לפני 9 חודשים. 28 בינואר 2024 בשעה 18:19
אולי היום אשאיר אותו יותר מ-20 דקות.
שקט ביער. רשרוש, ואני נעצרת על מקומי, נחבאת מאחורי עלוותו האדירה של שרך קרני אייל. ליאנות הנופלות מן השמים יוצרות מסך של שרכים. אני דורכת את המקלע ומחפשת את המטרה. זיקית, עיניה כצמד קליידוסקופים, צבעה כצבעו של הקאפוק הקוצני אליו היא נצמדת, נועצת בי מבט משועמם. שואפת אוויר מלוא ריאותיי, אני מסיטה לאחור שורה של עלים חומים דמויי דף הגדלים במאונך אל הקרקע ומתקדמת.
נדמה לי שאני יכולה להבחין בו, בגב המצולק שתי וערב, נבלע בין שורשי האוויר. "יופי של הסוואה," אני חושבת לעצמי, מרגישה בידי המעקצצת, בשקע שבין הקווים הסימטריים שמחלקים אותה כה וכה. בין אצבעותיי מונח רובה, שחור וחלקלק.
אני חושבת על השוט.
הוא מוסיף לפלס את דרכו בתוך הסבך, מודע לדמותי הערטילאית העוקבת אחריו. הוא יודע שאני חמושה וחושי דרוכים, הוא יודע מה יקרה לו אם ייתפס. גבר בורח, דינו אחד. מוות.
לא הרחק שוכנת מושבה נוספת של אמזונות. אני סומכת על רעותיי בקשר שידווחו לתחנת העיקוב. גששות מיומנות כבר יצאו והן בדרכן לכאן, בוצעות את הג'ונגל בסכיניהן. בכל זאת, רציתי ללכוד אותו בעצמי. לא היה זה הקידום המובטח, או אפילו חוקי ההישרדות ששיננו לי המורות יום אחר יום בבית הספר לקצונה. גברים הביאו כאוס על העולם, הגברים הם שהביאו את המגפה וזו כילתה אותם בזה אחר זה. נותרנו אנו, הנשים, ולא הייתה לנו ברירה כי אם לקחת את השלטון לידיים. את הגברים שנשארו כלאנו במחנות מאחורי סורג ובריח, הרחק מהטירוף שהוא בטבעם; הרחק מהמלחמה המחרחרת; הרחק ממקום בו יוכלו להביא עלינו כליה. ואף על פי כן, לא זו הייתה הסיבה שרציתי ללכוד אותו.
את קולדר הכרתי מהיום בו נולד. אמו שקרעה את בגדיה כאשר נודע לה מין העובר, סירבה לגעת בתינוק שהונח על שדיה. אמי, שהיניקה באותו זמן את אחותי הצעירה ממני; ססיליה, נאותה לקחת את הזכר הצעיר לרשותה ולהיניק אותו כל זמן שיידרש. אני הייתי בת ארבע שנים, בתה הבכורה של מפקדת. הזכר שהוליד אותי היה מזן מובחר ואם להאמין לשמועות, הוא מרביע נשים עד היום, בגיל חמישים ושבע. כילדה הייתי מלאת מרץ, אלימה אפילו. השתלטנות הייתה בטבעי וקולדר שגדל להיות נער ממרה וחצוף, היה הקורבן המושלם. התעמרתי בו משך כל ילדותנו, מאלצת אותו לשרת אותי, למלא כל גחמה אווילית שעלתה בדעתי. בזמנים אחרים היה שותף למשחקי, בן בית בבקתה הרעועה שעל העץ – חבר, כמעט במלוא מובן המילה. כשמלאו לו ארבע עשרה, מסרנו את קולדר למכלאות הגברים. אמי, שקולדר היה לה לבן, ביכתה מרה את אבדנו של הנער, כמו כן אחותי ססיליה, שראתה בו אח אהוב. אני, טוראית מן המניין בצבא האמזונות, סירבתי להתאבל. אני הייתי חזקה יותר, ושום גבר, אפס מאופס, יביא אותי לדמעות. מובן שהתגעגעתי אליו.
