לפחות איקס פעמים ביום עדיין עולה איזו חומה והשומר שבכניסה צועק ״היי! תזהרי!״,

אבל אני מצליחה להעביר דרך אחד משומרי הראש דף נייר מגולגל עם חותמת של הממלכה ועליו כתוב -

״Stand down soldier״

אני מתגעגעת לפשטות של פעם.

לימים שיכולתי לגלול פה ולקרוא בלוגים שהיו מחרמנים אותי ומעשירים לי את הדמיון, מוסיפים עוד פנטזיה לאוסף.

לרגעים שאחרי, שהייתי כל כך חרמנית מקריאה שהייתי שוכבת במיטה ומאוננת אפילו בלי פורנו ובלי להוציא את הסטיספייר מהארון.

ללכתוב לך דרך הבלוג כל מיני מחשבות ורצונות וחלומות ולחכות לתגובה שלך, שתמיד עשתה לי הכי שמח בלב.

היום הכל אחרת.
היום כמעט כל הפוסטים מדברים על המצב, וכבר אין כל כך פנטזיות לקרוא. מדי פעם מישהו כותב משהו נחמד שמעורר אותי ואני מרגישה כאילו אני יוצאת מתרדמת עמוקה, אבל זה כל כך רגעי שאני לפעמים לא מספיקה להחזיק את המחשבה.

אני מפחדת שהכל השתנה, וששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. לפעמים אני מחזיקה את המחשבה שהכל יחזור להיות אותו דבר כמו פעם כי אנחנו יצורים אדפטיביים, ואם אחרי שבוע חזרו לצפצף לי בכביש אז הכל יכול לחזור להיות אותו דבר. גם מהקורונה לא למדנו או הפנמנו כלום ואפילו כבר הספקנו לשכוח ממנה.

ועם זה שיש בי חלק שחושב שהכל יחזור לשגרה מתישהוא, חלק אחר בי מפחד שזה לא יקרה. מה אם החלק הבדס״מי שבי אבד? מה אם כל מה שארצה מעכשיו זה רק להתחבק ולהתכרבל איתך שעות במיטה, להכין לך לאכול ולסיים את הערב בסקס הכי ונילי שיש? מה אז? מה אם איבדתי את הרצון שתכאיב לי ותצליף בי? מה אם, למרות התקווה שאני משתדלת להחזיק, יש דברים שישתנו ולא יחזרו להיות אותו הדבר?

קצת אבדה לי המשחקיות במיניות לאחרונה, ומזה אני הכי פוחדת.

מה אם אני לא אהנה מבדס״מ יותר כמו שנהנתי לפני המלחמה? מה נעשה אז?

במילים אחרות, השאלה הקבועה שלי: האם תעזוב אותי?

4 שאיפה, 4 עצירה, 4 נשיפה, 4 עצירה

4 שאיפה, 4 עצירה, 4 נשיפה, 4 עצירה

עם כל ה״מה אם״ הזה את עוד תפספסי כמה נעים עכשיו.

העברתי כשנתיים במעונות סטודנטים במהלך לימודי התואר הראשון. כל קיץ התפללתי שיגיע החורף וכל חורף סבלתי ואמרתי אני חייבת לעזוב כבר את המעונות הסרוחים האלה. לילה אחד הייתי לפני מבחן שלמדתי אליו שבוע שלם יום ולילה ודווקא בלילה הזה היתה סופה, ירד גשם והיו רוחות ממש חזקות. סגרתי את התריס ונכנסתי למיטה, אבל הרוח לא הפסיקה לשרוק גם מהחלון וגם מדלת הכניסה. התחרפנתי. לא הצלחתי להירדם. רק חשבתי על זה שמחר המבחן, ואני אמורה לקום מוקדם, ואיך אני אצליח לתפקד אם אני לא אשן כל הלילה? רתחתי מזעם ומתסכול והמחשבה היחידה שעברה לי בראש היא - "בא לי לבעוט ברוח".

ואין בזה היגיון בכלל. לבעוט ברוח. איך אפשר לבעוט ברוח? אי אפשר. ובגלל זה הייתי כל כך כל כך מתוסכלת. אני תקועה במצב שאין לי דרך לשנות ואני עצבנית ואני לא יודעת מה לעשות עם כל העצבים האלה, ואין לי איך לפרוק אותם. בסופו של דבר כנראה שנרדמתי, וישנתי איזה שעה-שעתיים. האדרנלין פיצה על חוסר שעות השינה וקיבלתי 96 במבחן. אבל תחושת חוסר האונים, של "זה לא פייר", ושל "בא לי לבעוט ברוח" נחקקה בי.

והנה, היום בנסיעה חזרה הביתה מהאימון, לאורך כל איילון דרום, חשבתי על התסכול וחוסר האונים. בעצם, כבר כמה לילות שאני עסוקה בתסכול ובחוסר האונים. ומתוך תחושת התסכול וחוסר האונים, עלה הזיכרון שהוצמד לתחושות האלה - הרצון לבעוט ברוח.

