כתיבה של ליידי קפוצ'ינו

מונולוג: 

(האישה עומדת לבדה, מביטה לשמיים. קולה חזק, יציב, מלא בנשמה.)

אתם יודעים כמה פעמים נפלתי?

כמה פעמים חשבתי שהנה, זהו, אין לי כוח יותר לקום?

כמה פעמים הם אמרו לי שאני לא מספיק, שאני לא ראויה, שאני לא אצליח?

ספרו לי על כאב—אני מכירה אותו מקרוב.

הוא ישב לידי בארוחות הערב השקטות, ליווה אותי ברחובות ריקים, לחש לי בלילות שאין תקווה.

אבל אני? אני אף פעם לא נתתי לו להשתלט.

כי כל פעם שנפלתי, אספתי את עצמי.

לקחתי את הלב השבור שלי וחיברתי אותו מחדש,

כל פעם מחדש, לפעמים בחתיכות זעירות, לפעמים בבת אחת.

לא ויתרתי על עצמי, אפילו כשהעולם ויתר עליי.

אני אישה שממשיכה לצעוד, גם כשהדרך מטושטשת.

אני מדליקה אור, גם כשהחושך נדמה אינסופי.

אני אוהבת, גם כשהלב שלי כאב עד שלא נשאר בו מקום לכלום.

אני נותנת, גם כשחשבתי שאין לי מה לתת.

אני כאן.

שלמה, לא כי לא נשברתי, אלא כי נשברתי ולמדתי איך להרכיב את עצמי מחדש.

חזקה, לא כי לא פחדתי, אלא כי בחרתי לקום גם כשהפחד חנק אותי.

אני הולכת קדימה, לא כי הדרך קלה, אלא כי היא שלי—ואני לא מוותרת על עצמי.

יום אחד, הכל יהיה מושלם.

לא כי העולם ישתנה עבורי, אלא כי אני בוחרת לראות את השלמות שבי,

בלי תירוצים, בלי פחדים, בלי חרטות.

(היא מחייכת, נושמת עמוק, וממשיכה ללכת.)

הבוקר היה צלול, השמש הציצה מבין הענפים, שולחת קרניים חיוורות אל תוך היער. האוויר היה רענן, טעון בלחות של בוקר מוקדם, אבל בתוכה בערה אש. היא נכנסה אל תוך עומק היער, הרכב שלה נעצר במקום המוסכם מראש. נשימתה הייתה שטוחה, הציפייה הרעידה כל תא בגופה. 

היא ידעה שאיחרה. שתים-עשרה דקות. לא מעט, לא הרבה. אבל כל דקה של המתנה הייתה עולם ומלואו. ועדיין, היא הגיעה לפניו. זה נתן לה רגעים לגנוב נשימה, להסדיר את עצמה. אצבעותיה טיילו על השרשרת שעל צווארה, ממששות את הקולר שסימן את מקומה בעולם הזה – הרכוש של האדון. היא עצמה עיניים לרגע, מתמלאת בתחושת כניעה מוכרת, מענגת. ואז, קול המנוע המתקרב קרע את הדממה.

הוא הגיע. 

היא לא זזה, רק חיכתה. כמו סורגת את הרגע, נותנת למתח לשקוע בעצמותיה. כשהוא יצא מהרכב, נשען עליו ברכות מתוחה, היא הרגישה את עיניו נספגות בה, בוחנות כל פרט. החיוך שעלה על פניו היה חד, מלא כוח.

״מאוחרת,״ קולו היה נמוך, חדור שליטה. 

היא נשכה את שפתה, כמעט נענשה על החוצפה שלה, ואז לחשה: ״ובכל זאת כאן לפניך.״

משהו בזווית עיניו התכהה, כאילו המשפט שלה הצית בו רצון למחות על חוסר הסבלנות שלה. וכשהוא התקדם אליה, לא היה לה ספק – היא הולכת לשלם על כל דקה.