ארבע שנים לאחר מכן, כקצינה זוטרה, ראיתי אותו שוב. הפקודה להתלוות אל קבוצת נשים אל המכלאות, כדי לשמש שומרת ומשגיחה בשעת העיבור, התגלתה כאחת המשימות המסעירות ביותר שקיבלתי על עצמי. הייתה זו יד המקרה שהביאה אותי; חיילת קרבית, לתפקיד מנהלי, וכמובן שקיטרתי ארוכות. סלנה, לצדה ישבתי בטנדר משך כל זמן הנסיעה, נאלצה להקשיב לטרוניותיי. הגענו למכלאות בשעת צהריים מוקדמת. העיבור נועד להתבצע כשלוש שעות מאוחר יותר ואנחנו פנינו לאולם האוכל של המשגיחות, לסעוד שם צהריים. האוכל היה משמים ותפל ואני נברתי בפירורי המזון שבצלחתי, צופה מזווית העין בנשים הנרגשות. סלנה, מאידך – קצינה ניהולית שכבר ליוותה כמה וכמה משלחות מהסוג הזה – נראתה לי נרגשת. שאלתי אותה לפשר הדבר והיא השיבה לי שאחכה ואראה.
זמן קצר לאחר מכן הגיעו המשגיחות. בזריזות, חילקנו את הנשים לשלישיות, כל קצינה מסתפחת לשלישיה אחרת. לקחתי אפוא את השלישייה שלי, מצטרפת אל המשגיחה השרירית. זו, הובילה אותנו לקומפלקס לא גדול, כעין מקשה מלבנית ואפורה מחולקת לחדרים קטנים. היא לקחה אותנו למספר חמש ואז נעצרה. מקרקשת בצרור המפתחות שנתלה מחגורתה, פתחה המשגיחה את הדלת.
"הוא עוד צעיר ולא מנוסה במיוחד," אמרה חרש בשעה שנכנסנו, "אל תראי מאיימת מדי."
הנהנתי לאישור.
הנהלים היו ברורים לי, שמעתי אותם פעם אחר פעם מפיה של המפקדת ששלחה אותי לשם. עלי לשבת בצד, הודיעה לי, להתרות במקרה של חריגה, לא להתערב ולא להפחיד אף אחד מהצדדים. זיווג הוא אקט עדין ורצוי שאשאר רואה ובלתי נראית ככל האפשר. אז, במשרד, נחרתי לעצמי בבוז. בבית הספר לימדו אותנו המורות כל מה שצריך לדעת על עניינים שבין גבר לאישה והמעשה נראה לי פשוט ולא במיוחד מסובך. לא משהו שדורש התנהלות מיותרת על כל פנים. לא חשבתי שאי פעם ארצה להתנסות בזה ולו גם על מנת להתעבר. גם לא הייתי צריכה. בקור רוח החלטתי להתייחס אל העניין כאל חוויה חינוכית, אחר פסעתי פנימה, לתפוס את מקומי על הכיסא הנמוך שבקצה החדר.
במבט ראשון, סברתי שהמקום גדול למדי. בקצה אחד ניצבה מיטה רחבה, מוצעת כבר, עם מדף קטן לצידה. על המדף נחה צנצנת חומר מסכך. פרט לזה היה החדר ריק לחלוטין. הקולות שהשמענו, אני, הנשים והמשגיחה, הדהדו בחלל. התיישבתי במקומי אם כן, מוודאת כי אקדחי מונח במקומו שבכיס השמאלי, ממששת את הכדורים שבכיס הימני כדבר שבשגרה.
"הגבר..." מלמלה המשגיחה. ראיתי כי היא מעיפה מבט בעד לצוהר שבדלת. הנשים, ישובות בכיסאות שיועדו להן בפינתו של החדר, הרעידו. תהיתי על מה ההתרגשות, מושיטה יד לכיס הפנימי של הקרדיגן על מנת לשלוף חבילת מסטיקים. הנחתי שניים בפי, מניחה לטעם המנטה להתפשט, צופה בשעמום בדלת הנפתחת בחריקה.
