אושה לנד

זאת הפעם הראשונה שאני חווה תסכול עצום ומתבקש על חוסר חופש
וזה לא שרציתי להתפרפר
אני חיבת, פשוט חיבת! כירורג
אני עם כאבי תופת פה, למזלי הם קצת יותר נסבלים מאתמול
בינתיים לקחתי רק אדוויל אחד וטרם שיקשקתי היום עם מי מלח
אבל איזו פרוצדורה מעיקה זו לקבוע תור עם תינוק
כבר הדמעות זלגו מרוב תסכול
כתבתי פעמיים תסכול כי זו המילה המתאימה פה

רק ביום שישי הוא יכול לבצע את העקירה אבל אני לא יכולה להגיע לפני בשביל האנטיביוטיקה. אין לי מי שישמור לי על הילד
וגם ביום שישי זה סיפור כי יש לי אירוע, אז מן הסתם אסבול בו
מנסה לקמבן משהו עם רופאה אחרת, אולי אצליח
כרגע הפתרון לא פתור והוא גם בעייתי, בעיקר כי אני הולכת לחוות כאבים בימים הקרובים
אולי אני בכלל מטומטמת וצריכה להפוך עולם כדי למצוא פתרון מיידי?
שמה את הכאבים שלי אחרונים, ככה זה כשהופכים לאמא
עובדת על עצמי שזה נסבל
פשוט אחיה עם כדורים בימים הקרובים והרי ברור לי שבסוף, בשעת התור הכאב יחדל

ותוך כדי הבירורים עם הפקידה ועם אמא שלי שלא מתאפשר לה לעזור השבוע, הקטן צווח
כמות הצומי שקיבל אתמול פשוט הרסה אותו והוא חתיכת נודניק עכשיו
שניה אני מפנה את הראש או מדברת בטלפון ולא איתו והוא מתעצבן
וקשה באמת להתעצבן עליו שהוא צוחק ומקשקש
מזל שאוש איתו עכשיו, נותן לי דקה מנוחה לפרוק מתחים

האובדן חופש הזה (לא שמעולם הייתי ספונטנית, נידת וקלילה) מעיק נורא
ידעתי שאחוש אותו כי ככה זה עם ילדים
זה היה אחד הפחדים הכי גדולים שלי לפני שניכנסתי להריון
ועכשיו אני נאלצת להתמודד איתו, חבל רק שבתוספת לכאב שיניים נוראי