בדרך להופעה הוא ביקש את התחתונים שלי. כשהכניס אותם לכיס שלו הוציא ממנו את הביצה והפלאג שכבר למדתי להכיר היטב. הכנסתי כל אחד מהם לחור הרלוונטי (חצאית הופכת את החיים להרבה יותר קלים) ולא היה לי ספק שהוא עוד יפעיל את הרטט שלהם מהטלפון ברגע הכי פחות צפוי.
כשהמוזיקה התגברה והכיף התחיל נזכרתי שלרקוד ולקפץ כמו שאני אוהבת בהופעות עם חורים מלאים דורש שמירה על שרירי ליבה משל הייתי מינימום מדריכת פילאטיס. כשהרטט הופעל ברגע שהיה מבחינתי רגע השיא של ההופעה, נמסתי לתוך הידיים שלו וניסיתי לעשות עצמי רוקדת.
בדרך לאוטו ביקשתי ממנו שיבדוק משהו בטלפון שלו. הוא אמר ששכח את הטלפון בחדר וביקש את שלי. ברגע הזה נפלה עלי ההבנה שמי ששלט ברטט לאורך כל הערב בכלל לא היה הוא. השליטה על המכשירים הרוטטים בין הרגליים שלי הועברה לאדם שאינני יודעת מיהו.
הגוף שלי הגיב למידע החדש בתגובה הכי נשלטת שיש לו להציע: מצד אחד הרגשתי קפאון ובהלה ומהצד השני מיצי ייחום ניגרו ממני.
כשהגענו אליו וראיתי את הנייד שלו זרוק על המיטה הבנתי שהוא לא חרטט אותי והדבר היחיד שיכולתי להוציא מהפה היה וריאציה מביכה כזו או אחרת של "בבקשה תגלה לי מי זה היה". תשובה לא קיבלתי. בשלב מסוים קיבלתי רצף בעיטות מדויקות בין הרגליים שלי, תוך כדי שהרטט הופעל. מסתבר שאפילו מאותגרת כמוני שבכלל לא מתלהבת מכאב יכולה לגמור בצורה מרשימה ביותר מבעיטה.
המשך הערב זכור לי רק בתמונות חלקיות וכבר אין רצף של אירועים:
הזין שלו עמוק בתוך הפה שלי תוך כדי שהוא אומר את הדבר שהכי פחדתי לשמוע
הזין שלו משתמש בחורים שלי כשהוא דורך על הפנים שלי
קשירה מאולתרת ומגוון רחב של הצלפות
עוד ועוד גמירות ודמעות. של שנינו.
-
עבר כמעט שבוע. אני עדיין לא יודעת מי מבאי ההופעה הפעיל את הרוטטים בתוכי. כהרגלי אני עוקבת בהתלהבות אחר הדרך בה הסימנים על גופי משנים צבעים. אני כבר לא כל-כך מוטרדת מהזהות של מפעיל הרוטטים האלמוני, מהיכרותי את המנצח על האירוע יום אחד הזהות ההיא תחשף בצורה שתוריד אותי יותר נמוך משחשבתי שאפשר. מעשה אמנות או מעשה יום יום.