מה זה בעצם הרצון הזה לבעוט ברוח? זה להיות תקועה במצב שבו את קולטת שאין לך שום שליטה, את לא קובעת, את לא מחליטה, את לא יודעת מה יהיה, את לא יודעת מתי זה יגמר. את חסרת אונים, את אבודה, את רוצה לצעוק ולבעוט ולשנות את המצב אבל אי אפשר לבעוט ברוח, אי אפשר לשנות את המצב. ככה אני מרגישה עכשיו.

אתמול בלילה שכבתי במיטה וחישבתי זמנים אחורה, לסשן האחרון שהיה לנו. הכנת אותי מראש שספטמבר תהיה תקופה קשה ושלא נוכל להיפגש. ידעתי את זה, וקיבלתי את זה אפילו די יפה בעיניי. אז אמרתי לעצמי אוקיי - עברו שבועיים וחצי מאז שנפגשנו בצפון (נכון? כן. עכשיו כל החישובים בחיי תלויים בנקודת הזמן של ה7/10. החיים שלפני והחיים של אחרי). אז שבועיים וחצי מאז הצפון, ועוד שבועיים וחצי לפני הצפון וזה היה כשבאת אליי ואז כשהלכת נורא כעסתי וכתבתי את שני הפוסטים ההם ועד שהתאפסתי. אז חמישה שבועות. תוסיף לזה עוד נגיד שבוע? מאז הסשן האחרון? אז בערך שישה שבועות מאז הסשן האחרון.

הגוף שלי בגירודים. אני מתגעגעת למגע שלך, ללהרגיש את הגוף שלך, ללהיות על הברכיים, ללהיאבד בתוך הרגע.

בתוך כל זה, אני לא יודעת מתי הפעם הבאה שנפגש. ואתה רחוק, רחוק כל כך. כמו במציאות אחרת. ואני רק רוצה לשים את הקובייה הזאת בלו"ז עם השם שלך ולצבוע אותה בוורוד, שיהיה לי משהו לחכות אליו. אבל כרגע, המפגש הבא שלנו, שלא יהיה סשן, נמצא בסימן שאלה. כי מי יודע מה יהיה מחר? מה יהיה מחרתיים?

שישה שבועות ובא לי לבעוט ברוח. כי אין לי את מי להאשים ואין לי איך לשנות את המצב.

התעוררנו ב7/10 למציאות מורכבת שאף אחד לא יכל לצפות אותה. ועם המציאות הזו שבאה עלינו, התעוררו גם חרדות ופחדים ושאלות ותהיות ושינויים בהתנהגות.

חרדות ופחדים על ההווה והעתיד, מה יקרה עם הכניסה הקרקעית? האם מחכה לנו מלחמת עולם שלישית? האם מחכה לנו שואה שנייה?

שאלות ותהיות על איך נוכל לחזור בכלל לשגרה? האם משיכת שיער או יריקה או זיון חזק לא יטרגר אותי ויחזיר אותי ישר לסרטונים שראיתי, כמו בכל פעם שאני עוצמת עיניים?

שינויים בהתנהגות כמו לנעול דלתות ולהתעורר מסיוטים שמחבלים נכנסים לי לדירה, כמו לא לאכול יום שלם מחוסר תיאבון ואז לא להפסיק לאכול ביום שאחרי. כמו שאני לא יכולה כבר לענות להודעות מאנשים כי פשוט אין לי כוחות ואני מוצפת מהרשתות, מהסרטונים, מההסברה, מאנשים, מחברים, מכולם.

קיצר, אולי תחזור כבר? קשה לי. אתה רחוק לי ובא לי שתעטוף אותי ותגיד לי שיהיה בסדר.

אני צריכה קצת ודאות בתוך חוסר הוודאות הזה. אני צריכה קובייה ורודה ביומן עם השם שלך. אני צריכה לדעת שאני אראה אותך השבוע.

בא לי שתשאר איתי במיטה ולא תלך, בא לי שנצלול לתוך בועה ונהיה בה רק אני ואתה - בלי חרדות, בלי פחדים, בלי שאלות, בלי תהיות, בלי שינויים בהתנהגות, בלי המציאות שנפלה עלינו.

ובנתיים, עד שתחזור, כל מה שנשאר לי זה לבעוט ברוח.

החזקתי מעמד בקושי שבועיים. שבוע ראשון לא נכנסתי לכלוב בכלל ובשבוע השני נשברתי וחזרתי והנה עברו שבועיים ואני שוב כותבת.

אולי היה לי קל יותר לא לכתוב כשלא ראיתי אותך, אבל אחרי שסוף סוף ראיתי אותך אתמול, התחתונים שלי כל הזמן רטובות לא משנה כמה פעמים נכנסתי להתקלח והחלפתי תחתונים. הו, התסכול.

התלבטתי נורא אם לבוא בשמלה או באוברול. הבונוס הברור בשמלה הוא כמובן שיש לך גישה ישירה לכוס שלי שלא דורשת מאמץ, ואוברול הוא הלבוש המסורבל בתבל שקשה נורא להוריד והוא לא נוח וזה מבאס אבל בסוף החלטתי אוברול. יש שיאמרו מטומטמת.