ארבע שנים חלפו. גובהו היה ניכר. בילדותנו התגריתי בו שלעולם לא יעבור את המטר ושבעים שלי. כעת, התנשא כחמישה עשר סנטימטר מעלי. הזמן שינה את פניו, העלים את מעטה השומן הילדותי, הפך אותן מסוגפות יותר, בוגרות יותר. הוא לא דמה לנער ממנו נפרדתי שלוש שנים קודם לכן. ובכל זאת, זיהיתי את גונן החיוור של העיניים התכולות, את החיוך המרומז שעל שפתיו. קולדר. בולעת את רוקי, התבוננתי בו פוסע לעבר המיטה. המשגיחה, כמי שנאלצה לחזור על אותה רוטינה פעם אחר פעם, האיצה בו להזדרז. ראיתי את השוט בידיה, מופתעת להבין שרציתי לתלוש אותו. כמו הלם חשמלי, הכה בי מבטו. הוא זיהה אותי והתחלחל.
מרותקת למקומי, צפיתי בקולדר פושט את בגדיו. תחילה, פרם את כפתורי חולצתו, מסיר אותה במהירות, חושף חזה שרירי ובטן מעוצבת. אחר, כשהוא מתעכב לחלוץ את נעליו, פשט את המכנסיים. מעולם לא ראיתי גבר עירום וכשעמד לפני, עירום ועריה, תחתוניו שמוטים על הרצפה, התנשפתי. חמימות מוזרה החלה מתפשטת בין ירכיי, פטמותיי הזדקרו, נשימתי התקצרה. שנאתי אותו; שהוא יכול לחוש בכך, שנאתי אותו; שבמקום שיפנה אל הנשים המצפות, התבונן בי. שנאתי אותו עוד יותר כשפנה אליהן.
מושיט את ידו, סייע לראשונה לקום, נבוך בעליל מהמבט המתמשך שנעצה בחלציו. אני, כמוה, התבוננתי באיברו, מוקסמת מהדרך שהתקשה והתרומם, מהאדמומיות שפשתה בלחייו. מהוסס, הוביל אותה לעבר המיטה, מסייע לה לפשוט את בגדיה. ידיו הסתבכו בכפתורי המכנס והיא שיגרה אליו חיוך מאיר, בועטת את הג'ינס לאחור. היא הייתה בחורה קטנה; בלונדית עם עור בצבע הקרמל ועיניים תכולות חייכניות. צפיתי בו כשחפן את שדיה, ממולל את הפטמות בין מורה לאגודל. היא גנחה ואני הידקתי את ברכיי בכח, מתעלמת מהמשיכה הלא רצונית שחשתי.
באיטיות, הושיב אותה על המיטה, הודף אותה לאחור. אצבעותיו היו בהירות ולבנות על רקע עורה הזהוב, אגודלו נלחצת כנגד בשרה החם; כאילו לספוג את הרכות העולה ממנה. היא שכבה על המיטה, זרועותיה שמוטות ברישול, רגליה פשוקות. ראשה נח בזווית משונה מעט, מוטה הצידה כך שתוכל להתבונן בו. התקשיתי להחליט מה היא מרגישה על פי מבע פניה. היא לא נראתה לי בתולה; הקצינות נהגו לספר על הבתולה המפוחדת בפעם הראשונה שלה וזו לא נראתה מפוחדת כלל. עיניה של הבלונדינית נצצו ואף על פי שהייתה מסויגת מעט בתנועותיה, היה לי הרושם כי היא נלהבת. רגליה נפשקו עוד מעט ויכולתי לראות את ערוותה הלחה. שפעת תלתלים זהובים כיסתה את גבעת ונוס המעוגלת ומתחתיה ניתן היה לראות את השפתיים שנפערו, אדומות ורטובות. בטנה הייתה רכה, תפוחה מעט, לא שמוטה ולא שרירית. פסי מתיחה העידו על היריון קודם.
האישה, מצחקקת, שלחה את ידה, תופסת באיברו הזקור של קולדר. הסומק בלחייו העמיק ואיברו נדמה כאילו גדל אף יותר. הבחנתי בטיפה של זרע מנצנצת על כיפת הזין, נושכת את שפתיי. אצבעותיה, קטנות ותינוקיות, שיחקו על האיבר, אגודלה עולה ויורדת לאורך הגזע העבה. תושבות כף ידה לחצו על בסיס הזין ושפתיה התעקלו בחיוך. הבוהק של שיניה והכהות האדומה, הרוטטת של חיכה, הביאו אותי לרעד. מבטי חלף בין המלאות של פיה לבין ערוותה המגורה, נחרדת למצוא שאני מעוררת בעצמי.