לפתע, יד חזקה אחזה במפרק ידה, משכה אותה אליו. היא התנשפה קלות, אבל לא נאבקה. הגוף שלה נצמד אל דלת הרכב הקרירה, הרעד הקטן שעבר בה היה שילוב מושלם של ציפייה והתרגשות. הוא התקרב עד כדי כך שנשימתו חמקה אל עורה. 

״אני מחליט מתי את כאן.״ 

המילים היו חדות, מלטפות וחותכות באותו זמן. היא הנהנה, לא הייתה לה ברירה. היא שייכת לו. וההבנה הזו, יותר מהכול, הייתה כל מה שהייתה צריכה. 

אצבעותיו טיילו אל צווארה, פוגשות את הקולר, משחקות עם השרשרת שהובילה ממנו אליה, מזכירות לה בדיוק היכן היא עומדת. הוא מתח אותה לרגע, גרם לה להרגיש את משקלו עליו. פעימות ליבה דהרו קדימה, והוא ידע. הוא תמיד ידע.

"ידיים מאחורי הגב," פקד, והיא עשתה כמצוותו. כל תנועה שלה הייתה שייכת לו עכשיו, כל נשימה נמדדה, כל רגש הותר לו לפרש. 

פתאום, הוא פתח את דלת הרכב ודחף אותה פנימה. המושב היה קר למגע, ניגוד מושלם לחום הבוער בגופה. הוא נכנס אחריה, הצר מקום, הפך את החלל הסגור לזירה פרטית של שליטה וציפייה. מגעו הפך עמוק יותר, אינטנסיבי, דורשני. כל סנטימטר שלה היה שלו לחקור, לשחק, לבדוק את גבולותיו.

היא התמסרה, כפי שתמיד ידעה שתעשה. לא היה מקום לשום דבר אחר מלבד הרגע הזה. השרשרת נמתחה שוב, גופה נמשך אליו בדיוק כפי שהוא רצה, בדיוק כפי שהיא רצתה שייקח.

זמן הפך לזניח. הבוקר האיטי נשרף אל תוך דקות אינסופיות של תחושות עזות. כשהוא לבסוף נרגע, שחרר אותה מעט, היא הרגישה את הלמות ליבה רועמת עדיין. 

הוא הביט בה, עיניו בוערות מסיפוק. ״הרכוש של האדון,״ אמר בשקט, כאילו חותם את מה שכבר היה ברור כל כך. 

היא הייתה שלו. 

הוא יצא מהרכב, סידר את בגדיו, לא ממהר. היא נשארה בפנים, מרגישה את הנוכחות שלו עדיין בכל מקום. כשהוא הביט בה דרך הדלת הפתוחה, היא ידעה שהוא מרוצה. 

״אל תמהרי,״ אמר בקולו המחוספס, חצי חיוך מסוכן על שפתיו. "קחי את הזמן שלך."

הוא עזב. היא נותרה לבד, מתנשפת, מסוחררת, טעונה באנרגיה שלא ידעה איך להכיל. הריגוש עדיין גירד לה מתחת לעור, והרעב לעוד נותר לא מסופק, כמו צל שמסרב לעזוב.

היא ידעה שמשהו חדש התחיל כאן. מחשבות מטורפות על המפגש הבא התפשטו במוחה כמו להבות קטנות, פורעות את הסדר, מגירות בה תשוקה חדשה.

הפעם הבאה תהיה אפילו יותר מסחררת. והיא כבר לא יכולה לחכות.

היא עמדה מול המראה, מתבוננת בעצמה, כמו מחפשת סימן נסתר שמעולם לא הבחינה בו. עיניה נצצו באור עמום, נמשכות למעמקים שהשתנו, שהבשילו, שהתחדדו. השתקפותה השיבה לה מבט, חיוך קלוש של הבנה ישנה-חדשה. לא היה זה געגוע, אלא רעב. רעב לשליטה. רעב לבעור שוב בלהט שכמעט נשכח.