בכל מקרה, רציתי לבוא עם השמלה השחורה שבאתי איתה בצהריים. בלי תחתונים, כי בשביל מה בעצם? רציתי להיכנס לאוטו ולמשוך את המושב שלך אחורה ולהתיישב עליך ולנשק אותך וללקק לך את הצוואר והאוזניים ואת כל הפנים (כמו) כלבה שהתגעגעה יותר מדי לבעליה. רציתי לשמוע אותך נהנה, מתענג, עוצם עיניים ומניח את הראש אחורה, משחרר ושוכח איפה אנחנו לרגע.

איפה אנחנו? לרגע? אנחנו בחניית עפר, מול הים, בחושך ומאוחר. אלוהים שבשמיים, בקשה קטנה - אם אפשר שגם תהיה רוח קרירה זה יהיה נחמד.

אני פותחת את החגורה שלך במהירות (אולי מהר מדי, אבל מה לעשות שאני זקוקה לך והתגעגעתי אליך, אבל יותר מהכל לזין שלך?). אני מפשילה את הג׳ינס ואת התחתונים ורואה אותו עומד ומחכה רק לי. אוחחח צריכה כבר. פליז נו. אני מרימה את המבט אליך עם עיני חתול בורקות בוהקות ומתחננות ומבקשת ממש ממש יפה,

Pretty please, may I?

אולי אתה עוצר לרגע. חושב. מתלבט. אולי סתם בא לך להשתעשע ולהתעלל בי קצת. לגרום לי לחכות, להרטיב את המושב שליד הנהג מהציפייה, להתחנן, לרדת על הברכיים רק כדי שתסכים לי למצוץ לך. אולי זה מצחיק אותך לחשוב שפעם האקס היה מתחנן שאני אמצוץ לו והיום אני מתחננת למצוץ לך. אולי.

בסרטים, כשהדמות הראשית עוצרת רגע לחשוב ולתהות לגבי פעולה מסוימת, הזמן כאילו קופא ומתאפשר לו לפצוח במונולוג ארוך, debate עם עצמו, יתרונות וחסרונות, ברררוכים הבאים לשאלון… אבל במציאות - הזמן זז כמו צב ואני מתענה ומתחננת ועל סף בכי כבר.

הוא עומד שם ומחכה רק לי. נשבעת לך, שהוא מחכה רק לי. ואני מבטיחה מבטיחה מבטיחה שאני אתן לו את היחס הכי טוב שהוא קיבל. מבטיחה. מבטיחה שלא תתחרט שהענקת לי את זה. חוץ מזה, שהייתי ילדה ממש ממש טובה. חיכיתי נורא יפה. ואמרת שהסבלנות משתלמת. פליז פליז פליז.

ואתה? אתה ממשיך להתלבט. להתעלל. לחייך ולגחך לעצמך,

קצת פתטי להתחנן ככה למצוץ למישהו את הזין, את לא חושבת? ואולי אם היינו חוזרים בזמן אחורה, לערב ההוא ששאלתי אותך מה היית מוכנה לעשות כדי שאני אסכים לך למצוץ לי, אז היית מתאמצת יותר לחשוב ולענות לי מהר. אבל, יו סנוז יו לוז.

אבל… אבל אבל אבל. איך מסבירים את זה שכשאני איתך המוח שלי באופן אוטומטי הופך לפירה ואני לא מצליחה בכלל לחשוב? אתה הרי יודע שאתה יכול לעשות בי מה שתרצה ואני אתייצב ואבצע. אז אולי תחליט אתה?

זה לא עובד ככה קטנה.

אוף. אני יודעת. אבל… אבל אבל אבל. אבל איך? אני… המוח שלי תקוע נו. אין לי אפילו מחשבה אחת. ואני מנסה למרוח את הזמן בתקווה שאולי תשתרבב לי איזה מחשבה שתעזור לי, אבל אתה קולט את זה, כמובן, ועובר הדד ליין.

אחרי משהו כמו שבעה מדורי גיהנום ולפחות עשרה נצחים, המלאך מצד ימין גובר על השטן מצד שמאל, אי שם למעלה ליד הראש שלך, בזמן שהפה שלי אי שם למטה, ממש ממש קרוב לזין שלך ורק מחכה לאישור,

ואתה מחייך חצי חיוך של אהבה וחמלה, מזיז קצוות שיער שנפלה על הפנים שלי ונדבקה לדמעות התחנונים,

ואני כבר מרגישה את האישור מגיע ואני מתרגשת ואני ממש מקווה שאני לא טועה באיך שאני מפרשת את החיוך הקטן והחומל הזה, ואכן -

ברגע אחד אתה מעביר את היד אל מאחורי הראש שלי ובתנועה אחת חדה, חזקה ומהירה אתה דוחף את הראש שלי ישירות אל הזין שלך ואומר לי בקול ברור,

כן קטנה, you may.