אצבעותיי עקצצו, גופי בער בקדחת מוזרה. רציתי לגעת בו, רציתי להסיט את אצבעותיה ולהניח את ידי באותו מקום בדיוק. תירגעי שיין, הוריתי לעצמי. זה קולדר, הנער שהיית מאלצת לחצות את הנהר כשהוא נאחז בליאנה משתלשלת. ילד שאיתו גדלת, שהכרת כמעט כל חייך. נער שהוא כמו אח, גבר שהוא כמו אח.
מפנה את מבטי מהם, התבוננתי ממושכות בנוף האפרורי שנשקף מהחלון. הייתה זו הסחת דעת עלובה במיוחד. מן הצד, שמעתי את קריאות ההנאה של הבלונדית ואת אותם דברים שמנעתי מעצמי לראות התחלתי מדמיינת עכשיו בראשי. תהיתי האם הוא מעביר את ידיו על גופה, האם היא מוסיפה לגעת בו באותה הדרך. נזכרתי בשיעורים הספורים שקיבלנו בבית הספר אודות הנושא, בתרשימים הסכמטיים שהציגו את הגבר בשעה שהוא חודר אל תוך האישה; תוהה האם זהו דמיוני הפורה בלבד ששלח את ידיו של קולדר לכל אותם מקומות אינטימיים בגופה של הבלונדינית.
קפצתי בעת שהמשגיחה טפחה על כתפי. אותו זמן חשבתי כי היא מנסה להעיר אותו משרעפיי ולהביא אותי להתרכז בתפקיד, אולם בדיעבד ברור לי שלא הייתה זו אלא מחווה אקראית. שוב התבוננתי בקולדר ובאישה, עוקבת כמעט בעל כרחי אחר גבה המתקשת בעת שהתרוממה לקלוט אותו בין ירכיה. קצרת נשימה צפיתי באיברו שנדמה עצום בעיני, מתחכך בשפתיים הלחות. הקצינות נהגו לומר שהכאב חולף אחרי הפעם הראשונה, אבל אני, שמעולם לא הייתי עם גבר, לא הבנתי כיצד יכולה אישה להכיל דבר שכזה בתוכה.
טעם הדם כמו טעם החלודה עמד בפי. קולדר, גופו מתוח, עיניו מצומצמות בריכוז, כרע בין רגליה הפשוקות של הבלונדינית. נסערת כפי שלא הייתי מעודי, לחיי בוערות, עקבתי אחר התנועה הנחרצת של גופו, מחליק אל תוך מעמקיה הרטובים של האישה תחתיו. עיניו הזדגגו בתענוג ופיו נפער קלות על מנת לפלוט נשימה רדודה. עוצמת את עיני, התעקשתי להזכר בילד שקם לפקודתי באמצע הלילה על מנת ללכת לבית הקברות של חללי המגיפה; המקום שבו, כך האמינו הבריות, מרחף המוות באוויר. זו הייתה שטות כמובן, ושגיאה אווילית לא פחות לסחוב איתי את קולדר. בדרכנו חזרה, מעד קולדר על שורש עבות, מה שהפך לגבס של שלושה חודשים וקרקוע לא פחות ממושך עבורי.
כצפוי, האשמתי אותו בכל. קולדר חרץ לי את לשונו; הכיתי אותו עד שהתנצל, ותיכף ומיד חזרנו להיות חברים טובים כשהיינו. זכרתי את פניו כשהתאמץ לעצור את הדמעות, מתכחש לכאב; ראיתי אותן עכשיו, הזויות, מעורפלות. מה עבר עליו משך השנים האלה..? על אף שלא הבנתי מדוע, ידעתי שגם אם אאמץ את מבטי, לא אוכל לראות את נזקי הזמן. הוא היה אחר, שונה מהקולדר שהכרתי, ובכל זאת, לא שונה מספיק כדי למנוע את רגשות אשם שהתעוררו בי עקב המשיכה הפתאומית אליו. כשהביט בעיני, גופו רועד באורגזמה, ידעתי כי הוא מטיח בי את כל אותן השאלות שהטחתי בעצמי.
