קו חיים מקביל

אמרו עכשיו בדיחה בצ'ט וחשבתי שמה שמוזר בהומור זה שלפעמים אני אומרת או שואלת משהו ברצינות וחושבים שזאת בדיחה, ואומרים שיש לי חוש הומור טוב (במיוחד אם לא מכירים אותי). פעם זה היה ממש מכניס אותי לזעזוע אבל למדתי להתנהל עם זה.

ומצד שני לפעמים אני לא מבינה בדיחות, אבל אני כן מבינה שזאת היתה בדיחה (שזה גם משהו שלא הייתי יכולה בעבר). ופעם הייתי מבקשת שיסבירו לי, לא כדי לצחוק אלא באמת להבין מה היה מצחיק, להבין את המנגנון, איך זה עבד. אבל גם את זה למדתי לא לעשות. 

אז אולי זה לא מה שמוזר בהומור אלא מה שמוזר בי, שזה יותר הגיוני. 

הרבה פעמים בימי חמישי אני יותר חרמנית. מעניין אם זה קורה גם לאחרות. לא שאלתי אף פעם.

אני חושבת שאני זוכרת ריחות יותר מאיך דברים נראו, כי המראה כבר מעורבב בדמיון. אבל יותר קל לדמיין מראה כשרוצים מאשר להעלות בזיכרון ריח. זה חוש שאי אפשר לדמיין בצורה יזומה כמו מראה (או צליל).

יש לי בקבוק יין כבר שבוע שלא יצא לנו לפתוח ולשתות ובסוף אני אשתה אותו לבד.

הרבה זמן לא הייתי פה, זה מרגיש כמו שוב להיות זאת שמסתכלים עליה ולא יודעים איך לדבר איתה (ואז גם אני מרגישה שאני לא יודעת כל כך איך לדבר).

משהו משתנה בציצים אחרי שיולדים ואולי גם עם הגיל.

זה גם בא והולך הרגישות הזאת במהלך החודש, אבל זה לא רק זה.

לפעמים אני אוהבת שהוא מעביר בי זרמים עם האצבעות שם.

ואז אני מדמיינת אותה מושכת אותי דרך הפטמות חזק להקים אותי מהמיטה, להעמיד אותי מולה, ולצחוק כשהיא נותנת לי שם סטירות.

אילו דברים מגעילים לא מגעילים אתכם?

האזנתי לפודקאסט של דב נבון ונדב פרישמן שאירחו את קטי גבעוני.

הפעם בניגוד לשטויות שהם מדברים בדרך כלל, זה היה לצלול לסיפור ממש מרתק, לצלול לשני הצדדים שלו. יש לה גם פודקאסט משלה ובקרוב כנראה סידרת טלויזיה.

דברים שהיא אמרה הזכירו לי שאמנם זה לא כמו המצבים שהיא היתה, אבל גם לי מאוד קשה שנוגעים בי בלי שזה יהיה כמו שאני רציתי וכמו שאני תיכננתי בדיוק. אצלי זה קשה במיוחד הקטע הזה.

אבל אי אפשר לתכנן בדיוק, והרבה דברים שעשיתי היו כדי להילחם בזה ולהצליח להיות במצבים כאלה שהצד השני מוביל, או אפילו שהצד השני נראה כמו שהוא נראה (או נראית כמו שהיא נראית) ולא כמו שנתקע לי בדמיון.

אני אוהבת לראות איך נשים מסתכלות עליו ואיך מפלרטטות איתו. לפעמים אני אומרת לו שמישהי מסתכלת ככה, שמישהי מתחילה איתו או רוצה אותו. הוא יודע שאני לא קנאית אבל תמיד הוא מבטל את זה ואומר "מה פתאום", "את סתם מדמיינת", "איזה שטויות". אבל אני מכירה איך נשים מסתכלות ואת שפת הגוף שלהן.

זה לא שמישהי ממש התחילה איתו בצורה בוטה, לא כשאני הייתי איתו. אבל ברור שיש פלירטוטים ונשים שהיו רוצות. לפעמים דווקא בגלל שהוא נשוי ודווקא בגלל שאני שם ורואים אותי וחושבים עלי שאולי אני מוזרה מדי בשביל להיות איתו.

ואז אני מדמיינת איך היא כותבת לי או אפילו יושבת איתי ומספרת לי בחיוך כזה שנהנה לראות אותי בצד הנמוך יותר את הכל, איך היא היתה איתו ומה הם עשו, לאט לאט עם כל הפרטים.

והיא נהנית מזה שאני ככה, אפילו יותר ממה שהיא נהנית להיות איתו.

אתן נכנסות לשירותים במגדל משרדים, מצד שמאל כיורים, מצד ימין שלושה תאים. לאיזה תא תיכנסו ולמה?

היינו בבריכה וילדה אחת לא מוכרת לנו באה ושאלה את הבת שלי "רוצה להיות חברה שלי?"

ובבת אחת נזרקתי אחורה לילדה המוזרה שהייתי.

אחרי הצהריים יבואו אורחים. זה ממש מאמץ בשבילי. זה יתיש לי את הראש כמו שתחרויות באולימפיאדה מתישות לספורטאים את הגוף.

יש ימים שאני לא מסוגלת לשמוע אפילו צליל קטן או דיבור של מילה אחת סביבי.

בימים האלה כל צליל וכל מילה נשמעים לי כמו רעש של צרחות של מאות ילדים.