השנים בהן התרחקה מן העולם ההוא השאירו בה עקבות של משמעת, אך גם של חסך. היא הרגישה זאת באצבעותיה כשסגרה את הרוכסן של שמלתה, בקצב נשימתה כאשר עקבי הסטילטו פגעו ברצפת השיש הקרה. העולם הזה קרא לה לחזור, והיא לא התכוונה להתנגד. אבל בפנים, בתוך השקט שבינה לבין עצמה, צפה לה השאלה שמעולם לא נתנה לה מנוח – האם שליטה היא הדבר היחיד שמגדיר אותה? או שמא בתוכה מסתתר גם יצר הכניעה?

תל אביב קיבלה אותה בחיבוק מואר של אורות ניאון וצללים. היא ידעה היכן למצוא את האנשים הנכונים, אלה שזכרו אותה, אלה שציפו לה, ואלה שחששו לחזור תחת מבטה החודר. היא פסעה לתוך הלופט המרווח, הקולות הסמויים של העולם שלה מקדמים את פניה כמו אהוב ישן. נשמות שאהבו להישלט, להיכנע לה, להיסחף לריגוש של התמסרות מוחלטת. אבל בפעם הראשונה מזה זמן רב, היא תהתה – האם הייתה רוצה להתמסר גם היא? האם יש כוח דווקא בשחרור?

בפינה המרוחקת של החדר עמד זר, לא מוכר, אך עיניו דיברו שפה שזיהתה מיד. הן בערו באותו צורך. אותו חיפוש אחר משהו שמעבר לחיים הרגילים, השגרתיים, המשמימים. היא חייכה אליו, חיוך של מי שיודעת שהיא עומדת לגבות ממנו הכול. אך ברגע שנעמד קרוב אליה, כשהוא נכנע למגעה הראשון, חלף בה רעד זר. לרגע, היא דמיינה עצמה בצדו השני של המטבע, במקום של הנכנעת, זו שמפקידה את כוחה בידי אחר. הרעיון עורר בה מתח והתרגשות בו זמנית.

ימים חלפו, לילות של מגע, מילים רכות שהיו חזקות משוט, נגיעות שהיו עמוקות מכל מציאות אחרת. הוא לא היה היחיד. בירושלים חיכתה לה אישה אחת, כנועה במידה מדויקת, אך עם עיניים שהסתירו קרב פנימי שריתק אותה. האם גם היא שאלה את אותן השאלות? האם גם היא חיפשה דרך להרגיש את כל קצות החוויה, להיות גם זו שמכתיבה וגם זו שנכנעת?

היא ידעה שלא מדובר רק בשליטה. זה היה חקר מתמיד של גבולות, של אפשרויות, של עונג וכאב שנשזרו זה בזה כמו מנגינה סודית שהדהדה בתוכה מאז ומתמיד. היא רצתה לטעום שוב את הסף, להוביל אחרים עד קצה התהום ואז להחליט אם לתת להם לצלול או למשוך אותם בחזרה אל זרועותיה. אבל הפעם, היא שאלה את עצמה – ומה אם יום אחד היא זו שתרצה לקפוץ?

היא טיילה בין ערים, חיפשה את מקומה בכל חדר אפוף צללים שבו נכנסה. גברים ונשים כרעו בפניה, חיכו, ניסו לנחש את רצונותיה, אך היא לא חיפשה רק ציות. היא חיפשה חיבור. את האדם או האנשים שיידעו לזהות אותה באמת, מאחורי המסכות, מאחורי הכוח. כי בסופו של דבר, שליטה אמיתית אינה רק לקחת – היא לדעת גם מתי להעניק. ואולי גם מתי להרפות.

והלילה, בתל אביב או בירושלים, בחיפה או בבאר שבע, היא עדיין מחפשת – לא את עצמה, כי היא כבר יודעת מי היא – אלא את מי שיעז להביט בה באמת, ויראה את הלהבה הבוערת במעמקי נשמתה. את מי שיוכל, אולי, לגרום לה להשתוקק להיכנע.