הלכתי משם רותחת, נחושה בדעתי שלא לספר דבר לאמא או לססיליה שהתכתבו עמו בקביעות. המבט בעיניו כשהפניתי את מבטי ממנו היה נזעם ואולי מתחנן. הוא ישמור לעצמו את מה שאירע בינינו, איש לא ידע, לעולם. המראות עדיין רחפו בראשי בדרך חזרה לבסיס. הטנדר הטלטל במהמורות השביל המשובש, ענפים שמוטים ועלי ענק חובטים בו, נופלים על כיסוי הברזנט. חגורת הבטיחות, חוצה את העמק שבין שדיי הדפה את המדים אל עורי, מצמידה את האריג המחוספס לפטמותיי הזקורות. המכנסיים ההדוקים מדי נצמדו לירכיי והרגשתי כיצד עם כל חבטה הולך העונג ומתגבר. כבר חוויתי אורגזמות בעבר, הכרתי את הדופק המואץ, את הנשימה המתקצרת. חשבתי על ערבים שעשיתי, מכורבלת בגופה של חברתי לחדר, שתינו מתעלסות על מיטת הברזל הצרה, ונרעדתי.
תמיד הייתי שאפתנית. היה זה ברור שתוך זמן קצר אקבל דרגת קצונה. ססיליה, שחברה אותם ימים לקבוצות שמאל קיצוניות שנופפו בסיסמאות שחוקות נוסח "לשחרר את הגברים", סירבה לבוא לטקס. אמי לעומת זאת, הגיעה ומעכה אותי אל חזה בחיבוק מרסק עצמות. חודשים ספורים לאחר מכן, עזבה ססיליה את הבית על מנת להצטרף לקומונה שחבריה דוגלים בעמדות רדיקליות. הייתי שבה הביתה לחופשות, מכלה את זמני בויכוחיי סרק ואז חוזרת מותשת לבסיס, לזרועותיה של מי שהייתה חברתי לחיים. התקשיתי להבין איך זה שבת למשפחה מכובדת כמו שלנו, תחבור לאספסוף של כמעט-פורעי-חוק. לפעמים הייתי נזכרת בקולדר, במעונות הצרים, המעופשים של מתקן הכליאה, מצטמררת, ביני לבין עצמי.
הוספתי להתקדם בסולם הדרגות. כפי שרציתי כל חיי, הצטרפתי ליחידה מבצעית מובחרת ועברתי לשרת על קו הגבול. לא רחוק מהבסיס החדש, הוקם מחנה כליאה לגברים. תמהני מה הייתי עושה לו ידעתי עוד בזמנו שקולדר נמצא שם.
היה זה בבוקר יום ראשון שקיבלנו את הפקודה להצטרף למרדף אחרי אסיר נמלט. כיוון שהייתי מהסיירות המוכשרות ביותר יצאתי בראש כח החלוץ, מלווה בשתיים מהקצינות שתחתיי. בדרכי לנשקיה ליטול את המקלע, נתקלתי בסגניתי, סרן גיליאן סטרַטון, שנתנה בידי את טפסיו האישיים של האסיר. עיינתי בניירת בחצי עין, מרוכזת בנשק המונח לפני. אצבעותיי החליקו על הקנה המבריק, מתלפפות ברכושנות סביב ההדק. הכרתי את הכלי, ידעתי אותו על בוריו. מעולם לא החטאתי כאשר כיוונתי למטרה, ניידת או נייחת. הנשק העניק לי תחושה של כח ואהבתי את משקלו כשהשתלשל מכתפי. באקראי, פניתי לברור את הכדורים המתאימים, מבטי נופל על הניירת השמוטה לפני. תמונה זעירה, מודבקת ברשלנות לפינת הדף, לכדה את תשומת לבי. ממצמצת, מיקדתי את אישוניי. הוא היה מוכר. ידעתי שכבר ראיתי אותו קודם לכן. חסרת מנוחה, התחלתי מעלעלת בתפסים. "קולדר." שוב הצצתי בתמונה ושוב הצצתי בשם, מודפס שחור על גבי לבן.
יצאנו אל היער. יומיים אתרנו את עקבותיו, מעיינות בטביעות הקלושות שנותרו בעפר הרקבובי, ממוללות את קצהו של עלה שנחתך בזהירות. הוא עשה את מלאכתו היטב ובג'ונגל שאיננו מפסיק לגדול, להערים שכבות של מסתורין על אלה שנחשפו באקראי, התקשינו לאתר אותו. לעת ערב הקמנו מחנה בין העצים מכוסי החזזית. בבוקר קמנו, מלאות מרץ, ליום חיפושים חדש.
