לשים את הקלפים על השולחן

במערכת היחסים שלנו יש און אנד אוף ביחסי הצניעות, הונילית שלי לא תמיד מראה לי שהיא בעניין ויש פרקי זמן של הפסקה בהם הנושא לא עולה ואני מנצל את זה כדי להיות קצת חופשי..

מצד שני, זה מוזר, מוזר להתגעגע לזה.. אבל זו האמת, אחרי שמתרגלים לתחושת הנעילה והשייכות פתאום החופש מרגיש מוזר, הנוכחות של הנעילה חסרה..

רציתי לחזור ולהרגיש את זה, את התחושות של הלחץ, הקור המתכתי בהתקנה, הגבולות גיזרה הברורים שהיא מציבה ברגע שהיא ננעלת..

 אני יודע שעוד מעט האישה תחזור לעצמה ויש סיכוי טוב שנמשיך מאיפה שעצרנו.

החלטתי לחזור לזה, לתחושות שאי אפשר באמת להסביר במילים..

פתחתי את המגירה וראיתי אותה, מבריקה, מתכתית, נקייה... עם שלושת הטבעות..

נזכרתי, הייתי עם כולן.. כל אחת ואחת מהן הותירה בי חותם, לכל אחת מהן יש אופי משלה.

הטבעת הגדולה היא סלחנית, מאפשרת יותר וליברלית - האמת בקושי שהייתי איתה, היא ותרנית, חסרת אופי ולא באמת הרגשתי את הנוכחות שלה.. הרגשתי שהיא לא באמת עושה את העבודה, אני לא בנוי למערכת יחסים כזו.. אני צריך קונטרה.. צריך להרגיש נוכחות.. צריך להרגיש את הפרטנרית מאתגרת אותי.. אחרת אני משתעמם מהר... לכן זה פחות עבד בנינו.. זה לא את, זה אני..

טבעת הבינונית.. אח.. כמה זמן העברנו יחד (כמעט חצי מהזמן בשנתיים האחרונות)... בהתחלה לקח לי זמן להתרגל אליה, היא בהחלט יודעת להציב גבולות!

היא אומנם לא קנאית ב100% אבל ליברלית? ליברלית היא לא! מצד שני למדתי שאם אני זורם בראש שלה למרות המתכתיות שבה, היא יודעת גם להיות רכה וכן גם בלתי מורגשת.. ב 80% מהזמן היא בהחלט עושה את העבודה (20% אני לא אגלה לכם עכשיו אבל מי שניסה, יודע..).

והטבעת הקטנה, אוי... הקטנה הזו.. איזו קשוחה היא! זה לא להאמין.. למרות שהיא יפיפייה סימטרית וקומפקטית יש לנו היכרות שמתבססת על מפגש אחד, בדיוק  10 דקות אינטימיות שבהן היא פשוט הראתה לי מי כאן הבוס האמיתי.. הבנתי מה זה קנאיות! יש לה את התנאים שלה, הגבולות הברורים שלה.. היא מאוד רכושנית ולא מתפשרת! כמו שהיה קשה להיכנס איתה לקשר (התקנה קצת קשה) כך גם היה קשה לצאת ממנה.. היא קשוחה מאוד וברגע שנתת לה הזדמנות היא לא תרפה בקלות.. טורפת של ממש!

"אדם תמיד רוצה את הבלתי ניתן להשגה"

פתאום היצר המזוכיסטי שבי התעורר.. רציתי לחוות איתה עוד חוויה, הרגשתי שלא מיצינו את היחסים בנינו..

מצד שני, צריך להיזהר איתה.. לעשות את זה לאט, בלשבים.. ברגע שהיא ממוקמת כבר לא פשוט להשתחרר ממנה.. וזה עוד לפני שהיא ננעלת!! בשביל להיות איתה אני צריך להיות רגוע.. מאוד נינוח.. מעט התרגשות או סימן קטן של עוררות וזה לא ילך.. אני חייב לעמוד בתנאי הקבלה שלה, מעין דרישות סף. מצד שני, ברגע שהיא תתפוס אחיזה, אני יודע שהיא תוודא בדרך הקשה שהמצב הזה יישאר בדיוק כמו שהיא רוצה ואוהבת!

בגלל שזו יוזמה שלי ואישתי כלל לא מודעת לזה הרשתי לעצמי לא לנעול, לשים רק את הטבעת.. לתת לנו זמן להסתגל אחד לשניה.

אני לבד בבית..לקחתי אותה בעדינות, ממש ביראת קודש... אנחנו מסתכלים אחד על השניה ואני מקווה שהפעם זה ילך בנינו..  זה ברור לי שהיא לא הולכת להישתנות בשבילי, זה אני שצריך להתאים עצמי אליה.. לתנאים שלה.. לעמוד בכל הדרישות! בלי הנחות!!

הפעם אני מרגיש שאני מוכן לה יותר...

אחרי כמה רגעים של מבט חודר אני מרגיש מוכן, מכניס אשך אחד שלא נכנס כ"כ בקלות אבל בסוף מחליק פנימה.. עם האשך שני זה כבר יותר קשה, מעט משחק ושימון בלי לחץ אך עם נכונות להצליח, דחיפה קטנה, עוד מעיכה לכיוון הנכון.. והופ! שניהם בפנים.

התחושה נוחה, לא לוחץ יותר מידי.. האיבר עדיין רפוי וזה הזמן להשחיל גם אותו, אקרובטיקה עדינה , עוד שימון, עבודה פסיכולוגית שלא יעורר חלילה את האיבר, הוא חייב להשאר רפוי...והינה, הטבעת מחליקה וחופנת את הכל.

מכניס אצבע בכדי לוודא שיש מעט מקום (ממש מעט) שמאפשר זרימת דם, הכל בסדר.

ואז זה מתחיל... הוא מתקשה, מתחיל ממש להילחם כמו נמר שזה עתה נלכד ברשת, שואג, משתולל לא מבין לאן הוא נכנס ומה נפל עליו פתאום.. והיא? היא קרה.. בכלל לא מתרגשת.. נותנת לו להבין שהמלחמה מיותרת.. ברוגע שלה מתהדקת, לוחצת.. מוכיחה לו שהיא פה בשבעל להישאר.. מכאיבה..הוא חייב להבין בדרך הקשה  מי פה הבוס!

אבל אני כבר מנוסה, מזכיר לעצמי לא להיכנע לה בקלות...מתחיל להרגיש את הכאב מקרין לרגליים וממהר לשלוט במחשבות ולהרגיע את היצר.. סף הכאב עולה במהירות..

זו מלחמת התשה... את הכלוב אין לי עדיין אומץ לנעול.. אני מבין מהר מאוד שאני עדיין לא מוכן לה..

אם אישתי רק הייתה בעניין זה יכול היה להיות מעניין...