קמתי לבוקר מלא בסערת רגשות, כמו הסערה שהיתה בחוץ.
בכיתי, כאבתי, זכרתי.
אני מפחדת.
אלוהים כמה שאני מפחדת.
אני לא רוצה לסכן את הלב שלי שוב אבל אני יודעת שאם אני אתאהב אז אני אתאהב.
אין לי שליטה בדברים האלה, אני לא מחליטה.
הבנתי היום כמה אני כן כועסת ומאוכזבת ברמה מסויימת מההוא שהיה איתי, למרות שהרוב זה לא באשמתו.
זה מי שהוא.
והכוונות שם היו הכוונות הכי טובות שיש
הפעם זה לא אדם שאני יכולה לבוא ולומר: "הוא חרא של אדם" אלא בדיוק להיפך, הוא עדיין אחד האנשים הכי טובים שאני מכירה.
אבל... כשמתרגלים למישהו/י אז לרוב לוקחים אותו כמובן מאיליו במיוחד אם אותו/ה מישהו/י בחיים לא ינטוש.
ואני באמת מסרבת לשנות את החלק הזה אצלי.
אני לא נוטשת.
למרות שבא לי ללמד כמה אנשים לקח ולנטוש אותם, לא להשיב לקריאות העזרה שלהם כשהם צריכים.
אבל... אני לא אעשה את זה, זה נוגד כל חלק באופי שלי, כל עצם בגוף שלי, כל פעימה שקיימת בלב שלי.
מה שכן, אני כבר לא חולקת איתו רגשות שלי, כשכואב לי או עצוב לי אז הוא לא יודע את זה בכלל ואני חושבת שככה עדיף.
היה לי מאוד עצוב בבוקר, מאוד כואב, חוויתי כמה רגשות ודברים מחדש וזה החזיר לי כאב ששכחתי.
אני בהחלט מפחדת מלתת ללב שלי לאהוב שוב
כי כשאני אוהבת אני נותנת את כל כולי... אני לא יודעת אחרת, אני לא מכירה דרך אחרת.
אני נותנת את הנשמה שלי, את הגוף שלי, את הלב שלי... אותי.
טוב,
קצת דברים טובים:
חזרתי השבוע לעבודה אחרי חודשיים שלא הייתי.
החזירו אותי לתפקיד הישן ויש לי יחס חרא מהבוסים אבל...
אלוהים, כמה שהתגעגעתי לתפקיד הישן! אני זורחת שם!
כמעט כל אדם בחברה שרואה אותי אומר לי שהוא התגעגע ושהייתי חסרה מאוד ושאני נראת מדהים (התחלתתי להגיע מאופרת ועם שיער פזור וגם ירדתי עשר קילו בחודשיים האחרונים)
ואיזושהי משימה שקיבלתי (דוח אקסל) אז סיימתי אותה הרבה לפני מה שהם ציפו (לדעתי באיזור היומיים לפני מה שהם ציפו) וקיבלתי כבר משימה אחרת דחופה וגם עליה אני רצה.
שכחתי כמה תותחית אני יכולה להיות כשאני נהנת ממה שאני עושה
כמו כן, משום מה אני הצלחתי לפתור באגים באחת התוכנות כשמחשוב אצלנו לא הצליחו (נשאר בינתיים באג אחד שאי אפשר להסתדר איתו, עם השאר אפשר), אלוהים, איך זה הגיוני???
בפיזיותרפיה אמרו לי שיש טיפה החמרה (חזרתי לעבודה לפני שהם נתנו לי אוקיי לזה) ושבגדול תהליך ההחלמה עכשיו יהיה קצת יותר ארוך ואיטי אבל שהרגל בהחלט אמורה לחזור לעצמה.
בתקווה בשבוע הבא, אחרי סשן הפיזיו', אני ארד לקב אחד במקום קביים.
בשבוע הבא אני גם מתכננת לבלות הרבה עם חברים ועם אנשים, לצאת קצת, לראות עולם
לחיות
לחיות
לחיות
לחיות
אני צריכה לחיות
אני צריכה שמחת חיים
אמרתי ששנת 2016 תהיה השנה שלי, אני צריכה לגרום לה להיות השנה שלי.
ואני הולכת להשתפר ולעבוד על עצמי אבל גם להשאר אותה רוג, אותה לוחמת, אותה אישה מדהימה שאוהבת בלי גבולות, רואה טוב באנשים באשר הם, מאמינה בקסם בחמלה ובאהבה ומסוגלת לגעת בלבבות של אנשים ולגרום להם לקצת אושר.
ואתה?
תודה על החיוך שאתה מעלה על פני, זה כל כך נדיר.
תודה על האדם הנדיר שאתה
תודה על הקסם שאתה מביא לחיים שלי, על יכולת ההבנה שלך, על היכולת שלך לגרום לי באמת לחשוב, על זה שאתה מרטיב אותי ועל זה שאתה גורם ללב שלי לפעום גם פעימות של אושר.
"Piensa libremente
ayuda a la gente
y por lo que quieras
lucha y sé paciente"
"Buscate una estrella,
que sea tu guía,
no hieras a nadie,
repate alegría.
Celebra la vida,
celebra la vida,
que nada se guarda
que todo te brinda.
Celebra la vida,
celebra la vida,
segundo a segundo,
y todos los dias."
והחלק הזה בעיקר מוקדש לעצמי, לכל החלקים שבי:
"Y si alguien te engaña,
al decir te quiero,
pon mas leña al fuego
y empieza de nuevo.
No dejes que caigan
tus sueños al suelo
que mientras mas amas
mas cerca esta el cielo.
Grita contra el odio,
contra la mentira,
que la guerra es muerte
y la paz es vida.
Celebra la vida,
celebra la vida,"