עוד יום של חיוך שהונח בדיוק במקומו, של עמוד שדרה זקוף גם כשהלב היה רוצה לרכון לרגע, להשתהות. היא יודעת שהם רואים בה כוח. לפעמים היא תוהה אם זה כוח באמת, או רק חזרה מדוקדקת על מנטרות שחוקות, סוג של ניגון פנימי ששומר אותה עומדת.

היא לא רוצה להיות מישהי אחרת, אבל יש לילות שבהם היא מפנטזת על קלות. לא הכובד שבא עם הצורך להיות הסלע, לא המשקל של ההחלטות החותכות. רק רגע אחד שבו לא ישאלו אותה: "ומה את חושבת?" רק רגע אחד שבו היא לא תרגיש מחויבת להביא תובנה, לתרום עוד פירור של משמעות, של רציונל.

כי היא קלה לשיחה. ראש פתוח. פתוח כל כך עד שלפעמים היא מרגישה שהוא נפרש כמו דפים בספר שמרפרפים ברוח. וזה מה שאומרים עליה, בצחוק או ברצינות – "קלה מדי". אבל היא לא קלה. היא פשוט למדה להיכנס לכל חדר כאילו היא יודעת את הדרך החוצה, לתת תשובות כאילו אף אחת מהן לא שורפת אותה מבפנים.

לא לשכנע, היא מזכירה לעצמה. לא להיאבק בנפשות סגורות. ובכל זאת, שוב ושוב היא מוצאת את עצמה מחליקה להסברים. אולי כי עמוק בפנים היא עדיין רוצה להיות מובנת, אולי כי משהו בתוכה מסרב לוותר על האפשרות שאפשר, בכל זאת, לשנות מעט את התודעה של האחרים. ואז מגיע הרגע הזה, הדקיק והמר, שבו היא מרגישה שהיא מתגוננת.

למה היא מתגוננת? למה היא חייבת להוכיח שוב ושוב שהקלות שלה היא בחירה ולא חולשה? שהחוזק שלה הוא לא חומה אלא גשר? שאם היא צוחקת זה לא מפני שהיא לא רואה את הכובד, אלא מפני שלמדה לשאת אותו בדרך אחרת?

היא נושמת עמוק. שוב היא חורגת מההחלטות של עצמה. שוב היא רודפת אחרי מי שלא רוצה להקשיב. ושוב היא מתעוררת אל תוך התשישות של להיות עצמה – חזקה, ברורה, קלילה, אבל גם כבדה מהמשקל של כל אלה.

לפעמים היא שואלת את עצמה, בשקט, אם יש זמן שבו תוכל להניח את כל זה. להיות רק היא, בלי הכותרות, בלי התפקידים, בלי המילים הנכונות שצריכות להיאמר בדיוק בזמן הנכון.

אולי יום אחד.

הלילה שבו הכול התחיל

אני כותבת באור העמום של מנורת השולחן, אחרי לילה ארוך שבו גיליתי צדדים בעצמי שלא ידעתי שקיימים. אני לא ילדה קטנה. אני יודעת מי אני, יודעת מה אני שווה. ובכל זאת, כשהוא לחש לי את המילים האלה – "תני לי לקחת אותך לשם" – רעד עבר בי, לא מתוך פחד, אלא מתוך סקרנות מסוכנת.

תמיד הייתי זו ששולטת. בעבודה, בחיים, אפילו באהבה. הכוח תמיד היה שלי, והשתמשתי בו בתבונה. אבל איתו, הכול התערער. הוא לא ביקש ממני לוותר, לא דרש שאשפיל מבט, רק הציע אפשרות. פיתוי.

מה קורה לאישה חזקה כשהיא עומדת מול גבר שלא מפחד ממנה? גבר שלא נכנע לה, אבל גם לא מבקש לשבור אותה?