נפרדתי מהן בשלהי היום השלישי לחיפושים. טארה התעקשה לבחון נתיב חדש שאני ראיתי כחשוף מדי, כאילו תוכנן על מנת להסיח את דעתנו. ציוותתי את גלנור לטארה, עדיין חסרת וודאות בכוונותיי וצלצלתי לקשר, להזעיק משלחת סיור נוספת מקו הגבול. בינתיים, המשכתי לעקוב אחרי התווי המקוטע, רצוף בסימנים לא ברורים שיכלו להצטייר הן כעקבותיו של אדם והן כעקבותיה של חיית בר חולפת. ואף על פי כן, מדי פעם הייתי רוכנת אל הקרקע, טומנת את אצבעותיי בעפר ומוציאה אותן מפוחמות משרידים של מדורה. הוא מהר והחיפזון הפך אותו רשלן. סמוך לשעת צהריים, גיליתי עקבות טריות בבוץ. כנראה חש שאני בעקבותיו והזדרז להסתלק. ניכר ניסיון חפוז לטשטש את העקבות, אולם רישומן בעפר היה גלוי וברור לעין. מזדקפת קלות, רחרחתי את האזור. ניחוח זיעתו, מהול בניחוח הפחד, עמד באוויר. הוא היה קרוב. מרחק שעת הליכה, אולי שעתיים.
הזדרזתי לעזוב את המקום, יוצאת שוב לדרכי. ניסיון של שנים בתוככי הג'ונגל העבות, אימונים מפרכים וידע ששונן בעל פה, הפכו אותי קלת תנועה. לא חששתי מפני משלחות סיור, איש לא רדף אחרי. כאשר היה עלי לבצוע מסך של עלווה, שלפתי את סכיני ללא היסוס. עד מהרה, שמעתי את הרחש של צעדיו בעפר הגרורי. דרכתי את הרובה, מוודאת כי הוא יכול לשמוע את הבריח הנופל וכי האימה מבלבלת את חושיו. כמו חתול ועכבר. שעה ארוכה פילסתי את דרכי, עמוק יותר ויותר בתוך הסבך. הסכין פילח את המסך הירוק של הג´ונגל ואבחת הלהב באוויר שלחה בי צמרמורות. כעת השתופפתי מאחורי נפולת עליו העצומה של צמח קרני האייל. מצמצמת את אישוני, חיפשתי אחר המטרה. הצלב האדום ריחף בין קבוצת שיחים, נופל על גבו המצולק של גבר. אתה שלי...
"קדימה," קראתי, "יש לי אותך על הכוונת, קולדר. צא מתוך השיחים."
"שיין...?" קולו הגיע אלי, עייף וחיוור, מאחורי עץ כביר.
"שיין."
"תצטרכי להרוג אותי לפני כן."
"אני שמחה שאתה לא מטיל ספק בנאמנותי לצבא," השבתי בלאקוניות. הפרוצדורה הייתה אחרת; היה עלי להקריא לו את זכויותיו ולפתוח באש אם סירב לציית לפקודתי, אולם נמצאנו הרחק ממקום ישוב – או מאוזניה הפקוחות של המשטרה הצבאית. "החוצה, קולדר."
שמעתי את רשרוש העלווה ואז את הסכין המפלחת את האוויר. מסננת קללה חרישית, יצאתי אחרי הגבר הנמלט. שרכים חסמו את דרכי, מטפסים דביקים, ליאנות, שורשי אוויר ובולי עץ שנפלו על הקרקע. חושקת את שיני, קרעתי מסך של עלים עבותים, מבוססת בעפר הדביק. התעלמתי מדקירתו של ענף משונן, דוהרת הלאה. זרזיף של דם קלח במורד זרועי. שמעתי אותו פוסע, את האופן ששקע בבוץ ואז חילץ את רגליו בזו אחר זו. יללת השוט כשהונף מעל גבה של טירונית סוררת נשמעה לאזני. יכולתי לחוש את הרצועה קורעת פסים בבשר, לראות את גבו הפצוע והמדמם של קולדר. הוספתי מתקדמת בסבך, שומעת אותו כושל.
"שיין...!" שמעתי את קולו נישא אלי, אולי בתחינה אולי באיום.
