סינדרום חנות הממתקים. מכירים?
כשפותחים והכל חדש ומרגש ואפשרי ומותר
אז מתבלבלים מהשפע ורוצים לטעום מהכל
גם מהשוקולד הנימוח, גם מסוכריות הגומי וגם מהסוכריות הקופצות. מדברים עם מלא, מתכתבים, נפגשים, מזדיינים
רוצים עוד ועוד, להתמלא מסוכר כאילו אין מחר.
אני לא בחנות ממתקים. אני בחנות עציצים.
הכל ירוק ומלבלב, לראותם בלבד. בלי טעם, מעט ריח.
תכלס הרוב קקטוסים.
אני עוד לא מפנימה את החופש. מידי פעם נזכרת ומתרגשת. העיניים רגילות בקושי להסתכל, בטח לא לתקשר אז לא עושה עם זה כלום.
מכל שיחות הלבבות לא יצא כלום. התאדו להם הבחורים.
כל עוד זה וירטואלי הם בליל אחיד של התכתבויות.
צריכה מציאות. לראות אדם חי ונושם למולי כדי לקלוט וייב שלו ושלי ולכן לצאת החוצה זה כל כך חשוב. ללכת למפגשים ומסיבות. להכיר.
כרגע על הפרק דברים חברתיים כייפים נורא. פחות אימון אישי. שריר ההתחלות לא מפותח. עוד אאמן אותו
אך שוב לא עכשיו. הגוף מגרד לי לאקשן ולבאלגן אבל זה לא הזמן. נמאס לי להיות סבלנית. רוצה כבר לתת ביס.
ביס בשוקולד ולא רק לנסות להריח קקטוסים.