הלילה הזה היה כמו ריקוד. התחלה מהוססת, צעד קדימה, צעד אחורה. ניסיתי להתנגד. לא לו, אלא לעצמי. אבל משהו בי רצה לדעת. מה יקרה אם אאפשר? אם אשחרר?

אני זוכרת את האזיקים הקרים שננעלו סביב פרקי ידי, את הלחישה החמה באוזני. "תסמכי עליי." לא ידעתי אם אני יכולה. אבל רציתי לנסות.

בכל רגע יכולתי לעצור. המילה הייתה בקצה לשוני, אבל לא אמרתי אותה. הדופק שלי הלם, הגוף התמסר לפני שהמחשבה הספיקה להזהיר. זו הייתה כניעה? או אולי עוצמה מסוג אחר?

כשהוא הביט בי, ראיתי בעיניו הערכה. לא שבירה, לא ביטול, אלא הכרה. כאילו ראה אותי בבהירות שאני עצמי לא ראיתי קודם.

האם זה מה שחיפשתי? האם השליטה בי נתנה לי את החופש שמעולם לא ידעתי שאני צריכה?

האור במנורה מתחיל להבהב, כמו משקף את התוהו ובוהו שבי. אני עדיין אני. חזקה, בלתי ניתנת לערעור. אבל אולי, רק אולי, גיליתי דרך חד

שה להיות חופשייה.

חדר היה אפוף באור נרות רך וריחני, יוצר אווירה אינטימית ומסתורית. הנשלט עמד במרכז החדר, ידיו קשורות בעדינות אך בבטחה אל עמוד עץ שחוק. עיניו היו מכוסות בבד שחור, מותירות אותו באפלה מוחלטת, חושיו מחודדים לכל מגי, לכל רחש.

השולטת התקרבה בצעדים חרישיים, עקבי כיור שלה טופפים על רצפת העץ. היא החזיקה בידה נר אדום דולק, שעוות מטפטפת באיטיות אל תוך קערה. היא עמדה לרגע, בוחנת את גופו של הנשלט, נהנית מהמתח שנבנה באוויר.

"אתה מוכן?" שאלה בקול שקט, כמעט לחש . "כן, גברתי," השיב הנשלט בקול רועד, מתוח מהציפיה.

היא נטלה את הנר והחזיקה אותו מעל כתפו החשופה, נותנת חטיפות שעווה ראשונה ליפול על עורו. הנשלט נאנק קלות, תחושת החום הפתאומית מערבולת את גופו. היא חייכה לעצמה, ממשיכה בעדינות לטפטף את השעווה במורד גבו, יוצרת דפוסים אקראיים של חום ותחושת בעירה עדינה.

לאחר רגע של משחק עם השעווה, הניחה את הנר בצד ונטלה קוביית קרח שהמדינה על מגש כסף. היא הצמידה את הקרח אל עורו החם, נותנת לו לחוש את הניגוד המדהים שבין חום לקור. 

נשימותיו של הנשלט הפכו עמוקות במהירות יותר, כל תחושה שולחת בו כלים של ריגוש.

"אתה סומך עלי?" היא לחשה שוב, קולה קרוב לאוזנו .

"כן, גברתי", הוא ענה ללא היסוס , קולו נושא רטט של ציפייה.

היא עברה לאט לאורך גופו, לסירוגין משתמשת השעווה החמה ובקרח הקר, מתענגת על על רטט שעובר בו, על על אנקה השמיע. היא בחנה את גבולותיו בעדינות, דוחפת אותם צעד אחר צעד, תוך שמירה על תקשורת שקטה ובלתי פוסקת.

"אתה עושה עבודה טובה", היא אמרה ברכות, נותנת לו רגע להירגע לפני שסיימה את הדשן במגע עדין ומלטף.

השקט בחדר התמלא בנשימות עמוקות של שניהם, והאינטימיות שנוצרה בין גבולות הכאב, ההנאה והאימון נותרה תלויה באוויר

 כמו קסם בלתי נראה .