הודפת ליאנה כבדה לאחור, פילסתי את דרכי לתוך קרחת יער קטנה. "קולדר," מלמלתי, "גבר, זבל, אפס."
מגחכת, בעטתי בקולדר השרוע על קרקעית היער, מתפלש באדמה הרקבובית. הוא נעץ בי מבט ארוך, שותק.
"אין לך מה לומר?"
"חשבתי עליך שיין," מלמל, "הייתה לי תחושה שנפגש שוב, בנסיבות כאלה."
הוא היה פצוע, דם נוטף מרקתו, איבריו חבולים ושרוטים. אף על פי כן, הייתה עצמה בעיניו, כזו שלא הייתי רגילה לראות במבטו של גבר. כיבדתי עצמה. "למה ברחת?"
קולדר פלט נחרה של בוז. "היית פעם במכלאות?"
"כן, אתה יודע שהייתי," השבתי חרש.
"היית רוצה לחיות שם?"
"אתם גברים. אתם הבאתם את זה על עצמכם." פני אטומות, התקרבתי אליו בזהירות, רוכנת על מנת לאמוד את מצבו של הפצע. "אל תזוז," הזהרתי אותו, "אני חמושה."
"חשבתי עלייך." ההצהרה הייתה בלתי צפויה וכשם שהייתה בלתי צפויה, משתקת. באחת, תפס בידי, מניח אותה על חלציו. חשתי באריג הנמתח, באיבר הנלחץ אליו ומרחיב אותו. "את רואה מה את עושה לי?"
מתנערת מאחיזתו, סטרתי לפניו בכח. "אני לא אחת מהנשים המזורגגות שלך שמחכות לעיבור. תשמור על הידיים שלך לעצמך." נועצת בו מבט קר, חשתי בסומק המציף את לחיי, בבעירה הפנימית שהחלה גועשת ברחמי.
"את רוצה אותי," מלמל. "כמו שאני רוצה אותך. כמו שתמיד רציתי אותך."
בלעתי את רוקי, חוככת בדעתי מה להשיב לו. אחר, ללא אומר ודברים, שלחתי יד לכיסי, שולפת חבל ויתדות. בזריזות, כבלתי את ידיו, מלפפת את החבל סביב ליתד שקבעתי בגזעו המסוקס של עץ. גוחנת, קשרתי את רגליו, מציבה אותן בפישוק, כל אחת מחוברת ליתד שונה. "כן, אני רוצה אותך," מלמלתי, "ואני אקח אותך. בדרך שלי. עכשיו תשתוק."
כשאני מוציאה את סכין הציד מנדנה, העברתי את התער לנגד עיניו. זהרורי אור שחדרו בעד לחופת הג´ונגל נצנצו על פני הסכין, מחליקים על החוד המשונן. באבחה מהירה, שיספתי את אריג מכנסיו. איברו, זקור וארגמני, נחשף לעיני.
"את אוהבת מה שאת רואה, שיין?" שאל בהתגרות. שוב סטרתי לו ושוב ראיתי את הניצוץ בעיניו החיוורות. קצרת נשימה, תפסתי בזין הקשה, לוחצת אותו בין אצבעותיי כדרך שראיתי את הבלונדית עושה זאת לפני שנים. טיפה בוהקת של זרע בצבצה בכיפת איברו ואני אספתי אותה בין אצבעותיי, ממוללת את הנוזל השקוף. פניו של קולדר התעוו בעונג והוא שמט את ראשו לאחור.
מהוססת, החלקתי את אצבעותיי על הזין הזקור, חופנת אותו בין תושבות כף ידי, לשה, משפשפת.
"תסתכל עלי, זבל," הוריתי לו, עיני ננעצות בתכלת הבהירה של עיניו. קולדר גנח, מתפתל תחת ידיי. מתקרבת מעט, העברתי את ידי בשיערו הבהיר, מלטפת את לחייו. הנחתי את אגודלי בשיקוע הענוג של שפתו התחתונה, המלאה יותר, מפשקת את השפתיים המשורבטות. אצבעותיי נברו בחיכו, מפרידות בשר משיניים, מתפלשות בחמימות הרטובה, הלחלוחית. נסוגה, ראיתי את לשונו חולפת במהירות על הפה הבוהק, מלקק את שפתיו. "תספר לי מה חשבת עלי."
קולדר שתק, אחר התבונן בי, מתנשף. "הייתי רואה אותך," אמר, "עקבתי אחרייך, הערצתי אותך. רציתי אותך. את חשבת שאני רק ילד."
"אתה רק ילד," עניתי כהד חלול, ציפורניי חורצות נתיב אדום לאורך בטנו. "אתה גבר." קולדר הנהן, מתעלם מהכאב שהסבתי לו. הרגשתי במשחק השרירים מתחת לעור החם, חופרת במעטה העפר הדקיק המזגג אותו כמו קליפה עכורה. רוח קלה, נושאת עמה ניחוח זנגוויל וסחלבים ליטפה את פני המיוזעות. נסוגה לאחור, נפניתי להתיר את כפתורי חולצתי, אצבעותיי מסתבכות בחאקי הגס. שדיי, קטנים וזקורים, נתונים בחזיית כותנה פשוטה, נחשפו למגעה של הרוח. עיניו של קולדר ננעצו בי ויכולתי להרגיש את מבטו, מחליק את הקמטוטים הדקים שבאריג, נופל על פטמותיי הבשרניות, על העמק שבין שדיי. גרוני התייבש ואני כחכחתי בצרידות, מנסה להשיב לעצמי את השליטה בגופי. "שתוק," מלמלתי נוכח החיוך המשועשע ששיגר אלי, "שתוק."
בתנועה מיומנת התרתי את קרסי החזייה, מניחה לכתפיות להשתלשל למטה ולבד הרך לחפון את שדיי. איטית במתכוון, קלפתי את הכותנה הממושמשת, אצבעותיי מרחפות מעל העטרה כאומדות את מרקמה המתולם. גוחנת, ייצבתי את זרועותיי לצידי גופו. קרבתי אליו את גופי, שדיי מרחפים מעל פניו, פטמתי מתחככת באפו. זעזוע חלף בי כשהרים את ראשו, שפתיו נסגרות סביב פטמה זקורה, יונקות אותה בכח. הכרתי את התחושה, של פה משיק לבשר לבן, הכרתי מגע ידיים על גופי. בכל זאת, זה היה אחרת. זה היה קולדר והוא היה גבר, ומגעו היה אחר; מחוספס, אלים, מענג. עוצמת את עיני, התמכרתי לזרמים שהתנקזו בין רגליי, לפעימות המוכרות של דופק אחר, לרטיבות השופעת. זרועותיי התפוקקו וחשתי את עצמי נשמטת, מתאמצת בכל כחי שלא ליפול. שוב התרחקתי, נפנית להסיר את מכנסיי. רגליי, דקות ושריריות בעטו בבד המתגבב סביבן והעפר זיגג את עורי החשוף. אצבעותיי הושטו להפשיל את שוליו האלסטיים של התחתון ואז עמדתי לפניו, עירומה כביום היוולדי. "את זה רצית?" שאלתי בנוקשות, "על זה חלמת?"
פשקתי את רגלי, מתיישבת על מותניו. איברו התחכך בערוותי הלחה ואני נשנקתי. מתרוממת קלות, אחזתי באיברו, מכוונת את הכיפה אל בין שפתות הכוס התפוחות. החיכוך, הרטיבות הנוזלית העוטפת את ראש הזין, היו מסעירים. בזהירות, התחלתי מחדירה אותו פנימה, חושקת את שיני לעומת הכאב הצפוי. עיניו של קולדר התערפלו ולרגע נדמה היה לי שאני רואה בהן יותר מתשוקה, יותר מתחנונים. ואז נאטמו שוב, עיוור לכל פרט לעונג.
עצמתי גם אני את עיני, מאזינה לריתמוס המתהווה לאיטו, לקצב שהכתיב לי גופי. מתחתיי היה קולדר; היו התנועה האיטית, המואצת לאיטה של אגנו.
לרגע, כשהאורגזמה אופפת אותי, כשהכאב המיר את עצמו בתענוג שאין כמוהו, חשבתי שאולי אתן לקולדר לחיות. ידי גיששה בסבך המדים שהוטלו על הקרקע, אצבעותיי מתהדקות סביב לקת האקדח. ראיתי אותו גומר באנקות של עונג וכשדמעה זולגת על לחיי, הצמדתי את הקנה לראשו.
סוף
